המשך "הכלה האחרת": קראו פרק מתוך "שבועת אישה" של גלילה רון-פדר עמית

1890
פתח תקווה

מפה לאוזן עוברת השמועה: אברום שפירא עומד לשאת לאישה את לובה־רוחל, בת אחיו החורג, ודבור'ילי גיסין אינה מסוגלת לעצור את דמעותיה. דבור'ילי לא בכתה כאשר אביה, אהר'ל, נפטר מהמלריה שהכתה במתיישביה הראשונים של המושבה העברית פתח תקווה, וגם לא כאשר ירו בה פורעים בדואים, והכדור חדר אל רגלה מצד אחד ויצא מהצד האחר. כבר כילדה ידעה לחשוק שפתיים ולהתנחם בחלומות. אהר'ל אביה לימד אותה כיצד לחשוב על ימים טובים יותר שיבואו - אם לא מחר, אז מחרתיים. אבל היום, כשאליהו אחיה חזר מעבודת החריש בשדות המיועדים לזריעת חיטה ואישר את השמועה, והוא עומד עכשיו מולה כפוף וחולץ את מגפיו המכוסים בבוץ, שפתיה רועדות. בבת אחת נגזלה ממנה היכולת להתנחם בחלומות, ובלעדיה אין לה מושג איך תמשיך לחיות.
"מה קרה לך?" אליהו מזדקף, מגף אחד בידו והשני עדיין על רגלו.
דבור'ילי מכסה בכף ידה על פיה. אף אחד, גם לא הקרובים ביותר, אינו שותף לסוד הזיותיה, וכל הסבר שתבדה לא ישכנע. בימים האלה מדברים בפתח תקווה על בואו של טיומקין ליפו, לנהל מטעם ועד חובבי ציון עוד ועוד רכישות קרקעות למען הקמת מושבות עבריות. בימים האלה מתווכחים בפתח תקווה בעד ונגד הנהגת השפה הצרפתית כשפת לימוד בבית הספר העברי, שאותו מנהלים פקידי הברון רוטשילד, אבל בשום אופן לא מדברים על התאהבויות. עניינים שבלב נשארים שם, והס מלהזכיר אותם.
דבור'ילי נכנסת לחדרה, סוגרת את הדלת ומשליכה את עצמה על המיטה. היא מתקשה לתאר לעצמה איך תמשיך לחיות עם הידיעה המרה. הסכר נפרץ ומבול של דמעות זורם לתוך הכר. למקרה שמישהו ייכנס, היא מכסה את ראשה בשמיכה. את החדר היא חולקת עם אימה האלמנה מינה ועם אחותה הקטנה רבקי־שרה. הן לא בבית, אבל הן עלולות לחזור בקרוב.
"את נועדת להיות הממשיכה שלי," סוניה טרטקוב אמרה לה בפגישתן האחרונה והפקידה בידה את אחד מאקדחיה, "אסור לך ללכת בתלם! רק העדר צועד בתלם. עלייך לסלול לעצמך את הדרך שלך! עלייך להיות נחושה ולעולם לא לוותר!"
דבור'ילי מהדקת את שולי השמיכה אל לחייה. מהו התלם הזה שעליו סוניה לא חדלה לדבר? האם להתחתן בשידוך כמו לובה־רוחל ואברום שפירא זה התלם? בגיל עשרים, רוב חברותיה בנות גילה כבר נשואות ואימהות לילדים, ושדכניות מיפו ומירושלים חוזרות ושואלות את מינה אימה מה איתה. לדעתן אין כל ערך לאישה אם היא לא נישאת לאיש ומקיימת מצוות פרו ורבו.
ועל המשפט הזה חוזרת אימה בצעקות שוב ושוב:
"את שומעת אותי, דבור'ילי? אין כל ערך לאישה אם היא לא נישאת לאיש! את מבינה מה אני אומרת לך? וזה בדיוק גם מה שאבא שלך היה מצפה ממך!" אימה יודעת שהקשר בין דבור'ילי לאביה היה עמוק וחזק. אמנם היא לא שוחחה עם אהר'ל על הנושא הזה לפני מותו, הרי דבור'ילי הייתה רק ילדה, אבל היא הכירה אותו היטב וידעה לנחש שאהר'ל היה מסכים איתה שצעירה עברייה שמשפחתה שייכת לקבוצת הקנאים של הרב שלזינגר, הקבוצה שרכשה את אדמות פתח תקווה, לא אמורה להסתובב ברחבי המושבה רכובה על סוס, כשחגורה מקיפה את מותניה ואקדח נעוץ בה. ייעודה נקבע ביום היבראה. היא אישה ולא גבר, ועליה לנהוג בהתאם.
