ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "איתנו זה נגמר": הסרט השערורייתי של השנה הגיע לנטפליקס
פרשת הרפז היא סאגה פשוטה להבנה לעומת הסקנדל סביב "איתנו זה נגמר". שיתוף הפעולה של הבמאי והשחקן ג'סטין בלדוני והשחקנית בלייק ליבלי יצא בקיץ הקודם והפך לאחד הסיפורים ההוליוודיים העגומים והמלוכלכים של השנים האחרונות. שני הכוכבים שעמדו מאחוריו מתגוששים מאז בקרב שכולל כל האשמה אפשרית, מפרנס יפה את מדורי הרכילות וכנראה יפרנס גם עוד הרבה עורכי דין בשנים הקרובות. קשה לעמוד בקצב ההתפתחויות: החדשה המתפרצת האחרונה הכניסה לבוץ, את חברה הטובה של לייבלי - לא אחרת מאשר טיילור סוויפט. לפי הדיווחים, האלילה הקולנועית ניסתה לסחוט אותה כדי שתביע בה תמיכה פומבית, והאלילה המוזיקלית מצטערת כעת שאי פעם הכירה את מי שהיתה אחת המקורבות אליה. פרטים נוספים ומתעדכנים על השערורייה תוכלו למצוא בערך הויקיפדיה שמוקדש לה - זהירות, הוא ארוך יותר מהערך באנצקלופדיה העברית על המהפכה הצרפתית.
בקיצור - תדמיות נפגעו, קריירות נמחקו וחברויות נהרסו בגלל הסרט הזה, אבל הוא עצמו עדיין קיים ולמיטב הבנתי - גם לא נפל קורבן לתרבות הביטול. אחרי שזכה להצלחה קופתית מסחרית ברחבי העולם, הוא עלה בשירותי הסטרימינג הגדולים ביותר ונהנה גם שם מפופולריות. עכשיו, הוא זמין גם אצלנו בקטלוג המקומי של נטפליקס, ואם אפשר להתעלם מכל מה שקרה וקורה מסביבו - מומלץ לראותו. כפי שכתבנו כאן כשעלה לאולמות, זה אולי לא סרט שיזכה באוסקר, אבל הוא יכול לעשות משהו חשוב יותר - להציל חיים.
מדובר בעיבוד לרב המכר של קולין הובר, מי שהפכה בשנים האחרונות לטיילור סוויפט של עולם הספרות האמריקאי.
העיבוד נאמן למדי לספר. לייבלי מגלמת צעירה בשם לילי, העוברת לבוסטון כדי להגשים את חלומה ולפתוח חנות פרחים. החנות זוכה להצלחה, ובוסטון ממשיכה להאיר לה פנים. היא פוגשת בה את רייל, בגילומו של בלדוני, שלפחות על פניו נראה כמו גבר החלומות - הוא גם רופא וגם אופה (ברצינות, לא כמטבע לשון. ברגע שיא בסרט הוא אופה פריטטה). חוץ מזה הוא גם חתיך כמו אל יווני.
השניים מתאהבים מהר ומתחתנים מהר, אבל די מהר גם מתגלה הפרצוף האמיתי של האביר על הסוס הלבן: גבר אלים, קנאי, רכושני וחסר גבולות. עם הזמן אנחנו לומדים גם על הרקע המשפחתי הקשה של רייל ושל לילי ועל הטראומות שהם נושאים מעברם, ומבינים שהיא תצטרך לקבל החלטות כדאי לדאוג שהם יהיו הדור האחרון שחווה אלימות כזו.
ישי קיצ'לס ואבנר על "משימה בלתי אפשרית" החדש, "לילו וסטיץ'" החדש ו"יעד סופי" החדש
קל לדבר על הפגמים האמנותיים ב"איתנו זה נגמר". יש כל כך הרבה. בלדוני נוראי גם כשחקן וגם כבמאי. כל החלטות הבימוי כאן הן אסופה של קלישאות. למשל: כשיש פלאשבק מן העבר, אז מעבירים להילוך איטי, ומדמימים את הסאונד. אפילו הפסקול גנרי וצפוי. למרות שקשורים בו שמות גדולים למדי כמו קולין הובר ובלייק לייבלי, הרי שמבחינה קולנועית מדובר במקרה הטוב בסרט של הולמרק.
