מאיר אריאל מת פעמיים. לראשונה ב-18 ביולי 1999 על מיטת חוליו בבית החולים איכילוב בתל אביב. בשנייה, אמש, בלייב פארק ראשון לציון. חברו הטוב שלום חנוך, פצוע בידו הימנית ולא מחזיק בגיטרות, נפרד ממנו עם "אגדת דשא" הנצחי, הקיבוצניקי, מהדשא במשמרות, שהקהל שר אתו, ואחריו עם אקורד הסיום בדמות המנון קיבוצניקי לא פחות, "סוף עונת התפוזים". סוף המופע האחרון לזכרו. סוף עידן. ואז, כשהנשמה האמנותית הענקית שלו נפרדה שוב מגופו, הגיע הרקוויאם. מירי מסיקה, בשמלת המלאכית הלבנה שלה, עם כנפיה פרושות לצדדים, הקדישה לזכרו (ולמען הצלת החטופים בעזה) את "מודה אני", ואי אפשר היה שלא לחשוב על מאיר אריאל מתייצב שוב, בפעם השנייה, בפני בוראו ומודה לו על כל החסד והאמת, והטובה והרעה אשר עשה עמדו ועם יקיריו, וכמו לאונרד כהן ב-"You Want It Darker" אומר לבוראו: "הנני, הנני, אני מוכן, אלי".
מאיר אריאל חי פעמיים. הוא נולד ב-2 במרץ 1942 בקיבוץ משמרות וחי 57 שנים, עד אותו מוות טראגי מזיהום שנבע מקדחת הבהרות. ומאז הוא חי שוב, עוד יותר מ-25 שנה, בשירים הנצחיים שלו, במפעלי ההנצחה של משפחתו, במופע השנתי לזכרו, בספרים שהוציאו, בתשוקה של אלמנתו תרצה וילדיו, שחר, אודי ושירז, ובנכונות וההתגייסות של חבריו, שלום חנוך, יהודה עדר, יואב קוטנר (שלא נראה אמש על הבמה), דורי בן זאב וקומץ מפיקות נחושות, למלא את החלל שהותיר אחריו, ולמלא אחר החסך הגדול בהכרה ובהצלחה שנותר מימי חייו הקודמים.
וכגודל החסך, גם גודל ההצלחה, ההכרה והעדנה להם זכה לאחר מותו. אמש היו בקהל לא רק בני נוער שנולדו אחרי מותו, אלא גם אמנים שנולדו לאחר מותו, לצד חבריו הותיקים, ששוב התגייסו. אגב, זה לא תירוץ. מישהו מההפקה, או מהקולגות, היה צריך לתפוס, למשל, את עלמה גוב, עוד בשלב החזרות, או הבאלאנס, ולהסביר לה ששרים "לא תתפוס אותי" בפ"א דגושה. היא לא יכולה לעלות במופע חגיגי לזכר אשף מילים כמו אריאל ולשיר לאורך שיר שלם "לא תתפוס אותי" בפ"א רפה, שבהחלט צרמה לאוזן.
מאיר אריאל הוא יוניק. אמן חד פעמי. לא היה כמוהו ולא יהיה. היו בתרבות הישראלית יוניקים, כמו יוסי בנאי, שייק'ה אופיר וחיים טופול. היו במוזיקה הישראלית יוניקים, כמו אריק איינשטיין, נעמי שמר ואהוד מנור. כולם היו ענקים בחייהם, איקונים של הצלחה. אף אחד מהם לא זכה אחרי מותו למפעל הנצחה כמו המופע השנתי לזכר אריאל, בטח שלא בממדים האלה, אירוע שבמשך חצי יובל סחף אחריו אלפים מדי שנה וחינך את התקשורת, הקהל והאמנים האורחים לגלות מחדש את עומק ורוחב היצירה של המשורר הנשכח בחייו והנוצץ אחרי מותו, מעבר לקומץ הלהיטים המוכרים, שכתב לעצמו ולאחרים, ושרדיו כזה או אחר היה עשוי להשמיע.
איפה עוד בתרבות הישראלית יושבים יותר מרבבת קהל ומאזינים לפואטיקה בסגנון "תקציר שירי החורף הבא", שהגיש אמש דורי בן זאב כאילו הוא משדר בבוקר ברדיו (במקום את "סוף שבוע בכפר" המסורתי). איפה עוד מאזינים, או בכלל מכירים, שיר נשכח כמו "שרה'לה היתה אוהבת את זה", שביצעה אמש המולטי-אינסטרומנטליסטית מעיין ליניק. איזה עוד שיר מחבר על במה אחת את בלקן ביט בוקס, עם צמד "ליילי", עם יובל מנדלסון, עם שלומי שבן (שניהל אמנותית), עם ג'ימבו ג'יי ועם יעל זלינגר כמו "עברנו את פרעה", כשכל אחד מהם שר בית. איזה עוד מופע נפתח במפיק המוזיקה פטריק סבג מתקלט קטעים מ"רפסודה", יצירה מורכבת ומרהיבה שהקליט רק השנה, שמחברת טקסט נבואי של אריאל, שהתגלה שנים אחרי מותו, עם מוזיקה עכשווית שסבג יצר בהשראתו. איזה עוד מופע מחבר את שלומי שבן כמנהל אמנותי, אסף תלמודי (פסנתר ואקורדיון מקסים) כמנהל מוזיקלי, ואוסף נגנים איכותי כמו אריאל קסיס הנהדר בקאנון, עוזי רמירז המבריק בגיטרה, אייל תלמודי הוירטואוז בכלי נשיפה, אבנר קלמר המעולה בכינור, יעל זלינגר המצוינת באורגן ועוד נגנים יעילים וטובים. ושורת עיבודים, שברבים מהם משלו גוונים של בלוז, כיאה למופע אחרון לזכרו של סינגר-סונגרייטר שכזה.
