רגע הרוקנרול הכי גדול בתולדות ישראל, עד אתמול לפחות, התרחש בכלל בקונצרט קלאסי בתיאטרון ירושלים. הימים היו ימי מלחמת המפרץ, ומאסטרו זובין מהטה ביטל התחייבות שלו לפילהרמונית של ניו יורק כדי לעמוד לצד העם הישראלי בשעת המלחמה. הוא ארגן מופעים מיוחדים, וב-23 בפברואר 1991, שיא המלחמה, הנחית בירושלים את אייזק שטרן, אחד מנגני הכינור הגדולים בהיסטוריה. במהלך הקונצרט נשמעה אזעקה בעקבות טילי סקאד ששוגרו מעיראק. הנגנים ירדו מהבמה וחבשו מסכות אב"כ. הקהל עשה כמותם.
אבל אייזק שטרן נשאר על הבמה. לבדו. עטוף ברוח ובצליל, ניגן את האדג'יו מתוך הסונטה הראשונה לכינור של באך. זה היה "דואט" לכינור ואזעקה. המוזיקה ריחפה באוויר מעל יללת האזעקה, חדה ובהירה כמו סמל. המחווה תועדה והפכה לאחת מהתמונות האיקוניות של המלחמה, וזכתה לסיקור מעורר השראה ברחבי העולם. רגע שבו היהודי הווירטואוז סירב להפסיק את המוזיקה, גם כשסכנת מוות ממשית ריחפה באוויר.
אמש, בפארק הירקון, נשבר השיא המרגש ההוא של אייזק שטרן. פאק, ייתכן שזה לא רק רגע הרוקנרול הכי עוצמתי בתולדות ישראל, אלא אחד מרגעי הרוקנרול הגדולים בתולדות המוזיקה. מוזיקאי עולה על במה, מולו עשרות אלפי מעריצות ומעריצים, ואז מתחילה אזעקה.
טיל שנורה ממדינת אויב על ידי ארגון טרור רצחני ומתועב, שמטרתו להשמיד בין השאר את האנשים היפים שבאו לשמוע שירים של זמר עם קעקוע של סמל השלום על ידו. הזמר, כמו הקהל, פשוט מתעלמים מהסכנה. זה לא רק ניצחון על הטרור, אלא שליחת אצבע משולשת לכל המצב הזה. כמו ג'וני קאש בפולסום, כמו לאונרד כהן בתעלת סואץ, כמו ג'יימס בראון בוייטנאם - פשוט אנשים שלא יעצרו את המוזיקה מטעמים כמו "סכנה". כמו אייזיק שטרן. אביב גפן נכנס אתמול לרשימה מאוד מכובדת.
זו כמובן חוכמה בדיעבד, שכן אם היה חלילה נופל רסיס בפארק הירקון לא היינו מדברים על רגע של "ניצחון" או "רוקנרול". למעשה, רק לפני שנתיים נזפתי כאן באתר על ההחלטה של פיקוד העורף לאפשר את הופעת הענק של אביב גפן בפארק הירקון בזמן שחמאס ירה טילים על מרכז ישראל. בזמן המופע ב-2023 ניתן היה לשמוע קולות יירוטים בעקבות שיגורים לכיוון ראשון לציון וחולון, דבר שהרגיש אז כמו סיכון מיותר. אלא שהרבה השתנה מאז, בלשון המעטה. ההחלטה להמשיך את ההופעה בזמן האזעקה הייתה הדבר החכם והאחראי לעשות, וכן, גם ההחלטה הכי רוקיסטית.
וכך זה קרה: עשרות אלפי ישראלים שהיו בקהל בהופעה של אביב גפן קיבלו את ההודעה של פיקוד העורף לפיה בקרוב תישמע אזעקה באזור. בשלב הזה הבמה הייתה מאופלת, וגפן התמהמה לעלות לשיר המתוכנן הבא. אפשר רק לשער שמאחורי הקלעים נערכה התייעצות מה עושים. האם שולחים עשרות אלפי ישראלים שנמצאים בתוך מתחם מגודר להשתטח על הרצפה ולהיכנס לפאניקה בעקבות שיגור חות'י? או שפשוט ממשיכים לנגן?