קשה יותר, אך חשוב יותר לדבר על מה שמיוחד וחשוב פה. ראינו אמנם לא מעט סרטים הוליוודים שעסקו באלימות נגד נשים, אבל הם בדרך כלל פעלו במחוזות האקשן - דרמות כמו "לישון עם האויב" או "עד כאן", בהם המוטיב המוביל היה בריחה או נקמה, כי הקולנוע האמריקאי כפייתי לגבי הרעיון של הנקמה. הסרטים הללו גם פנו כמובן לקהל בוגר יחסית.
"איתנו זה נגמר", אולי כי כתבה אותו אישה, לא מתעניין בנקמה, ואין בו אקשן. הוא פועל בתוך ז'אנר המלודרמה הרומנטית: סוגה שפונה בעיקר לגיל הנעורים, ומציגה סיפורים על נסיכים ונסיכות שאהבתם תמיד מנצחת ושורדת הכל, אפילו מוות של אחד מהם (כמו ב"טיטניק" או "אשמת הכוכבים"). אך במקום לתאר עד כמה האהבה היא ערך עליון, הספר והסרט מנפצים את המיתוס הזה, מתארים את הצד האפל של הזוגיות ומעזים לומר שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לקום וללכת. זה הופך אותם לפורצי דרך וגם לחשובים בצורה קריטית, כי קהל היעד שלו בדיוק בגיל הרלוונטי: נערים ונערות שעוד לא קיבלו את ההחלטות החשובות בחייהם, ולומדים כאן איך לזהות דגלים אדומים ומה לעשות בנידון.
אם היו עשרות סרטים מסוגו של "איתנו זה נגמר", הוא ודאי לא היה טוב מביניהם, אך זה לא המצב.
חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו, ואם לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. מדובר בדוגמה נדירה לסרט שיכול באמת ובתמים להציל חיים, והמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. זה חשוב יותר מאלף אוסקרים.
2. "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים": הסרט הכי מוצלח בכיכובם של הצבים
והנה עוד להיט טרי שהגיע לנטפליקס, והפעם בלי שערוריות סביבו: אולי רק כמה ריאקציונרים שזעמו על כך שהוא קצת יותר מדי תקין פוליטית לטעמם.
מדובר כמובן בגלגול קולנועי נוסף של הצבים חובבי הפיצה, שהחלו את דרכם בקומיקס בשנת 1984.
זה סרט אנימציה באורך של קצת פחות משעה וחצי, וברור שהוא נועד לאתחל מחדש את המותג הקולנועי, ולהוציא לדרך סדרת סרטים נוספת בכיכובם של הצבים. כיאה לכך, הוא מתאר בתחילה באריכות כיצד באו לעולם, כאילו לא שמענו כבר את הסיפור הזה. ובכן, מדען ניסה ליצור משפחת מוטנטים, אבל תקלה הובילה לכך שהחומרים נפלו לביוב של ניו יורק, והם יצרו מוטציות אחרות ממה שתיכנן: עכברוש בשם ספלינטר וארבעה צבים שהוא פרש עליהם את חסותו ולימד אותם אמנויות לחימה, ושמם בישראל לאונרדו, רפאל, מיכלאנג'לו ודונטלו.
האנושות הדירה את ספלינטר בשל היותו מוטנט ורדפה אחריו, והוא נותר חשדן כלפיה ולימד גם את בני חסותו להיות סקפטים ולא לצאת מהשריון שלהם, תרתי משמע. אך ככל שהם מתחילים להתבגר, הצבים מפתחים סקרנות כלפי העולם שמעל מכסה הביוב, וכמו כל קבוצת מיעוט נדרשים לקבל החלטה: להיבדל או להיטמע. ההרפתקה החדשה תזמן להם שלל מפגשים, עם טיפוסים סימפטיים יותר ופחות. מצד אחד, זבוב ענק, מוטנט אף הוא ושונא אדם עוד יותר מאביהם העכברוש; ומצד אחר נערה חובבת עיתונות בשם אפריל או'ניל, שמתברר כי היא וחבריה החדשים חולקים תכונת אופי: רצון עז לשאת חן.
