מאמה מיה

נפתח בשורה התחתונה: היא לוהטת. מעבר לכל דמיונותיכם, הרחק מהישג הפנזטיות שלכם. מיה קלוצ'י, או בשם שנתנו לה הוריה – לואיסנה לופילטו – היא פאר היצירה הנשית המובהק ביותר שיצא לי לראות מעודי. בג'ינס הדוק, כפכפי התעמלות ורודים וחולצת טי תואמת עם שוליים מתנופפים, היא היתה נדירה כפסל חד פעמי – הוכחה לכך שגם לבורא מצליח לפעמים.

המהומה שהתרחשה היום בכניסה למלון "דניאל", שם שוהים בני הנוער הארגנטינאים (מרביתם נראים נורמליים לחלוטין) המרכיבים את להקת "המורדים", נבעה בעיקר מהנוכחות האגרסיבית, חסרת הפשרות, של כשלוש מאות מעריצות, בטווח הגילאים 10 עד 14, לא יותר. קבוצה של כעשרים מאבטחים ניסתה לחצוץ בינן לבין הכניסה ללובי, מנהלת איתן מרדפי חתול ועכבר, מלווים ברעש הרקע של "ילדים לכו הביתה" למול הקריאות הקצובות: "פליפה! פליפה!" שהובילה גרופית מאובזרת בעגילי דמאר.

אולם הכנסים של המלון היה מאובטח אבל מרווח. האולם, שמכיל כמאתיים מושבים, היה מלא רק בכ – 120 נוכחים שהרכבם היה זה: כשלושים צלמים, עצבנים, קצרי רוח, מנודנדים ומתוזזים, לחוצים נורא מהתאורה הגרועה. עוד כעשרים עד שלושים עיתונאים. מתוכם 10 מגופי תקשורת גדולים והיתר מזדנבי תקשורת. בכניסה למקום עיכב את כניסתי יהודי צעיר, בעליה הגאה של תעודת "מדריך חברתי באגף המתנ"סים של עיריית חיפה", שניסה לשכנע את השומר בחשיבות נוכחותו העיתונאית לעקרון חופש המידע. כל היתר כללו אוהדים, מקורבים, פונקציונרים ושאר סקרנים שהשתחלו פנימה מצוידים במטען עודף של פרוטקציה. עיתונאים שניסו להרכיב את ילדיהם על אופנוע שליחותם העיתונאית נבלמו באלגנטיות תקיפה על ידי מערך הסינון המוקפד בכניסה.

גם בין העיתונאים היו כאלה שתפקדו על תקן שפוטי הערצה לכל דבר. בלטו לרעה עמליה דואק (" שישי בגאון") בת ה-12 שהצטיידה במצלמת פוקט ענקית ממדים ובצוות צילום נבוך ומיואש. לצדה, הילד ההוא מערוץ הילדים, שאת שמו אינני זוכר, שניהל ראיון מקיף עם עצמו מול המצלמה וכשנשמעו ברקע מחיאות כפיים, הרים ידיו, מעשה ליצן, מודה למעריצים.

מסיבת העיתונאים שנקבעה לעשר נפתחה באיחור רוק'נרולי סביר של 50 דקות. מופע החימום היו נדב פלתי, מנכ"ל "מפל תקשורת ויאיר דורי תקשורת" ושותפו של יאיר דורי, המפיק הכל יכול של המורדים, ויאיר דורי עצמו, ששבו והזכירו כמה קשה היה לשכנע את הורי הילדים (כך במקור) לבוא לישראל. אבל, כמובן, שהרצון "לעשות טוב למעריצים בישראל" וכו' היטו את הכף לטובת הביקור. מחר הם אצל דודו טופז בתוכנית. מעניין אם תודרכו גם לקראת האירוע הזה, עם פוטנציאל הסיכון הגבוה לא פחות מנפילת טילים על היכל התרבות.

