ממזר בן ממזר

אחת לכמה זמן צריך לארגן מחדש את פסגת ההיררכיות בעולם הפופ, שהרי לא ייתכן שלנצח ישכנו שם בריטני ואמינם. מי שמסתמן ככוכב הפופ המשמעותי של תקופתנו וללא ספק אמן ההמונים המעניין ביותר שיש לשנות האלפיים להציע, הוא ג'סטין טימברלייק. הבו לו את המלוכה, היא מגיעה לו בזכות גדולה: טימברלייק, רק בן 22, הוא סופרסטאר רב רובדי שעוד ישנה סדרי עולם בפופ, או לפחות יגוון את תבניות הצריכה המקובלות שלו.

העת האחרונה הראתה שג'סטין טימברלייק הוא ממזר בן ממזר שיודע לרקוד על כמה חתונות בבת אחת – בביקורו האחרון בלונדון הוא הספיק לתפוס לקיילי את התחת בטקס ה"בריטס", לתקוע את אחותה הנאה (כך על פי הצהובונים), וגם להופיע כשהוא לובש חליפת דולפין, בתפקיד נגן הבס של הפליימינג ליפס בהופעה ב"טופ אוף דה פופס", דבר שמסמל את הפיכתו לאייקון מגניבות שמקובל על חלקים נרחבים בעם, ואפילו על האלטרנטיביים שבו. שלושת האירועים הנ"ל הם דוגמה מכרעת לכך שטימברלייק אינו מסתפק בשוק התדמיות האמריקאי, אלא קורץ למגוון רחב של אזורים. אם נזכור שמדובר בפליט בוי-בנד, הרי שכברת הדרך שג'סטין עושה כעת היא בשורה של ממש: הברווזון האנ-סינקי הזה הופך לנגד עינינו ליישות מוזיקלית-תרבותית ייחודית.

ההתנהלות של טימברלייק מזכירה את זו של רובי וויליאמס: כמו וויליאמס, גם טימברלייק פועל בשתי טריטוריות. אם וויליאמס פלירטט, בשלבים המכוננים של קריירת הסולו שלו, בין הלקלקנות של טייק דאת למופרעות של אואזיס, הרי שטימברלייק משחק על הקו שבין אליל נערות חיוור וחמוד למי ששומר בקנאות על האוסול הנשמתי. וויליאמס עשה מהפך בקנה מידה אירופאי בסינתוז המושלם שלו בין אתוס רוקנרולי ולהיטי פופ לכל הכיתה; טימברלייק לוקח את הדואליות הז'אנרית הזאת לקהל רחב בהרבה – מתוקף הפנייה שלו, שלא כמו רובי, לשווקים משני צידי האוקיאנוס – וגם מעניק לה את ההיבט הגזעי: זאת הפעם הראשונה שבחורצ'יק ורוד כמו מיס פיגי יכול להיות כוכב אר נ' בי לגיטימי. נכון, אמינם היה שם לפניו בערעור של ההגמוניה השחורה, אבל טימברלייק עושה זאת בהרבה פחות מאמץ ובהרבה יותר חן. אמינם נדרש למניפולציות אינסוף ואימוץ של תדמית קשוחה של מי שבא מהרקע המתאים. ג'סטין טימברלייק הוא אמין דווקא מכיוון שהוא לא מנסה להיות מה שהוא לא – ווייט בוי שהוא המייקל ג'קסון של ימינו, אבל לא במחיר אסתטי, אלא רק בחיקוי תנועות הריקוד.

אלבום הבכורה שלו, “Justified” , הוא עצם העניין: טימברלייק הרביץ בו קשת רחבה של אמני סול מכל הזמנים, בהפקות ענקיות של הנפטונז, והוכיח את עליונותו הווקאלית בצורה מרשימה (וגם כבעל טעם טוב, הן ככותב והן כמשת"פ, הוא ראוי לשאפו). לא רק שמדובר כאן בטשטוש הגבולות בין מוזיקה "מסחרית" למוזיקה "איכותית", אלא גם שזאת הפעם הראשונה שבה אמן לבן, בעל חזות דודי בלסר, מסוגל לעמוד בלי בושה בשורה אחת עם אמני אר נ' בי שחורים, מבלי לוותר על האלמנטים התרבותיים שלו עצמו. כלומר שג'סטין הוא עדיין ג'סטין מהבלוק (זאת אומרת, מה"מיקי מאוס קלאב"), אבל עכשיו הוא כבר לא צריך להוכיח את מידת ההתאמה שלו לתעשיית המוזיקה השחורה, אלא דווקא בדיוק להפך. ג'סטין טימברלייק פועל בתוך ז'אנר המזוהה גזעית, אבל הוא אינו מיוצר לפי הקודים שלו, אלא מייצר קודים שונים, הפועלים בחסות ערכים אסתטיים קודמים ולא על ידי אימוץ טוטאלי שלהם. ככזה, הוא לא הלבן הכי שחור שהכרנו (כפי שניתן לומר על אמינם), אלא הלבן הכי לבן שיודע לזהות את השחור, על כל המוטיבים שלו במוזיקה, ולרתום אותו לתדמית הוורדרדה שלו.