ואף על פי כן, ולמרבה המזל, למרות שערותיה הקצוצות של המיועדת, ולמרות הרכיבה על הסוס שכולם עדים לה, ולמרות האקדח שעליו אף אחד אינו יודע כי הוא מוסתר מתחת לשמלתה, על הפרק עומדות כמה הצעות לשידוך. אין יהודיות אשכנזיות רבות בארץ ישראל, ולא רבות מוכנות לבוא ממרחקים למולדת רק כדי להינשא לאברך עני. אבל דבור'ילי מסרבת להן. כל ניסיון להוציא הסבר מפיה, מדוע מועמד זה או חברו אינו נושא חן בעיניה, נבלם. דבור'ילי גיסין, עם נמשים על הפנים וכאפייה על הראש, שקועה בחלום. שבע שנים היא מטפחת אותו, ולא עלה בדעתה שביום בהיר אחד הוא יקרוס. אולי הייתה צריכה להיות פעלתנית יותר, ולבקש מאימה שתשלח את השדכנית אל הוריו? אולי זו הייתה תמימות מצידה, לקוות שמלמעלה ידאגו לחיבור ביניהם?
מהיום שבו הנער אברומי שפירא התנדב לרדת אל מעמקי באר המים של המושבה ולחבר את הדלי אל החבל שנקרע, הבינה שהם נועדו זו לזה. זה קרה בערב שבת. הוא היה היחיד שלא היסס. לולא תושייתו, אנשי המושבה היו נשארים ללא מים. אבל הוא לא חשב פעמיים. שניהם היו אז רק בני שלוש־עשרה, היא - ממשפחות הראשונים שבאו מירושלים, ייסדו את המושבה ושילמו מחיר כבד בממון ובנפש, והוא - מהתגבורת של החדשים שכונו 'הביאלסטוקים', אשר בנו את בתיהם בשכונה החדשה הסמוכה לכפר הערבי יהודייה. אמנם באותו ערב שבת שלא יישכח היא לא נכחה שם ליד הבאר, ולא ראתה אותו במו עיניה פושט את חולצתו ואת הארבע־כנפות ומשתלשל אל התהום, אבל הסיפור עבר מפה לאוזן. דמיונה השלים את החסר והראה לה זרועות חשופות ושרירי כתפיים מפותחים. ההערצה לנער הגיבור הייתה נחלת הכלל, ולמרות שבאותם ימים היא והוא עדיין לא החליפו ביניהם מילה, ולא הייתה לה כל ודאות שהוא יודע מי היא, היא האמינה שנער העשוי ללא חת יבחר לחלוק את חייו עם נערה נועזת כמוהו, ויחד יקימו משפחה עברית לתפארת.
"שלום, אברומי שפירא," פניה היו לוהטות בכל פעם שהיה מתקרב אליה, יושב בעגלה, אוחז ברתמות ועוצר את הפרדות בגללה.
"שלום, דבור'ילי גיסין," נהג להשיב בחיוך שהמיס את ליבה, והיא הייתה בטוחה שהחיוך נועד לרמוז לה על יחסו אליה.
ופתאום לובה־רוחל?
איפה היא הייתה עד היום?
דבור'ילי מסלקת מפניה את השמיכה ומתיישבת. אולי לא הבינה נכון את החיוכים שכיוון אליה? אולי, אילו היה מודע לאהבתה הגדולה, היה מעדיף אותה?
אולי לובה־רוחל נבחרה רק מפני שעל דעתו של אף אחד לא עלתה אפשרות אחרת?
אולי עדיין לא מאוחר להפר את רוע הגזרה?
היא קמה ונעמדת ליד החלון. באופק השמש יורדת לכיוון מערב והשמיים נצבעים בצבעי שקיעה. הנוף הרגוע מיטיב עם נפשה הסוערת. גם בתכונה הזו היא דומה לסוניה. שתיהן סוערות. שתיהן חסרות שקט. אבל לסוניה מעולם לא היו ספקות. היא אף פעם לא התלבטה מה נכון ומה לא. תמיד ידעה מה נכון לעשות.