העיבוד החדש נבדל מן הקודמים ומתעלה עליהם מכמה סיבות. האנימציה כאן ייחודית, אפילו משונה, ומשלבת בין סגנונות בצורה מרתקת ומרהיבה. מן הבחינה הזו, סרט דומה יותר ל"ספיידרמן: ממד העכביש" מאשר לסרטי "צבי הנינג'ה" שהיו לפניו. כמוהו, גם הוא מפנק אותו ברצף דימויים שאפשר היה להציג במוזיאון. אלה הופכים אותו ליצירה שתענוג להביט בה. אז גם אם סיפור על צבים מוטנטים הוא לא סלייס הפיצה שלכם, לפחות יש לכם על מה להסתכל.
בדומה ל"ספיידרמן: ממד העכביש" גם פה הקצב לא תזזיתי, אפילו איטי, ויש בטון גם משהו מלנכולי. את הנימה הזו מעצימה המוזיקה שכתבו לא אחרים מאשר טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהתחילו את דרכם הקולנועית בסרטים כמו "הרשת החברתית" אבל לפני שנתיים הפליאו ליצור פסקול לסרט אנימציה אחר, "נשמה" של פיקסאר, ובשנה שעברה היו אחראים למוזיקה המופתית של "מתחרים". הבמאי הוא ג'ף רואו, שזכה להצלחה כבירה לא מזמן עם "משפחת מיטשל נגד המכונות" וגם כאן מיטיב לכוון את התנועה.
כמו ל"ספיידרמן: ממד העכביש", הגרסה הזו של צבי הנינג'ה מקפידה לפנות לקהלים שונים. מצד אחד, יש בה ממד אפל, רמיזות מיניות וגם אזכורים לתרבות הפופ של שנות השמונים - למשל קטע בו הדמויות צפויות ב"שמתי ברז למורה". כל אלה הופכים אותה לסרט בוגר, או לפחות לכזה שידבר גם לקהל ההורים והדודים.
אך מצד אחר, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" גם ניצב כסרט לילדים ולבני נוער. המעניין שיש בו רשימה ארוכה של מדבבים מפורסמים, בהם סת' רוגן שגם הפיק והשתתף בכתיבת התסריט, פול ראד ואחרים, אבל הם תורמים את קולם לדמויות המשנה. את הצבים עצמם מגלמים בני נוער אלמוניים למדי, אך בגילם של הגיבורים. הליהוק הזה עוזר לסרט לתאר את חוויות ההתבגרות בצורה אותנטית ומשכנעת. הוא מיטיב לעסוק בנושאים שלבטח יעוררו הזדהות אצל הצופים הצעירים: המרדף אחר פופולריות ולייקים, הרצון להשתלב והקושי להיות אחר.
נקודה נוספת לזכות הסרט היא דמויות המשנה. הזבוב, בדיבובו של אייס קיוב, מצטרף לרשימה ארוכה של ארכי-נבלים קולנועיים עם תוכניות זדוניות אך מנומקות היטב: אפשר להבין למה הוא שונא בני אדם. בכל מקרה, הוא דמות צבעונית ועסיסית וכזו היא גם הלהקה המשונה שהתקבצה סביבו, בהם תנינה מוטנטית בדיבובה של רוז ביירן וקרנף מוטנט בדיבובו של ג'ון סינה.
ספלינטר, כאן בדיבובו של ג'קי צ'אן, הוא הייצוג המעניין עד כה לדמות האב הרוחני של הצבים. יש לו אופי ואישיות מורכבת, ובאופן מפתיע למדי - גם יצר מיני חזק. מן הצד השני של הספקטרום, הדמות של אפריל או'ניל חותרת תחת האובייקטיזציה שנהגו לעשות לעיתונאית הצעירה. כאן היא ממש לא סמל מין, אלא נערה חרדתית עם שאיפות גדולות, שלא מסוגלת להופיע בציבור בלי להקיא.