ואז הם נכנסו, כשכריס מורנה, יוצרת הסדרה ותערובת של חני נחמיאס ומיכל ינאי מבחינת המיקום והתפקיד בהיררכיית עולם הפנאי של בני הנוער בארגנטינה, משמשת להם כמורה משגיחה. ראשון נכנס פבלו (בנחמין רוחס), לבוש במכנסיים אדומים וסווצ'ר לבן, גנוב על עצמו. אחריו, מריצה (קמילה בורדנובה), הדודה הנותנת הוראות בימוי לקבוצה ומשיבה על מרבית השאלות, חמושה בראסטות כבדות, נראית מבוגרת בהרבה מ-18 שנותיה. אחריה פליפה (מנואל קולומבו), בלוק מחומצן של פליט טייק דאת, משהו בין עידן יסקין לג'ייסון אורנג'. ולבסוף, בכבוד השמור ליורשות עצר בלתי חוזרות, לואיסינה, מיה. הקהל, לא סברנו אחרת, עצר את נשימתו. מחיאות כפיים ושאר גינוני התפעמות מלווים את נוכחותה האלוהית. היא, כמובן, מודעת. אחושלוקי מודעת.

את האירוע הנחה גבר בעל קול צייצני וחולצת סופרמן, שהקפיד על הוראות תפעול של העיתונאים, סירב למסור את שמו, ושמר על כבודם של המפיקים. הוא הציג את המתורגמן, בעל חולצת וגזרת המאבטח, וזה נטל פיקוד על פרק הראיונות, מצנזר שאלות ומקצר מאוד בתשובות. "אין לנו זמן לכל השאלות. אם לא נקצר, נישאר פה עד פסח", ניסה לאיים. המנחה עם טי הסופרמן חילץ נייר מקופל מכיסו וקרא, כמו בכל פרס קונפרנס מכובד, לכל עיתונאי בתורו, בסדר של כיבודים שתואם מראש, לשאול שאלה. בראש הפירמידה, למקרה שהתעניינתם, מורן קליינפלד מ"מעריב לנוער", שהקשתה על הנוער בשאלה שקראה בשפת המקור, משהו בסגנון, "האם אתם באמת מרגישים מורדים?" פליפה אמר "כן", בטח, ולא התעלם גם מהשניה בסדר, אביטל, גם היא מ"מעריב לנוער", שהתעניינה לדעת מהו החלום הגדול ביותר שלהם – "להגיע לישראל ולהופיע בפני קהל האוהדים הנפלא הזה", כמובן.

על הבמה ישבו הארבעה בפרונט, לא מחליפים ביניהם מילה, מקצוענים, מנופפים מדי פעם למעריצים, מתרצים לאיזה צלם שביקש חיוך ברביעייה, ומיד עם תום ההבזק, כבים, שבים לישיבת המוצא שלהם: ידיים שלובות, ראשים שמוטים וכתפיים רכונות, שפת גוף שמשלבת ג'ט לג וליאות מכל הטקס. בלט לרעה בנחמין רוחס, שהקפיד על מבט מתנשא, לא אחת לעג במבטו לדמויות שזיהה בקהל, מביט על כל ההתרחשות במבט אנתרופולוגי. בכל סיטואציה חברתית אחרת, הוא היה חוטף נוגרה לפנים.

מיה שלנו, ברגליים משוכלות ובעור פנים שצריך להיות אסור על פי חוק, הגניבה מבטים לעברו של תומס (חורחה מאחיו), גברבר בעל חזות אינדיאנית, סוג של קיאנו ריבס לפני השתלת אישיות. תומס, מצדו, כנראה רגיל לנוכחותה של מוטציית היופי הארגנטינאית, העדיף דווקא את חברתה של לוהטת שאת שמה לא הצלחתי לאתר, מכיוון שהיא מחידושי העונה השניה, ונהנה מהטיזינג שהנחית על ראשה של מיה.

למיה שלום, אל חשש. היא התנחמה בשאלה של שחף סגל (לאיזה גיל מיועדת הסדרה? – מיה: "זו תוכנית למבוגרים ולמתבגרים. אני כרגע בת 15, אבל רוצה להראות לעולם את המצוקות והבעיות של נערה בגילי") ושל נציג "ראש 1", שהתעניין מה הספיקו ללמוד בעברית ("שלום", "סבבה", "יופי", "נכון", "מים", "תפתחי את הדלת", וה"אני אוהבת אתכם" הבלתי נמנע, מלווה במחיאות כפיים) ונבוכה קצת כשנציגת "רייטינג" שאלה כיצד מתיישב הקונפליקט בין התדמית התמימה שהיא מציגה על הבמה לבין צילומיה הפרובוקטיביים (מיה: "זה לא אני באמת. זה כל הצוות של הצלמים והתאורנים. הם אומרים לי 'תפתחי את