דבור'ילי ממלאת את ריאותיה באוויר. בילדותה, כאשר מינה אימה נקלעה למצבים שבהם התקשתה לקבל החלטה איך לפעול, בלי להסס היא ארזה כמה חפצים נחוצים ונסעה לירושלים אל זו שידעה לכוון אותה. ברובע היהודי של העיר העתיקה, ואחר כך בשכונה החדשה מאה שערים, שנבנתה מחוץ לחומות, התגוררה חנה רחל ורברמאכר, זכר צדיקה לברכה, שהכריזה על עצמה שהיא אדמו"רית. לכל בעיה מצאה פתרון ולכל שאלה הייתה לה תשובה, וכאשר מינה הייתה שבה הביתה אחרי שיחה איתה, עיניה תמיד האירו, חיוך של שביעות רצון היה פרוש על פניה וביטחונה בהחלטות שקיבלה היה מוחלט.
"הלוואי שהיא הייתה נוסעת לרב אמיתי ולא לחוטאת הזו," אליהו אמר אז לאחותו.
"אם האדמו"רית חוטאת, מה תגיד על דודתנו?" דבור'ילי השיבה, ולשניהם היה ברור שהיא מתכוונת לסוניה, סוניה אשת אריה לייב, אחי אימה, שבאה מרוסיה, התיישבה במושבה הגלילית ראש פינה והזמינה אליה כמה נערות צעירות כדי לאמן אותן להיות לוחמות בצבא העברי שיוקם ויכבוש את ארץ ישראל מידי השליטים העות'מאנים.
אליהו צחק.
"סוניה לפחות לא טוענת שהיא מדברת בשם הקב"ה," אמר.
"סוניה כופרת בקיומו!" השיבה.
"סוניה משוגעת," הוא לא ויתר.
"סוניה לא משוגעת יותר מאשר האדמו"רית ורברמאכר," דבור'ילי ענתה לו.
"גם האדמו"רית ורברמאכר משוגעת."
"למה, כי היא אישה?" דבור'ילי כעסה.
אליהו נענע בראשו.
"לא," הוא ענה, "היא לא משוגעת כי היא אישה. היא משוגעת כי היא הכריזה על עצמה שהיא אדמו"רית."
בארון הצמוד אל הקיר מאחוריה דבור'ילי מחזיקה את קופסת הטבק שהייתה שייכת לאביה. היא ניגשת אל הארון, מוציאה אותה ומגלגלת לעצמה סיגריה. זה עוד מנהג שסיגלה לעצמה אחרי שבמשך כמה חודשים התרחקה מהבית ועברה לגור בראש פינה, בביתה של סוניה. דודתה הזו לא רק עישנה כמו גברים. היא גם התגאתה בכך ונהגה לומר: "פארוואס זענען זיי ערלויבט און איך בין נישט ערלויבט?" (למה להם מותר ולנו אסור?)
דבור'ילי מציתה את הסיגריה, שואפת את העשן ועוצמת את עיניה. כך נהגה גם סוניה. היא הייתה עוצמת עיניים ומחייכת אל האופק. היא הייתה יושבת איתן במרפסת ביתה ומתמוגגת מכל שאיפה ואומרת שוב ושוב ושוב:
"רק העדר הולך בתלם!"
איזו עצה סוניה הייתה נותנת לחניכתה, אילו הייתה בריאה ואפשר היה לנסוע אליה ולשוחח איתה?
לוותר?
לכבות את אש האהבה?
להילחם?
לשבש את השידוכים האלה?
"אולי נעשן יחד?" אליהו מקיש בדלת.
דבור'ילי מושיטה לו את קופסת הטבק. גם בביתם בפתח תקווה, כמו בביתה של סוניה בראש פינה, יש מרפסת. הם יוצאים אליה. באופק עדיין נראים שְבָלים ורודים של אור.
הם מעשנים בשתיקה. דבור'ילי מסיימת את הסיגריה ומועכת את הבדל בתוך צלחת הפח. אחר כך היא קמה, כורכת כאפייה סביב שערותיה וקושרת את שוליה מעל עורפה. גם סוניה נוהגת ככה.
"דבור'ילי!" מינה מגיעה הביתה. "וואו גייסט?" (לאן את הולכת?)
