כל כך ריחמתי על עמית סגל. עצוב לראות כתב שמדברר ממשלה שאיבדה אמינות

חיה מוזרה היא "חמש עם רפי רשף": מצד אחד, היא תכנית אוף-פריים, תקועה בשעת שידור לא אטרקטיבית במיוחד, אי שם בין עמליה דואק ועופר חדד לבין עודד בן עמי. ובכל זאת יש בה משהו. אולי זאת שעת השידור שבה מי שעמל מתשע עד חמש מתחבר לאקטואליה "של הערב". אולי אלה כתבי הערוץ, למשל דפנה ליאל או אוהד חמו שעורכים מעין "חימום" לקראת המהדורה המרכזית - ואולי זה הסגנון השואל, הכאילו-מתעניין (לפעמים אפילו בלי "כאילו") של רשף, הסגנון הגל"צי הממושקף שעובר מן העולם, שמעורר איזה רטט נוסטלגי לימים נבונים יותר בתקשורת הישראלית.

מכל מקום, יהיה סוד קסמה אשר יהיה, "חמש עם רפי רשף" היא מעין כן שיגור לחדשות הערב. אתמול למשל זיהו שם במערכת את מה שהפך להיות הקו החדשותי של ערוץ 12 לאורך כל הערב: הפער בין הצהרות ה"אף גרגר" של ממשלת הימין מלא-מלא (מישהו מתגעגע לימים שבהם היה זה עוד "אף שעל"?), לבין הכנסת הסיוע לרצועת עזה.

בחדשות המאוחרות יותר (מעודד בן עמי, דרך המהדורה המוקדמת ועד למהדורה המרכזית) כבר לקחו את הדיון למחוזות טראמפיסטים יותר, כלומר - איך האיש הבטיח לחמאס שייפתחו שערי הגיהינום הוא האיש שבסופו של דבר פתח עבורם את מעבר כרם-שלום. אבל בחמש עוד עסקו כולם באחריות הממשלה. ואולי בחוסר אחריות הממשלה? כי עם כל הכבוד לליאל, חמו, ויקי כהן (אמא של נמרוד החטוף בעזה) או אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, שהתארחו בפאנל, כוכב השעה היה יאיר שרקי.

כנראה שזאת העובדה שנדיר לראות קצף עולה על שפתיו של העיתונאי החביב הזה, שמקנה לרגעים שבהם הוא מאבד את שלוותו (בגבולות הז'אנר כמובן), משנה תוקף. ושרקי של אתמול בא חם. בהתחלה הוא תקף את הממשלה על הזיג-זג: "סיפרו לכל העולם על ביידן, בג"ץ והפצ"רית" (כתירוץ ואולי כאליבי להכנסת סיוע הומניטרי לעזה), הוא פותח במאה קמ"ש - ומאז רק מגביר את הקצב. הוא מצטט את סמוטריץ' מלהג על סיוע לאויב בדמות סיוע הומניטרי ושואל מדוע הוא לא פורש מהממשלה.

הוא גם הראשון להזכיר את הציוץ המביך של שר הביטחון ישראל כ"ץ, לפיו "לא עומד להיכנס שום סיוע הומניטרי לעזה", שמוכיח עד כמה אפילו שרים בכירים-לכאורה הם לא יותר ממריונטות בממשלה הזאת - ציטוט שיככב עוד פעמים רבות בפאנלים בהמשך אותו הערב. אגב המשכים - שרקי התחדד עוד יותר בהמשך הדיון, כאשר הוא התייחס לעובדה חשובה, כמעט קריטית (אגב, בניגוד לדעת היועמ"שית): "הקבינט מכריע אבל לא מצביע" - הוא מציף את העובדה שהכרעה בלי הצעה מאפשרת מצד אחד לאשר את ההחלטה ומצד שני לא לקבל עליה אחריות מיניסטריאלית, טריק חדש של ממשלת נתניהו. מקיימים דיון כדי לצאת ידי חובה משפטית-חוקית, אבל לא מצביעים, כדי שכל אחד יוכל לשקר אחר כך שהתנגד.

כלומר, כמו שחידד שרקי: סמוטריץ' מתנגד במילים חריפות, אבל חי בשלום עם ההחלטה. בול בפוני - שהפאנלים של הערב ייקחו צעד אחד קדימה כמו למשל ברק סרי במהדורה המוקדמת שאבחן יפה שסמוטריץ' יסכים גם להחלטה להחזיר את ירושלים - ובלבד שהממשלה לא תיפול.

