גם בעידן של אינסוף סרטי המשך, הסרט הזה הוא מקרה משונה מאוד

כצפוי, עונת סרטי הקיץ הנוכחית היא התקופה החמה של סרטי המשך ועיבודים מחודשים, והם מגיעים בכל הצורות: ניסיונות להתניע מחדש סדרת סרטים קלאסית, פרקי סיום בסדרות סרטים שנמשכות כבר עשורים, גרסאות עם שחקנים בשר ודם לסרטי אנימציה וגם סתם סרטי המשך "רגילים".

בהקשר הזה, המקרה של "קראטה קיד: הגדולים מכולם" ("Karate Kid: Legends)" מורכב יותר מהרגיל. כפי שציינו בניו יורק טיימס, הוא מתבסס על מורשת ענפה במיוחד: "קראטה קיד" המקורי כמובן, שיצא באמצע שנות השמונים, עם ראלף מאצ'יו כנער שלומד אמנויות לחימה מאחד המנטורים הגדולים בתולדות הקולנוע - מיסטר מיאגי בגילומו של פאט מוריטה; כל ההמשכונים הישירים של סרט הפולחן הזה; העיבוד המחודש שלו מ-2010 שהתניע מחדש את המותג, והפעם עם ג'קי צ'אן כמנטור; וכמובן "קוברה קאי", סדרת ספין-אוף של הלהיט הקולנועי, שהפכה לפופולרית לא פחות ממנו.

בקיצור, זה עץ עם ענפים רבים, ו"קראטה קיד: הגדולים מכולם" ממשיך את דרכם של כל אחד מהם. זו משימה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרית כשהמתחרה הישיר בקופות הוא "משימה בלתי אפשרית" האימתני, ולכן לא מפתיע לשמוע שהסרט עלה בארצות הברית כבר לפני שבוע, ולא הצליח להניע את ההמונים לאולמות. אצלנו הוא עולה השבוע ולמרות הכישלון היחסי שלו בניכר ושלל פגמיו, בכל זאת כדאי לתת לו הזדמנות - הוא סימפטי למדי.

כמו בסרט הראשון, גם כאן סיפור המסגרת קשור במעבר דירה של נער. הפעם זה הוא לי-פונג, קרוב משפחתו של המנטור בגילומו של ג'קי צ'אן, שבעקבות טרגדיה משפחתית נאלץ לעבור לניו יורק יחד עם אמו. העלילה מתנהלת בהילוך מהיר, ותוך דקה הוא כבר פוגש נערה מקסימה בשם מיה, שמבטיחה להראות לו את העיר, משל היינו בקומדיה נאיבית משנות השמונים. כמובן שההבטחה גם לא באמת מתממשת: הסרט בכלל צולם במונטריאול, ואת השטחים האורבניים רואים בעיקר בצילומים גנריים מלמעלה.

כך או כך, מתברר שלמיה יש בעיות עם הגברים בחייה: אביה, בגילומו של ג'ושוע ג'קסון הזכור מ"דוסון קריק" הוא בעלים של פיצריה החייב כסף לאנשים הלא נכונים; וגם האקס הרעיל שלה הוא מז'אנר הטיפוסים הלא נכונים - מדובר באלוף קראטה שמסרב לצאת מחייה. לי-פונג יעבור קורס מזורז באמנויות לחימה כדי להושיט לה יד, ויעשה זאת בעזרתו של הדוד-רבא בגילומו של ג'קי צ'אן וגם בעזרת גיבור "קראטה קיד" המקורי, שוב בגילומו של ראלף מאצ'יו, שהפעם הוא כבר לא נער אלא גבר בן 63. איך הזמן עובר מהר!

גם ב"קראטה קיד: הגדולים מכולם" הכל עובר מהר. איך אפשר אחרת כשצריך לדחוס כל כך הרבה דמויות וקווי עלילה לתוך שעה וחצי, לעשות מחוות לעבר העשיר וגם לנסות לבנות מורשת חדשה לעתיד. הסרט הוא למעשה רצף של מונטאז'ים. בסיפור על אהבת נעורים רק מתבקש שתהיה סצינה בה הגיבורים אוכלים ארוחת ערב אצל אחד מן ההורים, אבל פה אין לאף אחד זמן לשבת בנחת.

ובכל זאת, "קראטה קיד: הגדולים מכולם" חביב למדי, ואפשר להגיד שהתסריטאי רון ליבר והבמאי ג'ונתן אנטוויסל עשו עבודה טובה. עובדה שנהניתי. הסרט לא מעיק ולא מזיק בשום שלב. הוא רהוט ולא נחות. הבימוי מיומן, והעולם של "קראטה קיד", למרות העיסוק באמנויות לחימה, תמיד היה שוחר שלום, טוב לב ומלא נשמה. מעל הכל, האיכות המרכזית כאן היא של השחקנים: מאצ'יו וצ'אן כמובן, אבל גם הכוכבים הצעירים - בן וואנג כלי-פונג וסיידי סטנלי כמיה. שניהם מלאי כריזמה וקסם ולדמויות בגילומם יש כימיה מעולה. הלוואי שיהיו להם ילדים יחד, ואם זה יקרה - נשמח לצפות גם בסרט עליהם.

