אהבה שמסרבת למות: קראו פרק ראשון מתוך "ועודך בחיים" של לאה איני

1.
אני נופלת. אני נו־פ־לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום.

2.
תמצאי כוח. את חייבת. תמצאי. את מטומטמת? מה את לא מבינה? תמצאי כוח, אומרים לך! תתגברי! תידבקי לכיסא־לקיר־לתקרה. זה שאי אפשר לקרוא לזה יתמות. ולא שכול. זה שֶׁאִי. השכן שנמנע מלומר לך שלום מאימת הסרטן. הזוג שחדל להזמינך למפגשי חברים (בהליכות שישי שלך ראשך חפוי תחת מרפסות צוהלות). הידידה שבתום שיחתכן קוראת תהילים, שמא תדבק גם בה אלמנוּת. במשרד הפנים עדכן רובוט את מצבך המשפחתי, ואת ליבך השליך לפח. אבל די, אל תצחיקו אותי עם אלמנוּת! חמישה שלבי אבל בסולם הנופל. העכבישות השחורות זוללות את עצמן, בולעות את צילן לאחור. כל עכבישה ועכבישה, פֶּה גדול ועיוור מגשש. ואיך לקרוא לזה? איך תקראי אַת לעצמך? מתאבדת מושהית. כן. כל רגע תא אחד שלך שמת, נאכל, לא יחזור. זה תופס אותך. זה קצת תופס. אז תמצאי כוח, כוחות, אומרת לך זאת שיש לה פחות ופחות ופחות.

3.
את לא זוכרת אותו! פתאום אינך מסוגלת לזכור! רק גבה אחת צהובה פרועה שהספָּר שכח לגזור. שפה עבה תחתונה. פנים כף היד הדובית. וכשאת נאבקת, מבטו הצלול, שלפני האחרון, שנמסך ונמסך אהבה לאישה האוזלת מולו. "היה לי הכבוד להיות אשתך", נאמתי לך. "היה לי הכבוד". ולא עבר חודש, וכולו משוסע. איבר אחר איבר נקרע. נמחק. נמחה. את מפחדת. זה מחרדה. את בקרב על הישארותו. את כנגד השכחה. ואין דבר שאת שונאת יותר עכשיו מתמונותיו הקפואות על השידה.

4.
הכי את אוהבת את צחוקו הפורץ מן האפלה. ריבוני. משוחרר. הוא מביא עימו את תנועת גופו הגולש בכורסה, ואת הטפיחה על הברך בתרועה חנוקה. ולא את סימן ההיכר המובהק אשר לו — המרווח בין שיניו! המרווח העליז־מחוצף. אַת מכה את עצמך. חזק. מה דפוק בך כל כך עד שאפילו אינך חולמת עליו, ולוּ חלום אחד, סיוטי, מקוטע. "זה טבעי", מגעגעת הפסיכולוגית שמקבלת אותך בחלוק הפלנל בביתה. כשיצאה רגע לדבר עם אִישָׁהּ, הצצת במחברתה והתכווצת — "געגועים".

5.
דומעת בסרט שהיית אוהב, מבטי מוכנית מופנה לכורסה — כחוּלותיך דומעות עימי. ואז הֶרגל משיכות האף הנורא עד שבא לי לצעוק, דוחה אחד, די! כשאימא לביאה מגוננת בערוץ הטבע על גורהּ, מבטך הוא המבקש את מבטי, לאה, ראית? ולאה מקניטה: איזה גבר רגשן! בראשית המחלה התאהבנו שוב. ישבנו כל ערב צמודים, מלחימים נשימות, זרועות, אצבעות; מלווים זוג מנותק במפץ הגדול.

6.
אחרי שנתיים בקירוב, הלכנו, בתנו ואני, להצגה. העמדנו פנים. פתאום בשורה מאחורינו איש אחד צחק בקולךָ. ממש בקולך! לא דמיינתי את זה. בתנו בכתה.

7.
זה היה במבואת בית החולים, מימין אולם הציורים המזויפים של פלאטו שרון (שגם כך מזינים את הלב), משמאל המסדרון שמתפתל למרפאות החוץ, המקום שבו עבדת ח"י שנים. ושם, בתווך, על ספסל השיש הקר, מפּולֶת אדם. אתה הלום: ראית איך זה תפס אותי, ראית? ואני לא עונה. אני לא רואה.

8.
חודשיים לפני, תשדיר האגודה מתריע שהיום זה אחד משלושה. אנחנו שלושה: הבת, אתה ואני. מקישה־בעץ־שלוש־פעמים, אני חסידת כל האמונות התפלות: בבקשה, שזאת תהיה אני. רק אני. בבקשה. מעט אחר כך, יוצא שאני חולקת עמך בשׂוֹרה ספרותית, ולפתע מחפרת את ראשי בחיקך. "מה? מה קרה?" אתה מחייך. "סוף סוף קצת מזל, תשמחי!" אבל אני לא יכולה, אני מרגישה.

9.
את אשתו של הפרסונל, נכון? אז תהיי חזקה, והנה, קחי־קחי, חשוב שתשני, שלא תישברי, תוחבת אחות המחלקה שישה כדורי הרגעה לידי. בלילה, עם כדור הטי־שרט שלך, שאני מרטיבה תחת לחיי, נטרפת שנתי. ובבוקר כה כדררתי באוזני ידידה: זה זה זה ב ב ב כול ה ה גוף, כ כ כל ה גוף.