דבור'ילי לא עונה. היא יוצאת מהבית. היא יודעת שאימה ניצבת בחלון ומלווה אותה במבטים מודאגים. היא מרגישה את המבטים הדוקרים בגבה.

ביתו של מיכאל שפירא, אחיו של אברום, אינו רחוק. הוא נבנה ברחוב הראשי של המושבה, שמאז הגיעו הביאלסטוקים נקרא רחוב חובבי ציון. בפתח תקווה כולם מכירים את כולם ויודעים שבמשך השבוע אברום מתגורר אצל אחיו, ורק לקראת שבת הוא חוזר ברכיבה ליהודייה, לבית הוריו.
היא צועדת לאט, נחושה להציע לו את התוכנית. אין לה ספק שהוא יתעניין.
היא עוצרת ונושמת עמוק. עיניו היפות יביטו בה במבט חם. כבר כשהייתה בת שלוש־עשרה הבחינה בייחודן. והוא יציע לה תה ויזמין אותה לפרט. "של מי הרעיון הנפלא הזה?" יתמוגג, והיא תספר לו על דודתה מראש פינה שתכננה לייסד קבוצה של לוחמות שתשתלב בצבא העברי שיקום. 'היעֵלות' - זה השם שהיא בחרה עבורן, על שמה של יעל אשת חבר הקיני. והיא כבר אימנה אותן להשתמש לא רק באקדחים, אלא גם במקלות ובשוטים. אבל לרוע המזל, לאחרונה חלתה במחלה קשה ונאלצה להפקיד את התוכנית בידי חניכותיה, שהיא אחת מהן.
והוא יגיד: "כן, שמעתי על מעשי הגבורה שלך," ויתכוון לאירוע ההוא שבו השתתפה, וביחד עם הגברים הדפה פלישת פורעים ולא נסוגה. ואחר כך בלילה היא תחזור אליו בחלום והוא יבין את מה שלא הבין קודם, שהם נועדו זה לזו ושעדיין לא מאוחר מדי לבטל את השידוך. הרי הוא טרם אמר "הרי את מקודשת לי".
היא ממשיכה ללכת.
הנה הבית.
קצב פעימות ליבה נוסק, אבל היא לא תיסוג. סוניה לא הייתה נסוגה. סוניה מצפה ממנה שתהיה נחושה. שבע שנים של חלומות דוחקות בה לא לוותר. היא בטוחה שאילו סוניה ידעה, זה מה שהייתה אומרת לה: לכי אליו.
היא עוצרת שוב. אם לא להינשא לו, לפחות לנהל איתו את השמירה על המושבה, ומי יודע, אולי הם ייקלעו לסכנה, והוא ייפצע, ובדואים יעוטו עליו ויאיימו על חייו, ופתאום יישמע קול ירייה, ואישה אחת, רוכבת על הסוס של אביה ז"ל, תנופף מעל ראשה באקדח שממנו היא לא נפרדת, אפילו בלילות היא ישנה איתו, תהדוף את כולם ותציל את ראש השומרים העברים של פתח תקווה.

"דבור'ילי גיסין?"
היא מסתובבת אליו. איך לא שמעה אותו מתקרב?
הוא מחייך. זה החיוך שקיוותה לו. החיוך מעודד אותה. הוא מזמין אותה להיכנס. גם ההזמנה מעודדת אותה. רבקה, אשתו של מיכאל אחיו, שמחה לקראתה ומציעה לה תה. לאט לאט נרגעות פעימות ליבה והמתח הולך ומתפוגג. רבקה מתיישבת לצידה ומתעניינת בשלומו של אליהו. שמועות שהגיעו לאוזניה מספרות שהוא דוחה את כל השידוכים המוצעים לו, ואף אחד לא מבין מדוע.
אברום מצית את המקטרת שלו.
"באמת מדוע?" רבקה שואלת.
"אולי יש מישהי שמוצאת חן בעיניו," דבור'ילי עונה.
"מה את אומרת!" רבקה נראית שמחה, "וההורים נפגשו?"
"אולי אליהו חושב שבדור שלנו ההורים כבר לא צריכים להתערב?"
עיניה של רבקה נפערות.
"זה לא מתאים לאליהו!" היא קובעת.
דבור'ילי שותקת. היא רוצה לומר, "אולי את לא מכירה את אליהו?" אבל מתאפקת.
"ואת? מה איתך?" רבקה מתעניינת.