מאיר אריאל הוא יוניק. היו ויש בישראל אמנים שהפכו לקונצנזוס, שכולם אוהבים אותם, או לפחות מעריכים. אף יוצר לא חיבר קצוות כמוהו, כלומר במופע לזכרו. חוץ, אולי, ממופעי יום הזיכרון נוסח "שרים בכיכר". אף אחד אחר לא שם על במה אחת את חנוך ועמיר בניון ("ערב כחול עמוק"), את הבלקן ("שדות גולדברג") ושולי רנד ("מדרש יונתי"), את רונה קינן ("שיר כאב") וזהבה בן ("שלל שרב"), את מנדלסון (ביצוע מגניב ל"מחלק המוסר השכל") האחים שחר ("ארול") ואהוד ("טרמינל לומינלט") אריאל ואפילו הנכדה נועה אריאל ("שיר תת מודע זמני"). אף אחד אחר לא יגרום לדויד ברוזה להגיע במונית ישר מנתב"ג המוזעק והמופצץ, כדי לשיר עם רותם שרעבי, האחיינית של אלי ויוסי, את "אנא הישאר", שיר שאריאל כתב לפני יותר משישים שנה, כאשר היה חייל בסדיר, ברוזה שהלחין שמר עליו בכנפיו משך שנים וכעת, לחושך המלחמה, נשמע רלוונטי, כמעט טרי, בביצוע המשותף.
וכשמוש בן ארי מגיע אחרי צינתור בלב לשיר את "מים מתוקים". כשאהוד בנאי מקדיש את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" לחיילים בעזה, מייחל לסוף המלחמה ומוסיף את "בלוז כנעני", שכתב על פגישות דמיוניות עם אריאל, מחוות הספד וזיכרון שאין כדוגמתה במוזיקה הישראלית. כשנינט שרה את "איך לפעמים אני" בסגנון אדית פיאף של "לא, איני מתחרטת על דבר". כששלומי שבן מפליא עם "נשל הנחש", שאריאל כתב אחריו מות אביו. וכשגל תורן מ"ליילי" מקדיש את "לא יכול להוריד ממך את העיניים" לאלמנה תרצה אריאל ואומר שמאיר מסתכל עלינו מלמעלה, בלי ציניות ועם הלב במקום הנכון, אתה יודע שהם שם כי זה מאיר אריאל, שדבקה בו וביצירתו הקדושה. כי הוא הפך אחרי מותו למיתוס. לחבר כבוד באולימפוס של היצירה העברית.
סוף עידן המופעים השנתיים לזכר מאיר אריאל (למרות שתרצה, אלמנתו, אמרה על הבמה שזה לא המופע האחרון, כפי שהובטח בפרסומים) מסמל סוף עידן בתרבות הישראלית, או לפחות את דמדומיו. עידן הקיבוצניקים. עידן הגיטרות. עידן הרוקנ'רול. סוף עונת התפוזים. כנראה שלא יהיה יותר מופע כזה. ושלום חנוך כבר בשנתו ה-79 ואף אחד על הבמה או בקהל לא נהיה צעיר יותר. והמשפחה כבר קיבלה על הנצחתו את פרס אקו"ם. אבל השירים יישארו, והמילים יישארו. המילים של מאיר אריאל החזיקו מעמד עד היום, שרדו את כל מבחני הזמן, תהפוכות גורלן של התרבות המקומית והמדינה הישראלית, את אופנות המוזיקה המתחלפות והחידושים הטכנולוגיים. כי המילים האלה חזקות מכל אופנה חולפת. כמו התנ"ך, שהיה קיים אלפי שנים ללא מנגינות.
וכשששון שאולוב שר בהופעות שלו את "הלילה לא" מול אלפי מעריצים, שמימיהם לא שמעו את השם מאיר אריאל, והוא עצמו משוכנע שמדובר בשיר מקורי של דודו טסה, אלה עדיין המילים של מאיר אריאל, גם בלי ההכרה והקרדיט. עידן רייכל אמר פעם שהוא מייחל לכך שבעוד מאתיים שנה השירים שלו יישארו, ויהיה כתוב עליהן הקרדיט: "מילים ולחן: עממי". המילים של מאיר אריאל יישארו לנצח, גם אם בעידנים הבאים של המוזיקה הישראלית, לא ידעו מי כתב אותן.