10.
שאלתי את הכונן במיון אם עור השעווה שכיסה בלילה את כף רגלך עלול להעיד על סרטן. "מיידלע, אבל למה להיות כזאת שלילית?!" הייתה תשובתו. אלוהים עדי, לא רק שהרופא שוב היה מיזוגן, גם הייתי בת חמישים ושישה אלף שנים.
11.
מה חשבה לעצמה זהבה הסתומה כשהכינה לשלושתנו פיקניק כריכים לסעודת הכימו הראשונה? בסופה, אחרי שהורעלת כולך, טיפה מִטיפה, ובפיך לא בא ולו פירור, הייתה לך תגובה. אמרת, "לכו דקראו לרופא, אני לא דוב, מרגיש לא דוב".

12.
היית אחרי כימו, זוכר? והפרעתי את מנוחתך עם סרטון שהשמיע נהמות מעמקים. כעסת מאוד עד שאמרתי לך שזה לווייתן, לווייתן שמחקה קול אדם! ברגע ההוא הסטואיות שלך נבלעה. כל ה־"לאה זה כאוטי, ואם זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר", ועם ה"אין מה לעשות" שלך, כי "זה מה שניפק לנו הגורל". אבל ראיתי אותך, ראיתי אותך! סוף סוף ריחמת על עצמך, סוף סוף היה טוב חייך ממותך.

13.
הייתה בפי אז בדיחה מסורטנת, אמרתי לכולם: "דרגה 4! רק ברחם אין לו גרורות!" וכולם צחקו. ואז, באיזו שיחת פרפורים במיטה, התבדחת גם אתה. אמרת, "לאה, החלטתי להתיידד עם הסרטן שלי, האָדֶנוֹקַרְצִינוֹמָה בלבלב זה אני, ואני רוצה שתתיידדי איתו גם את". האמת, לא הבנתי למה דיברת עליו כך, ובלשון זכר. קרצינומה אדנו, בת־זונה קרצייה, בָּעֲרה קִנְאתי.
(כן, וכל כך צדקת אז. ואני בעיוורוני).

14.
קורא את פלאנרי אוקונור, הסיפור הרביעי, איזה סיפור! מנתח אותו באזמל השכלי שלך, כהרגלך, והנפש בכחולותיך גואה. מקשיב לקינג קרימזון באוזניות, איזו להקה! מתנועע צל־צלם בכורסה. הבָּאס, הבָּאס, התופים! מתכנן טיול משפחתי לנורמנדי או לפירנצה, פסל דוד. כשהתרופה הניסיונית תעבור סוף סוף במכס ותציל ("טיפול חמלה", הרג אותי הרופא), ותהיה לך רמיסיה, והכימו ייפסק (עריצות של מילון טפילי), תחזור לטפל יום בשבוע בבית החולים. אתה מקווה. מייחל. כל המציל נפש ביום, הוא המציל את אשתו ובתו. ואמרנו אמן.
ובישיבת צוות הנוירופסיכולוגים תחרוג כתמיד: לשים את האגו בצד, לגשת לחולה כאילו אין מלבדו. ובארוחת הצהריים ב"גסטרו" של הפרסונל (בדיחה פנימית), שוב תַּרצה למתמחים: יין, פליני, ספרות, פרלינים בלגיים, מוזיקה, היסטוריה, חנוך לוין, בירה בלגית, פון טרייר, קירקגור, החבצלות של מונה ואוכל טוב; תעריץ את השף כי יחזור לך התיאבון, ואתה רעב, לאה, אני רעב! בינתיים, עם אִינְשׁוּר שוקולד, אתה במרשתת, משוטט בשאטו פרחונית, בטירת רפאים, ומתעניין (הפעם ברצינות) בדירת שני חדרים בגבעתיים־של־פריז. כי מה צריך יותר מזה? לא צריך. שנתיים עברו עד שמתווכים בריטים, צרפתים, ואחד איטלקי, הפסיקו לשלוח לי ג'אנק.

15.
מייל מהטריפ אדווייזר בעבורך: רק עוד חוות דעת אחת ותזכה ל־איזו חשיפה, הטבה, קשקוש. איך ליידע אותם שחבל להם על הטרחה? שיחדלו להטריד? אני קוראת את המלצתך על הטיול האחרון שערכנו במילאנו ביום האפרורי ההוא, שנשק לשמש בנשיקות ילדים רטובות, שניתרו וניתרו על אדוות התעלה עד שנעתרה. גלריות רהיטים שוממות, הבל מסעדות משפחתיות, ודוכנים של שוק פשפשים זהובים מִטיפות. אני עוצרת ליד כל בובת עץ, ואתה מצביע על סוסון ים טבול חלודה. אתמול, במלון, הרגה אותך פתאום הבטן, ואחר כך הרגל בהליכה. אבל זה היה אתמול. את ההמלצה חתמת באנגלית אנינה: "אשתי ואני התענגנו למכביר על תעלת נאבילי הנאווה, ולבטח נחזור".

"ועודך בחיים" / לאה איני. 276 עמודים. הוצאת אלטנוילנד.