לפעמים הזעקה שהמלך הוא עירום מגיעה ממקום מפתיע. באגדה המקורית על "בגדי המלך החדשים" זה היה הילד הקטן. במשדר 600 הימים למלחמה, שאקורד הפתיחה שלו נוגן על ידי ניב רסקין ופאנל תכנית הבוקר שלו. זה היה דין פישר, דווקא החשוב-פחות במשדר שאליו הוזעקו טאלנטים נחשבים ממנו, למשל אילנה דיין.
תכף נגיע לאמירה הבנאלית של פישר, שהצליחה להיות בול בפוני דווקא מפני שנאמרה באופן כמעט אגבי, אבל קודם כל למושג הזמן על פי בנימין נתניהו. חברת הפאנל (שכלל גם את ברק סרי, מנחם הורוביץ, צביקה חיימוביץ' וכתבים מתחלפים) לינוי בר גפן היא שהגדירה זאת בצורה הטובה ביותר: 600 הימים שאליהם הגענו בספירה מאז 7 באוקטובר, הם ההישג הכי גדול, אולי היחיד, של נתניהו.
בימים הראשונים חשבו כולם שבתום הקרבות ממשלתו תתפטר, אחר כך היו בטוחים כולם שוועדת חקירה תוקם בתוך שבועות, רק יתנו איזו מכה לחמאס - ויתחילו לחקור את המחדל, אבל בינתיים הנתון היחיד ששרד את מבחן הזמן הוא הזמן עצמו. "תראו לדוגמה את ועדת החקירה" זועקת בר גפן "אנחנו מדברים עליה כמעט במקרה, כי עברו 600 ימים. לנתניהו יש זמן".
לתכניות הבוקר יש בעיה מובנית בפורמט. הן צריכות להתמודד עם פעולות כמו התארגנות לקראת יום עבודה, הכנת סנדוויצ'ים לילדים, מאבקים עם קוקייה סוררת לילדה או כלב שצריך לקחת לסיבוב, כלומר - הן מראש מוגדרות כתכניות רקע, משהו שלוטשים אליו עיניים רק בהפסקת הקפה של הבוקר או אם שומעים משהו חריג.
הבעיה השנייה שרובצת לפתח משדרי האקטואליה של הבוקר היא שהכותרות הן לרוב אותן כותרות מליל אמש: חלוקת המזון בעזה, איומי החרדים בפירוק הממשלה והאמירה של שרה נתניהו על הרמטכ"ל.
לא משנה כמה אלגנטית תהיה עדי זריפי על הבוקר, היא עדיין מקריאה, בשעה שבע בבוקר ובניואנסים כאלה ואחרים, את הכותרות שהקריאה יונית לוי לפני 11 שעות. ובכל זאת, ייאמר לזכות חדשות 12 והפקת התכנית של רסקין, הם ניסו להוציא מים מהסלע - ופה ושם זה גם הצליח להם. פרשנות בענייני דיומא היא מתבקשת, אבל עליה הוספו הבוקר גם דיווח מכיכר החטופים (אדווה דדון), אלמוג בוקר מביתו שבקיבוץ זיקים ודין פישר שעמד לצד הכביש במועצה האזורית אשכול.
לדדון (שקיימה בהמשך ראיונות עם משפחות חטופים, למשל עם איציק הורן שבנו יאיר כבר שוחרר ובנו איתן עדיין חטוף בעזה) לא הייתה כותרת אקטואלית מלבד זאת שממסגר הזמן - הקריאה מפי המשפחות שתש כוחן לזעוק כבר למען יקיריהן. הזעקה היא שלהן, אבל הבושה היא של כולנו, שעברנו לעסוק בשלנו והפכנו את החטופים למשהו שמזכירים באופן סימלי, כמו את ירושלים בעת קריאת ההגדה של פסח אות ברגע שבירת הכוס בחופה.
גם אלמוג בוקר לא תרם תובנה אקטואלית, כי פשוט אין כזאת. הוא רק מבכה את הזמן שחלף. אם לתקצר: "אני לא מאמין שחלפו כבר 600 ימים, לא מאמין שיש עוד חטופים, לא מאמין שחמאס עדיין בשלטון" ועוד משפטים בסגנון הזה.
דווקא על הרקע הזה זרח כוכבו של פישר. הוא לא גילה את אמריקה (או את עזה, במקרה דנן) אלא רק דיבר על המציאות בגבול הרצועה, כמו למשל בצומת מפלסים שבה הוא עומד. המצב הזה שלפיו מתחדשים החיים בחבל על אף שאיום חמאס לא פסק כליל, הוא כבר נורמלי - ואז זה יצא ממנו. במונולוג קצר הוא אמר: "מה אתם רוצים? מנרמלים פה הכל, זה שאין טיסות לישראל אחרי 600 ימים? גם זה כבר נורמלי, התרגלנו". הוא סיכם - והזכיר לכולם שהוא לא רק כתב התעופה של הערוץ אלא גם בעל עין חדה.
חבל על הזמן
אחר כך שבה התכנית לפורמט המוכר יותר שלה, פה ושם עברו לשטח, למרות שכאמור אין יותר מדי מה לחדש, פה ושם שבו למחזר את כותרות המהדורה המרכזית מליל אמש, בין היתר ה"תחקיר" אודות נפתלי בנט שהוצג כ"קמפיין סודי", נו מילא. במציאות שבה אפילו מילים כמו "מצמרר" ו"מטלטל" נורמלו, אפשר להציג דברים שאומר בנט בכל מיני פורומים פתוחים כ"קמפיין סודי".
כלומר, תכנית הבוקר של רסקין שלרגע היה נדמה שניסתה לומר משהו בעל חשיבות, שבה ליפול לפער שבין מה שצריך להיאמר לבין מה שמעניין את רוב הציבור, כמו מצעד הידיעות הנצפות ביותר באתר חברת החדשות (שמתקיים בכל בוקר בין שש וחצי לשבע). צדקה לינוי בר גפן וצדק דין פישר: החדשה היחידה במדינה שבה מנרמלים גם את מה שנחשב בלתי מתקבל על הדעת, היא הזמן שעבר. במקרה דנן 600 ימים למלחמה. ובכן, 600 הוא רק מספר, ממש כמו 58 חטופים, ממש כמו 23 שחיים בסיוט העזתי.
איך אמרו בלשכת ראש הממשלה בהבהרה להצהרה שלו על בשורות "היום או מחר"? הוא לא התכוון ספציפית היום או מחר, אלא בכללי - ואם לא מחר אז מחרתיים, היום שבו בטח ננרמל את מה שהיום נחשב ללא יעלה על הדעת.