ישי קיצ'לס ואבנר על "ת'אנדרבולטס", "התיאוריה של מרגריט" וסרטי הקיץ הגדולים אי פעם
ניכר כי הסרט הוא למעשה תוכנית-על ליצור עוד ועוד המשכונים, והעלילה נראית כמו לא יותר מאשר הכנה לבאות. גם הניסיון לפנות לקהלים בוגרים מאולץ לפעמים, עם לחיצות בנאליות על בלוטות הנוסטלגיה באמצעות שימוש בלהיטי אייטיז עבשים. כמעריץ ותיק של מותג צבי הנינג'ה, התגעגעתי לפעמים לעיבודים קודמים, שהיו פחות טובים ומורכבים אבל גם היתה בהם פחות מודעות ואסטרטגיה.
עם זאת, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" הוא בסך הכל חוויה כיפית. מדובר אפילו בהפתעה לטובה. מעל הכל, לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מצליח לבנות קונפליקט, ולפתור אותו בצורה מעוררת השראה.
לאורך כל הדרך, הגיבורים נדרשים להחליט אם לנו, בני האדם, מגיע צ'אנס נוסף, והם מחליטים שלמרות הכל, אנחנו ראויים להזדמנות הזו. באופן אישי, אישור מצבי הנינג'ה הוא הדבר הכי מרגש שיכולתי לייחל לו. קוואבנגה!
3. "יעד סופי: קשרי דם": שובר הקופות הכי גדול עכשיו הרוויח ביושר את מעמדו
"יעד סופי: קשרי דם", הפרק השישי בסדרת הזוועתונים המצליחה, עלה לאקרנים לפני שבועיים והפך לשובר קופות אימתני. הוא רשם כל מיני שיאים שרובם, כרוח הימים, סתם סטטיסטיקות חסרות משמעות, אבל השורה התחתונה משמעותית בהחלט: מדובר באחד מסרטי האימה המצליחים ביותר מאז הקורונה, ובאחד מאותם להיטים נדירים שמצליחים להפוך לאירוע קולנועי ולהוציא את הקהל מהבית.
כזכור, סדרת "יעד סופי" מקורית ופורצת דרך בכמה מובנים. המבנה הבסיסי שלה, וזה לא ספוילר כמובן, הוא כזה: אנו צופים באסון מחריד כלשהו, למשל התרסקות מטוס או קריסת גשר, ואז מתברר כי הכל היה חיזיון של אחת הדמויות, שמזהירה את הסובבים אותה ומצילה את מי מהם שהקשיבו לה. עם זאת, המוות לא מוותר בקלות, וחוזר לרדוף את כל הניצולים שהיו אמורים למות, והורג אותם בדרכים שונות ומשונות ובדרך כלל רנדומליות וגרוטסקיות.
וכך, בניגוד לרוב סרטי האימה ולסרטים בכלל, כאן סצינת השיא מגיעה כבר בהתחלה. נוסף לכך, ב"יעד סופי" האיש הרע אינו דמות מסוימת, אם זה בן אדם או מפלצת, אלא קונספט. אפילו לא מציגים אותו בתור מלאך המוות, אלא פשוט בתור רעיון מופשט, בלי שגריר קבוע ומסוים שייצג אותו.
מותג "יעד סופי" כבר חרש על השטיקים האלה חמש פעמים, אז היה צריך למצוא טוויסט חדש. המשימה נפלה על הכתפיים של התסריטאים גאי בוזיק ולורי אוונס טיילור, ושל הבמאים אדם סטיין וזאק ליפובסקי - וארבעתם בהחלט עמדו במשימה.
קודם כל, סימן ההיכר של הסדרה - סצינת האסון שפותחת כל סרט. הפעם, היא ראוותנית מתמיד, ומתרחשת בהשקה של מסעדת פאר על גג של גורד שחקים. "יעד סופי: קשרי דם" מעצב בצורה שמזכירה אפוסים קלאסיים כמו "המגדל הלוהט", עם אנסמבל עשיר של דמויות, ועם ערכי הפקה גבוהים ורמת עשייה וירטואוזית. פשוט מדהים לראות איך מה שהחל כתסריט דחוי של סדרת טלוויזיה, הפך לסרט אימה דל תקציב, ומשם צמח להיות מותג הוליוודי ברמות הכי גבוהות.