מישהו מאחורי הקלעים קיבל את ההחלטה הנכונה, ואחרי כמה דקות של שקט, אביב גפן עלה לבמה עם מטריה, והחל לבצע את השיר "גשם" של מאיר בנאי. בבית השני הצטרף אליו אביתר בנאי, אחיו של מאיר זצ"ל. העוצמה של הביצוע של השיר המופתי הזה טשטש לחלוטין כל אפשרות לשמוע את האזעקות שייללו במרחק. אף אחד לא התרגש. אף אחד לא חיפש מרחב מוגן. האלפים התעלמו מההתראות בטלפון, ופשוט המשיכו לשיר. שיזדיינו החות'ים.
"כל החיות יוצאות בלילה. זונות, סוחרי סמים, מסטולים, נרקומנים, הומואים, סוטים, מתועבים", כך מתארת דמותו של רוברט דה נירו את העיר ניו יורק ביצירת המופת של מרטין סקורסזה, "נהג מונית". באחד משיאי הסרט, הוא מנבא כי "יום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחובות". הקונספט של התערבות שמיימית, אולי אלוהית, שתעזור לנקות את רחובות העיר כמו במבול התנ"כי של נוח, התערבב לו לתוך "גשם" של מאיר בנאי. "גשם, רד כבר גשם - כי צריך לשטוף הכל", הוא צועק בכל העיר, ספק בתור דמות בסרט של סקורסזה, ספק בתור רחובות האספלט עצמם.
מדובר בשיר על-זמני. הזעקה האנושית הזאת, שמעוררת הזדהות מיידית, נמצאת בלב היצירה של מאיר בנאי. זו החותמת שלו. הטריידמארק שהפך אותו לאחד היוצרים האהובים שהיו כאן. אתמול, התקווה למבול שישטוף את המדינה הרגישה כל כך אקטואלית, בזמן שטיל יורט מעל הראש שלנו. צריך לשטוף הכל. את על הזוהמה. את כל הרוע.
האזעקות עדיין נשמעו כשעל הבמה הופיע פתאום ברי סחרוף הגדול, האורח הכי קבוע במופעי "נשף רוק" של אביב גפן. הוא ביצע יחד עם אביתר בנאי וגפן את "מונסון", ושלושתם המשיכו גם ל"עד מחר" של אביתר. מוזיקלית, זה היה שיא הערב, במופע שכלל שלושה מהשירים הכי יפים שפול סיימון כתב בחייו.
אבל רגע לפני שנתייחס לגרפונקל שבחדר, נעבור על רשימת האורחים המכובדת שאביב גפן גייס למופע הכי גדול (מבחינת כמות קהל) שהוא עשה אי פעם. נורית גלרון הגיעה לבצע את "אתה פה חסר לי", הלהיט הגדול שאביב גפן הצעיר כתב לה; יניב ביטון הגיע בדמות יהודה חן מארץ נהדרת כדי לבצע את "גחלת נעורים"; שלום חנוך הגדול נכנס (שוב) לנעליו של אריק איינשטיין וביצע עם אביב את "יומן מסע" והמשיך לביצוע של "מחכים למשיח" - אלא שהאורח המפתיע ביותר היה חיים משה, שהפתיע בביצוע מופתי של "נשבע" הקלאסי.
וכן, אין עוד אדם ביקום כולו שיכול לחשוב על ערב שיכלול את משה&גרפונקל. כתבתי בחיי לא מעט ביקורות על אביב גפן, אבל מה ששלו שלו. אין עוד מוזיקאי בישראל שיכול להביא לישראל, בזמן מלחמה, אגדה בסדר גודל של ארט גרפונקל. המוזיקאי הוותיק, בן 83, עלה לבמה בליווי של בנו. זה היה מחזה מרגש מצד אחד, של יהודי שהחליט לתמוך בישראל דווקא עכשיו - ומצד שני, גם מחזה מכמיר לב. הזמיר הוותיק לא יכול לשיר, ואפילו לא לנופף לקהל בלי עזרה של בנו.