אם כבר העלינו גם את המהדורה המוקדמת על ראש שמחתנו, הרי שכמעט ריחמתי על עמית סגל. סגל מנסה לדברר ממשלה שאיבדה כל מילימטר של אמינות. כך למשל ברור שהכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה אתמול והיום קשורה קשר ישיר לשחרור של עידן אלכסנדר. שחרור שהיה "ללא כל תמורה" כפי שהצהיר נתניהו עצמו.

מה עשה סגל? אומר משהו כמו: "נניח בצד את שאלת האמינות שכבודה במקומה מונח" ואז הוא ניסה לכוון את הדיון לשאלה "האם אתם בעד או נגד הכנסת סיוע הומניטרי לעזה?" וכן מעלה על נס את העובדה לפיה "נפתלי בנט שלח את איילת שקד לאגף את נתניהו מימין, אבל לא אמר מה דעתו". תכף נחזור למשפט האחרון, אבל עוד קודם לכן, דווקא עמיתתו יונה לייבזון (וולקאם בק) היא שניסתה לומר לו ששאלת האמינות כאן היא השאלה המרכזית, בדיוק מה שעומד על הפרק.

נחזור רגע לניסיון (שלא צלח) של סגל למקד את הדיון בבנט. בנט הוא שנוא נפשם של רבים שחושבים כמו סגל. הוא עשה מעשה שלא יעשה מבחינתם (אולי מכל בחינה שהיא), "גנב" קולות ימין וחבר לא רק ליאיר לפיד, אלא גם למנסור עבאס. לכן קצת כמו רל"בים שמנסים לדחוף "ביבי מושחת" גם לדיון על מזג האוויר, הוא מנסה לנגח את בנט היכן שרק ניתן.

מה הקשר לבנט? מה עניין בנט לסיוע הומניטרי לעזה - והאם איילת שקד מתואמת איתו עד כדי כך ש"נשלחה על ידו לאגף מימין" בעוד הוא מחריש? זו אינה יותר מסברת כרס (אם כי לא משוללת הגיון לכשעצמה) מצד סגל, אבל במלחמה של המחנה נגד בנט, הכל כשר. לכן הוא מצליח במידה מסוימת לכפות את האג'נדה של "למה בנט לא אומר מה דעתו" על השיח הציבורי.

בנט לא אומר את דעתו מפני שהוא מרוויח מלא לומר אותה עדיין. זה ברור כשמש - וזה עדיין מוזר, שלא לומר פסול, כאשר זה מגיע מפי מצדדי נתניהו, שמתראיין רק לטופז לוק ויעקב ברדוגו. סגל הנבון יודע את זה, אבל הוא כבר מזמן בא מפוזיציה שאיבדה קשר עם שיפוט מפוכח של העובדות.

בחזרה לרשף. לאורח אחד שלו היה פוטנציאל נפיץ: אלון דוידי. לדוידי שנמצא מימין לנתניהו יש רקורד של התבטאויות אמיצות, אבל אתמול הוא בחר לעסוק בדמגוגיה. מצד אחד הרים לעצמו על הרקורד דלעיל: "אין אחד שדיבר יותר ממני על נתניהו" אמר - ואז החריש.

את מי הוא כן תקף (בעקיפין)? את מטה החטופים. "אני לא זוכר שקם מטה להזדהות עם תושבי שדרות בימי הקסאמים", הוא מתגרה ברונן צור. רק שצור הוא אחד שקשה להתווכח איתו: "ביקשתם? פעלתם?", הוא שואל את דוידי שמשתתק לפתע. הניסיון ללכת למחוז הפופוליסטי של "איפה הייתם כשירו עלינו?" כשל.

אפשר להזכיר לדוידי גם מי היה ראש הממשלה באותן שנים שבהן "טפטפו" מעזה על ראשיהם של ילדי שדרות (ואת העובדה שדווקא ממשלת בנט-לפיד הייתה אגרסיבית יותר מממשלות נתניהו באותם ימים שבדיעבד לימדו אותנו לקח מר על מחירה של ההבלגה).

אני לא יודע כמה מכם יכולים - טכנית ונפשית - לשבת כבר בשעה חמש מול רפי רשף והפאנל שלו, אבל אם כן, תגלו שלמעט הכותרות שאולי התחדשו, ברמת הדיון שעה של רשף אחר הצהרים תחסוך מכם את הצפייה בפאנלים הכבדים יותר של המשך הערב. בסגנון חצי מבודח שמודע למעמדו הפוחת, משרטט רשף את קווי המתאר של השעות שיבואו אחריו. נסו את זה בבית.