בצד זאת, הסרט לא שוכח את מה שהוא הלחם והחמאה של המותג, ומוצא דרכים מקוריות, מזוויעות ומקבריות להרוג את האומללים שעל הגג. אחת מהן, הקשורה בפסנתר שנופל על ילד שמנדריק, כבר הפכה לשיחת היום ברשת.
כרגיל, השיא מגיע כבר בהתחלה, אבל גם בהמשך משכיל הסרט להציג כמה סצינות מוות בלתי נשכחות, למשל כאלה המציגות אוטו זבל ומכונת חטיפים בצורה שטרם ראינו. בכל המקרים, התסריטאים הצליחו לרקוח מדמיונם כמה מן התאונות הכי שרירותיות ומצערות בתולדות הקולנוע, והבמאים מיטיבים להוציא אותם לפועל בצורה האפקטיבית ביותר. שווה לראות את "יעד סופי: קשרי דם" באיימקס וכמובן בחברת קהל. בהקרנה שבה נכחתי ולפי דיווחים, גם בהקרנות אחרות, הצופים מתפקעים מצחוק פעם אחר פעם - ואל תשפטו אותם, זו הכוונה של הלהיט הזה, שהוא מהתלה לא פחות מאשר שהוא זוועתון. חוץ מזה, הרף של כולנו כבר גבוה עד מאוד, וקשה להאשים אותנו שאנחנו כבר לא מזדעזעים מלראות זוועות על המסך.
ועם זאת, יש בסרט גם רגש. כאן טמון החידוש השני. ברוב סרטי "יעד סופי" הקודמים, העלילה הציגה בני נוער שניצלו מאסון כלשהו, ועקבה אחר חייהם ומותם מיד לאחר מכן בפרספקטיבה צרה למדי. פה, התסריט שונה: הקטסטרופה המקורית מתרחשת (או שלא) בשלהי שנות השישים, והגיבורה היא הנכדה של מי שחזתה אותה, וכעת סובלת מחלומות על סבתה, המתריעים בפניה כי המוות יחזור לרדוף את משפחתן. יותר מזה לא נגלה, אבל נאמר כי זה מבנה שאפתני בהרבה מן הסרטים הקודמים. הוא מאפשר ל"יעד סופי" להרחיב את המניפה, ובמקום לעסוק בחבורה גנרית של בני נוער, להעמיד במרכז סאגה משפחתית על כל גרורותיה - סבתות ונכדות, אמהות, אחים ובני דודים, הורים חורגים ומה לא.
הסאגה הזו כוללת כמובן המון זוועות והרבה בדיחות, אבל גם לא מעט רגשות. העוגן הרגשי הוא הדמויות של האמהות, שמוכנות לעשות ולהקריב הכל כדי להגן על חיי ילדיהם. כיאה לשמו, "יעד סופי: קשרי דם" ממחיש כי דם אכן סמיך ממים, והוא עושה זאת בצורה נוגעת ללב, שמבדלת אותו מן הפרקים הקודמים בסדרה ומרוב להיטי האימה בימינו.
אך מעבר לכך, "יעד סופי: קשרי דם" ממשיך את הקו של הפרקים הקודמים בסדרה. כמוהם, גם הוא מסתיר מאחורי העלילה המטופשת לכאורה אלגוריה מבריקה לעובדת החיים הפשוטה מכולם: בסוף, המוות תמיד מגיע. השאלה היא מה עושים עם זה.
לכאורה, הסרט אומר שהפתרון הוא להיזהר כמה שיותר, כדי לדחות את הקץ. הוא גם מציג בפנינו שתי דמויות שנוהגות כך, אבל דרכן אנחנו לומדים עד כמה זה לא ריאלי - הרי אם נתחיל לפחד אפילו מאוטו זבל ומכונת חטיפים, ממילא לא נוכל להמשיך לחיות. לכן, להבנתי, המסר של "יעד סופי" הפוך לחלוטין. קל להאשים את הסרטים הללו במקבריות ובמורבידיות, אבל למעשה הם מעוררי השראה בצורה בלתי רגילה, וזה נכון במיוחד לגבי הפרק החדש.