לא שזה הפריע למישהו. זמרים צעירים בהרבה מופיעים היום עם אוטו-טיון על הבמה או עם ליפסינק. גרפונקל, מודע לחלוטין לכך שהוא לא יכול לשיר לאחר שסבל משיתוק חלקי במיתרי הקול (למעשה, זה נס שהוא בכלל מצליח לדבר, שלא לדבר על לשיר, בטח לא שירים מאתגרים כמו "גשר על מי זעף") - פשוט בחר לעשות את זה יחד עם בנו, שמתפקד כסוג של קביים קוליים. וזה יפה. ואותנטי. ומרגש. ינעל רבאק כמה שזה מרגש. והאמת, כשכל הקהל הצטרף אליו בשירת ה"לה לה לה" בפזמון של "המתאגרף" זה בכלל לא משנה. מבעד לדמעות שעמדו לכולם בעיניים, גרפונקל נראה פתאום כמו בסיקסטיז. צעיר. גבוה. עם רעמת אפרו-יהודי, ששר בקול המלאך הנדיר שלו.
שלושה שירים בלבד "ביצע" גרפונקל על הבמה עם אביב גפן לצדו. וזה הספיק. "צלילי הדממה" סוגרים את טרילוגיית פול סיימון במופע, וייתכן שמדובר בשלושת השירים הכי יפים שאי פעם בוצעו בפארק הירקון ברצף על ידי המבצע המקורי. זה שהוא לא מסוגל לשיר אותם היום זה בכלל לא רלוונטי. כי אנשים משתנים, וזה יפה כמו שזה טבעי.
הקול כבר לא אותו קול, הגב כבר לא זקוף כמו פעם, גם הרוח לפעמים נושבת מכיוון אחר. אביב גפן של היום הוא לא הילד ששר את "פרופיל 97", "גנרל", או "אמא תראי". אותו אביב, שהפך את המרידה לאמנות, הקדיש אתמול את "עורי עור" לכוחות הביטחון, ובנאום הסיכום שלו הודה - לצד משפחתו, המנהלת והלהקה - גם למשטרת ישראל. לצעירים בקהל זה נראה נורמלי, אבל לאנשים שזוכרים את "מסיבת מתגייסים" זה עדיין מדהים לשמוע אותו מודה (בכנות) ללובשי מדים.
זה, על פניו, ההפך מרוקנרול. ואולי בעצם, גם זה סוג של רוקנרול - עייף, מפוכח, מפויס. כזה שלא צריך יותר לשרוף גשרים, אלא רק לנסות להחזיק אותם יציבים. פעם הוא שר "עורי עור, מולדת חשוכה". עכשיו הוא שר "מולדת אהובה". וזה בסדר. אולי אפילו מתבקש. המדינה השתנתה. הילד ההוא גדל. גם הכעסים שלו כבר התחלפו בדאגה. אבא לשלושה בנים. במדינת ישראל מדובר בשלוש דאגות שמתחילות כבר ברחם. זה פתטי לצפות ממנו להילחם לבדו בחושך, חמוש באור הירח בלבד.
ואולי זו בכלל השורה התחתונה של הלילה הזה: שאי אפשר להישאר אותו דבר לנצח. לא הגוף, לא הקול, לא התודעה. גם לא המדינה. אבל יש רגעים נדירים, לא מתוכננים, לפעמים מסוכנים - שבהם מישהו עולה על במה, ומחליט לא לעצור. לא כי הוא גיבור. לא כי הוא משוגע. אלא כי יש שיר שצריך להישמע. אייזק שטרן ניגן את באך מול מסכות אב"ך. אביב גפן ואביתר בנאי שרו את "גשם" והשתיקו את האזעקה. גרפונקל לחש שברי פזמון כשבנו מחפה על כל תו. כולם, כל אחד בדרכו, סירבו לשתוק. וזה, אם תרצו, הרגע הכי רוקנרול שהיה פה. לא הבום, לא הפירוטכניקה, לא ההמנונים. אלא הבחירה לשיר "שיר תקווה" - גם כשאין שום הגיון לעשות את זה. ובעיקר: כשאין מי שיבטיח שיהיה עוד שיר אחריו.