שני דיסקים שאי אפשר להשיג היום בחנויות התקליטים בארץ, ולא כי הם אזלו מהמלאי:
1. לינקין פארק, הלהקה הכי קולית כרגע לבני מצווה, הוציאה עכשיו את Meteora", אלבום האולפן השני שלה (אם לא מחשיבים את תקליט הרמיקסים המשעמם באמצע). האלבום הקודם שלהם, אלבום הבכורה, Hybrid Theory" שיצא ב-2000, מכר בזמנו פלטינה מתומנת, נתן בראש לכל סצינת הגרביים של הנו-מטאל והתייצב אחר כבוד בהדפסים של הרבה חולצות שחורות. לכבוד פסח אפשר להרגיע את הדרדקים ולבשר כי הדיסק החדש והמצופה נשמע בדיוק אותו דבר.
כשרייג' אגיינסט דה מאשין שילבו, עשר שנים לפני כן, את הרוק האלטרנטיבי שלהם עם ראפ, זה היה מהלך ארגונומי יחסית, אבן דרך מעניינת בימים שאחרי מפץ הגיטרות הגדול. הראפ-מטאל-אלטרנטיב של לינקין פארק ודומיה הוא הכל חוץ מזה. שילוב השוקו-מטאל המקולקל וההיפ-הופ ברמת הגן של החבר'ה האלה הוא למעשה סתם הדבקה קרת רוח של המוטיבים המסחריים שיושבים חזק באם.טי.וי, כזאת שאפילו לא עושה חשק להריח דבק.
הנוסחה פשוטה, ומתאימה לכל בן-עשרה-גרבצן-לובש-באגיז-מכור-שלא-מרצונו-לאם.טי.וי, והיא גיטרות, היפ-הופ ומשיכה מוסווית ללהקות בנים. חשוב לא להתבלבל ולחשוב שזה אקלקטי. השיר מתחיל באיזה ריף מסריח, עליו הזמר/אם.סי נותן ריימז על כמה שהמצב מייאש והוא כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו. כשהעניינים מתחילים להתחמם, הזמר זונח את הראפ ומשלב פראזה מבית היוצר של אן סינק, ובסוף מגיעים לפזמון שבו הגיטרות מרעישות בצורה מגוחכת, הכעס והזוהמה מתוזמנים, והילד המחוצ'קן בקדמת הבמה צורח (בלינקין פארק יש שניים כאלה, אחד ראפר ואחד זמר).
36 הדקות של Meteora" ממשיכות בצורה מדויקת עד כדי קיבעון את הקו המסחרי של אלבום הבכורה המצליח בטירוף של הלהקה הזאת. לינקין פארק לא המציאו כלום, הם רק מוכרים מלא דיסקים. את החרא הזה שהם עושים, הם עושים הכי טוב, ולכן הוא נשמע כזה חרא. זו בכלל מסקנה קצת מייאשת לגבי ז'אנר, שככל שהוא מתמקצע הוא הופך יותר בלתי נסבל, אבל כנראה שלנו-מטאל אין תקווה.
2. אחרי White Blood Cells", שיצא ב-2001 והביא להם את תהילת העולם ואת הצמדתם לכל משפט שלישי שבו מוזכרים הסטרוקס, הצמד הדטרויטי מג וג'ק ווייט, הלוא הם הווייט סטרייפס, חוזרים בהפצצה. Elephant" הוא האלבום הרביעי של להקת הבלוז-גאראג'-פאנק הזאת, הראשון שיוצא תחת חברת תקליטים מגודלת, והוא גוזר שאלה התחבטותית: מה הווייט סטרייפס יותר - אופנתיים או חכמים? קצת קשה לענות כרגע, כשאני הלום עדיין מהאלבום המוחץ הזה, אבל דבר אחד נותר ברור הווייט סטרייפס היא אחת הלהקות הכי מגניבות שיש.
בהתחשב בתהליך ההכנה המינימליסטי שיצר את האלבום הקודם, לא היה מופרך להניח שהתהילה והמזומנים יקשקשו את הדיסק החדש. אבל הסטרייפס, וזה קצת מדהים אותי, יצאו הפעם מהאולפן מפוקסים לחלוטין ועם סאונד הרבה יותר חזק. והוא אפל יותר, פחות קליט מקודמו, קיצוני יותר, חושף טפח פחות חביב של הלהקה, ועם זאת "אלפנט" הוא התאהבות משמיעה ראשונה. בשמיעות הבאות מתחדדת ההערצה לכתיבה הזאת, לגיטרה הענקית והמתחרעת של ג'ק. עם כל שמיעה מתחוורת הסגידה להלך הרוח המנצח. הווייט סטרייפס חיים בעולם עם גרוב משלו, עם סטייל אחר לגמרי. והוא אוכל בענק.