"יעד סופי: קשרי דם" אומר כך: אם המוות ממילא בוא יבוא, ואי אפשר לברוח ממנו או לדעת מתי זה יקרה, אז עדיף פשוט לא לחשוב עליו, ובינתיים ליהנות עד כמה שאפשר מהחיים. אז תאהבו, תתחבקו, תרימו טלפון לאימא להגיד לה שאתם אוהבים אותה, וכשאתם הולכים לקולנוע ורואים פסנתר מוחץ למוות ילד מעצבן - תצחקו ותמחאו כפיים, כי מה עוד אפשר לעשות?
4. "דוגי סטייל": הסרט המושלם לראות עם הכלב שלכם בסלון
הכלב הוא חברו הטוב של האדם - ושל במאי הקולנוע. לאורך השנים, ראינו על המסכים אינספור יצירות בכיכובם של הולכים על ארבע. כמעט תמיד, מדובר בדרמות מרגשות, קומדיות קלילות או להיטי אנימציה לילדים. כך או כך, מדובר בסרטים לכל המשפחה, המתרחקים ככל האפשר מן הגסות והזימה שמאפיינת בני אנוש.
לפני שנתיים עלתה לאולמות "דוגי סטייל", קומדיה אמריקאית פרועה שחתרה תחת כל הקונבנציות של ז'אנר סרטי ההולכים על ארבע - ובמילים פחות מנומסות, השתינה עליהן באותה התלהבות בה כלב משתין על עץ. אולי בגלל זה הסרט המופלא הזה נכשל בקופות, וחבל. עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס, ואולי עכשיו יזכה לכבוד שמגיע לו.
במקור, הסרט נקרא פשוט "Strays", כלומר כלבי רחוב. התרגום העברי בוטה בלשון המעטה, אבל נאמן לרוחה של המהתלה הזו. היא גסה, לעתים על גבול הדוחה, ומיועדת למבוגרים בלבד, ובכל זאת יש בה גם רגש ועומק, בטח לא פחות מאשר בסרטי כלבים "נקיים" יותר, למשל "מארלי ואני".
גיבור הסרט הוא כלב טרייר החי אצל גבר סטלן שמתעמר בו, ובסופו של דבר זורק אותו מהבית. הכלבלב מוצא את עצמו ברחוב, ומתחבר שם עם כמה כלבים שגם כן עברו טראומה כלשהי: בוסטון טרייר אותו זרקו מביתו אחרי שנשך בטעות ילדה, שהיתה חברתו הטובה ביותר אך שברה את לבו; רועה אוסטרלית יפהפייה שהבעלים שלה מתעלמת ממנה מאז שאימצה גורה אחרת; ודני ענק המסתובב עם קונוס על ראשו, שנשר מן האקדמיה לכלבי משטרה ומשרת בתור כלב תמיכה נפשית לקשישים גוססים.
שלושת אלה כבר רגילים לחיים עם לב שבור, אבל כלב הרחוב החדש עדיין מתגעגע לבעליו. למרות כל מה שספג ממנו, הוא עדיין אוהב אותו אהבה שלא תלויה בדבר, ומתעקש למצוא את דרכו חזרה הביתה ולהתאחד עימו. עם הזמן, חבריו הטריים מאירים את עיניו ומבהירים לו באיזה קשר מתעלל היה, ואז הוא משנה את בנק המטרות. כעת, חלומו החדש הוא למצוא את האדם שפגע בו, וכיוון שהפעילות האהובה עליו היתה אוננות, לפגוע ביקר לו - ולתלוש את איבר מינו. וכך, הקומדיה הזו היא למעשה סרט מסע על הרפתקה משותפת של ארבעה כלבים, שהגביע הקדוש שלהם הוא תלישת פין אנושי. כן, מה ששמעתם.