"אני נפגשת עם שדכניות," דבור'ילי אומרת.
"אליהו הוא שומר אמיץ," אברום מתערב, "הוא אחד השומרים הכי אמיצים שיש לנו. רואים עליו שהוא גדל בארץ ישראל ושהוא מבין את מנהגי הערבים. הם מכבדים אותו."
מיכאל מצטרף אליהם ומגלגל לעצמו סיגריה, אבל אינו מעלה בדעתו להציע אחת לדבור'ילי. הנשים שהוא מכיר אינן מעשנות.
"בדיוק בעניין השומרים רציתי לדבר איתך," דבור'ילי מצליחה להישיר מבט אל עיניו היפות של מי שעבורה, עמוק בתוך ליבה, נשאר אברומי.
הוא מוציא את פיית המקטרת מפיו ונושף עשן.
"אליהו שלח אותך?"
"לא."
"מי שלח אותך?"
"אף אחד לא שלח אותי. באתי על דעת עצמי."
הוא מחזיר את פיית המקטרת אל בין שפתיו. "אויף דיין אייגענע אחריות? אין עניינים פון שמירה?" (על דעת עצמך? בענייני שמירה?)
"רציתי לדבר איתך על שילוב שומרות בקבוצה שלך," קולה נחלש.
"שומרות?"
"כן."
"כלומר נשים?"
"כן..."
"למה?"
"כי..." פתאום אין לה תשובה.
"של מי הרעיון המוזר הזה? איזה בעל ירשה לאשתו לצאת לשמור?" הוא מרים את קולו, "איזו אישה תרצה לצאת לשמור?"
"אתה לא יודע שהנרודניקים ברוסיה, למשל..."
"הנרודניקים? הגויים?"
היא שותקת.
"אנחנו לא גויים, דבור'ילי, ואנחנו לא ברוסיה," הוא קוטע אותה, "אנחנו יהודים שחזרו לארץ אבותיהם לעבוד את אדמתה."
"אבל גם בין הנרודניקים יש יהודים," היא מנסה.
"רק מתבוללים!" הוא קובע, "איזו יהודייה נאמנה תרצה לעזוב את ילדיה ולצאת לשמור?"
"למשל אני."
הוא צוחק. "את?!"
"אמנם עדיין אין לי ילדים, אבל..." המילים בקושי יוצאות מגרונה.
"את מעדיפה לשמור ולא ללדת ילדים?"
"אני לא..."
"אולי באמת הגיע הזמן שהשדכניות שלך ימצאו לך חתן ותקימי משפחה, במקום לחשוב על הצעות טיפשיות כאלה?" הוא נשמע כעוס.
היא מתקשה לבלוע. מחנק תוקף אותה. אולי הוא בכלל לא שמע על האירוע ההוא שבו נפצעה? המבט הזה שהוא נועץ בה אינו המבט החם והאוהב שלפי תוכניתה היה אמור להופיע בעיניו היפות. זה מבט אחר. זה מבט משועשע, כאילו מה שאמרה היה בדיחה.
וסוניה אמרה במפורש: אם את משוכנעת בכל ליבך שהרעיון שלך נכון, גם שומעייך ישתכנעו.
"דבור'ילי," נימת קולו של אברומי מתרככת, "אנחנו לא נסכים לסכן את הנשים היקרות שלנו. אנחנו אוהבים אותן. אנחנו מעריצים אותן. עלינו להגן עליהן. לא יעלה על הדעת שנגייס אותן להגן עלינו. אם ננהג ככה, איזה מין גברים אנחנו?"
היא רוצה לדבר, אבל גרונה חנוק. היא רוצה להסביר לו שכוונתה לא הייתה שהנשים יגנו על הגברים, אלא שהם והן יגנו יחד על המושבה. רבקה מוזגת לה עוד תה, אבל דבור'ילי קמה. שוב הדמעות האלה. היא מרגישה שאם לא תמהר לעזוב, תפרוץ בבכי.
"אולי ראוי היה להעמיד את ההצעה להצבעה בוועד המושבה," היא אומרת לו כשהוא מלווה אותה אל הדלת.
"גם בוועד המושבה אין לכן סיכוי," הוא עונה לה.
"למה?" היא שואלת.
"כי אין לכן זכות הצבעה," הוא אומר.

"שבועת אישה" / גלילה רון-פדר עמית. מודן הוצאה לאור.