"דוגי סטייל", אותו כתב דן פרו, משתמש בעלילה הזו בשני מישורים. במישור אחד, הקומדיה הזו היא פארודיה על ז'אנר סרטי הכלבים והקלישאות שלו. במישור השני, הוא גרסה כלבלבית לז'אנר הקומדיה האמריקאית הגסה והפרועה.
ראינו כבר אלף סרטים בסגנון "הנגאובר" או "מסיבת רווקות" בהם הגיבורים משתטים. בדומה לאלה, גם כאן ההומור גופני, סלפסטיקי ומשולח רסן, והחידוש היחיד הוא שהמעורבים הם לא בני אדם אלא הולכים על ארבע. בהתאם לכך, החוויות שלהם קשורות בניהול מגעים אינטימיים עם ספות, גניבת נקניקיות וקטטות עם בעלי כנף. כיאה לשמו, "דוגי סטייל" הוא גם ככל הנראה סרט המיינסטרים הראשון שמציג סצינות מין בין כלבים.
כמו בקומדיות אנושיות, בהן טיבו של ההומור מוקצן ומוגזם, גם כאן הכלבים עוברים הרפתקאות בלתי סבירות. לכן, חשוב להדגיש שלא מדובר בסרט אנימציה. יותר מכך, רק חמישה אחוזים ממנו מבוססים על אפקטים דיגיטליים. שאר העבודה היא של הכלבלבים האמיתיים שמככבים בו, המאלפים והמאלפות שלהם וכמובן המדבבים שתורמים להם את קולם, כדי שנוכל להבין אותם בשפת בני האדם. וויל פארל מדבב את הגיבור, ובצידו אפשר למצוא גם את איילה פישר, רנדל פארק, ג'וש גאד ואחרים, בראשם ג'יימי פוקס, שכמובן השתתף בפרויקט הזה לפני סערת הפוסטים האנטישמיים שלו.
בגלל הפרספקטיבה המקורית, "דוגי סטייל" מצליח להפיח חיים חדשים בשני הז'אנרים - סרט הכלבים, והקומדיה הפרועה. הוא עושה זאת בעזרת מעיין נובע של רעיונות יצירתיים ומקוריים, ולא מפסיק להפתיע עם בדיחות מפתיעות ומוצלחות. הסרט נמשך שעה וחצי, ומתנהל בקצב של הלצה טובה אחת לדקה, ובדיחה קורעת ממש אחת לעשר דקות.
אך חשוב מכך, הסרט גם מצליח לנשוך ולרגש. וידוי: בתחילה, חשבתי להחרים את "דוגי סטייל". חששתי שהוא מעמיד כלבים במצבים מסוכנים, ועושה זאת בלי שום מודעות ומתוך כוונות בידוריות בלבד. במהלך הצפייה, גיליתי שיש בו הרבה חמלה ומחשבה, ובעיקר הבנה עמוקה של הסיטואציה: מהם חיי כלב, ומהי מורכבות הקשר בינו לבני אדם.
גם בצד הדרמטי, "דוגי סטייל" מתנהל בשני מישורים. במישור אחד, הוא ביקורת על היחס של בני אדם לכלבים. כמובן שבסופו יש מסר אופטימי ומעורר השראה, כי ככה זה בהוליווד, אבל בדרך לשם הוא מדבר על שלל תופעות מכעיסות: הקלות שבה אנשים זורקים כלבלבים או זונחים אותם, התנאים הנוראיים במכלאות וכיוצא בכך.
בלבו של הסרט עומד סיפור על כלב שהמשיך לנסות לרצות את בעליו הרעיל, כי המשיך להתעקש להאמין שיש ביניהם אהבה. וכך, "דוגי סטייל" הופך גם לסרט על נושאים אוניברסליים יותר - קשרים מתעללים, מערכות יחסים וגזלייטינג. למרות הטון המבודח, הוא מטפל בנושא בצורה נוגעת ללב. כל כך עצוב לראות את הכלבלב נצמד לכדור הטניס שלו, מתוך אמונה עיוורת שהבעלים שלו לא באמת זרק אותו אלא עדיין משחק איתו משחק, ומצפה ממנו שיחזיר לו את הכדור. כמו בסצינות הקומיות, גם פה יש שימוש מבריק במבע קולנועי. סצינה בה הכלבלב מתפכח וקובר את הכדור היא מהיפות שראינו לאחרונה.
יש בסרט גם רגעים של חסד ותקווה, וגם אותם הוא מתאר בצורה עמוקה, המשכילה לתרגם למסך את האהבה האינסופית שיש בכלבים. לא רק ש"דוגי סטייל" הוא אחד הסרטים המצחיקים של הקיץ - הוא גם אחד היפים והמרגשים שבהם.
מאחורי המצלמה עמד ג'וש גרינבאום, שזה סרטו העלילתי הארוך השני אחרי "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר". בגלל אופיו של "דוגי סטייל", הוא לא זכה בפרסים על עבודתו המצוינת. מה שכן, מתברר שהקולנוען אימץ את אחד הגורים שמופיעים בתחילת הסרט, וזה פרס חשוב הרבה יותר מכל אוסקר או דקל זהב.
סרטים שממש לא בוער לראות
"משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי": גם הצפייה בלתי אפשרית
התחלנו עם סרט בשם "איתנו זה נגמר" ונסיים בסרט שאפשר היה לקרוא לו "זה נגמר וזה מכוער". שמו הרשמי הוא "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי". הוא עלה לאקרנים לפני שבוע, ולפחות לפי ההצהרות זה הסרט האחרון בסדרה בכיכובו של טום קרוז, אבל בהוליווד אנחנו יודעים שזה אף פעם לא נגמר באמת.
מה שבטוח, זה הסרט השמיני בסדרת הסרטים. חוץ מהפרק השני, כולם היו משובחים. הראשון והשישי אפילו היו מופתיים. אפשר היה לצפות זאת גם מהשמיני - מה עוד שהבמאי שלו, כריסטופר מקווארי, היה אחראי לאותו פרק שישי מופתי, וגם לפרקים חמש ושבע המצוינים. כמה מאכזב לגלות שהוא וקרוז לא מספקים הפעם את הסחורה.
את העלילה אפשר לסכם בקצרה: הסוכן המיוחד אית'ן האנט, בגילומו של קרוז הבלתי נלאה, ממשיך את המשימה שלו מהסרט הקודם - להילחם באיזושהי בינה מלאכותית המאיימת על שלום העולם. זה סיפור רדוד, דליל ושטחי, אבל הוא מתפרש כאן על פני כמעט שלוש שעות.
מה קורה בזמן הזה? שאלה טובה. כן, יש שתי סצינות אקשן טובות, אבל עם תקציב של כ- 400 מיליון דולר ומסע שיווק שאוכל לכולנו את הראש כבר שנתיים כדי להדגיש שקרוז עשה את הפעלולים בעצמו - זה המינימום המתבקש.
מעבר לכך, שם חלופי נוסף לסרט הוא "הכל דיבורים". קרוז מוקף בדמויות משנה חיוורות בצורה לא מעניינת, והן מפטפטות את עצמן לדעת. והכי גרוע: הלהיט הזה נפוח מחשיבות עצמית. ההומור והאירוניה העצמית שתמיד אפיינו את סדרת הסרטים נעלמו כלא היו, והתחלפו בפומפוזיות בלתי נסבלת.
ארוך, נמרח, מנופח ומגוחך - כמעריץ גדול של טום קרוז בכלל ושל סרטי "משימה בלתי אפשרית" בפרט, הגרנד-פינאלה הזו היתה מבחינתי אכזבה גדולה, וסבל צרוף. נכון, בימינו צריך לשמור על פרופורציות ותמיד לזכור שיש אנשים שסובלים באמת, אבל בתוך עולם המושגים של חווית הצפייה הקולנועית, שובר הקופות הזה הוא לא פחות מאשר התעללות בצופים. העובדה שהוא ו"לילו וסטיץ'" החדש גם כן והעלוב לא פחות ממלאים אולמות כרגע רק ממחישים את הטענות לגבי דעיכתה של התרבות הפופולרית. מצבנו באמת מעולם לא היה גרוע יותר.