"אלף ואחד" ("A Thousand and One") של איי.וי רוקוול יצא לפני שנתיים וזכה בפרסים ועיטורים רבים: הפרס הגדול של פסטיבל סאנדנס; פרס האינדי ספירט בקטגוריית סרט הביכורים; מועמדות בקטגוריית הביכורים של פרסי גילדת הבמאים; מקום שלישי בדירוג סרטי הביכורים הטובים של השנה של אינדי וויר ועוד ועוד. הוא גם נהנה כמובן מביקורות מעולות, ואפילו הרוויח סכום יפה יחסית בקופות ארצות הברית - שלושה מיליון דולרים וחצי. למרות כל זאת, המפיצים כאן החליטו לגנוז אותו והוא הסתפק בהקרנות בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בפני אולמות מלאים. עכשיו, הוא זמין אצלנו בנטפליקס ולקהל הישראלי יש הזדמנות נוספת לגלות אותו - וכדאי לעשות זאת.

רוקוול עוקבת כאן אחר סיפורם של אם ובנה, שמתחילים את הסרט בהארלם של שנות התשעים ומסיימים אותו שלושה עשורים לאחר מכן. דרך הסיפור האישי שלהם, הדרמה הזו מצליחה גם להיות אפוס על ההיסטוריה העכשווית של ניו יורק, על הג'נטריפיקציה שלה, על מה שנעלם ועל מה שתמיד יישאר. טיאנה טיילור מצוינת בתפקיד הראשי, והסרט כולו סוחף, מרגש - ומותיר חותם.

פרנסואה אוזון הוא אחד הבמאים הפוריים בדורנו, ואורח קבוע על המסכים בישראל. מאז החל את דרכו בשלהי שנות התשעים הוא מביים בקצב של סרט בשנה, ולפחות חצי מסרטיו זכו להפצה מסחרית בישראל - מלהיטים כמו "8 נשים" ו"בריכת שחייה" בתחילת שנות האלפיים, ועד "הכל עבר בשלום" ו"הפשע כולו שלי לאחרונה. בהתחשב בכך שהשוק שלנו בסך הכל קטן יחסית, אלה נתונים יוצאי דופן לכל במאי, ובטח שלקולנוען צרפתי.

למה הקהל הישראלי אוהב את אוזון? קודם כל, בגלל העובדה הפשוטה שהסרטים שלו משובחים, וגם במולדתו ובשאר העולם הם זוכים לפופולריות ולהערכה רבה. מעבר לכך, הבמאי מיטיב תמיד למצוא את נקודת האמצע בין האיכותי לתקשורתי, וליצור סרטים שהם גם אמנותיים וגם קומוניקטיביים - מעטים מפליאים לעשות כך כמוהו. ומעל הכל, הקולנוען הפריזאי תמיד אופה בגטים קולנועיים שהם צרפתיים לחלוטין - כאלה שכתוב להם "קולנוע צרפתי" על המצח, וקשה לדמיין אותם בכל הקשר אחר. אז למי שאוהב קולנוע צרפתי - ומי לא אוהב קולנוע צרפתי? - הצפייה בעבודותיו היא עונג צרוף.

דוגמה לכך היא סרטו החדש, "כשהקיץ הופך לסתיו", שמציג אצלנו כעת באולמות ובהצלחה רבה. אי אפשר להמציא שם צרפתי יותר מזה, וגם נקודת המוצא היא כזו. אוזון סיפר על האירוע שהיה השראה לעלילה - כילד, דודתו הכינה למשפחתו ארוחה מפטריות שאספה בעצמה, ובאותו לילה כל המשפחה הקיאה את נשמתה, מלבד הדודה, שמשום מה נמנעה מלאכול אותם בעצמה. אוזון הילדון תהה אז האם הדודה, שעל פניו היתה כה מתוקה, תכננה להרעיל את כל המשפח. דודה הטובחת במשפחתה באמצעות ארוחת גורמה של פטריות יער - לי לפחות קשה לדמיין תסריט צרפתי יותר.

על בסיס הסיפור הזה, רקח אוזון את "כשהקיץ הפך לסתיו". עלילתו עוסקת בסבתוש צרפתייה המתגוררת במחוז בורגונדי, וזוכה לביקור של בתה המנוכרת החיה בעיר האורות, ומגיעה יחד עם בנה. הסבתא הנרגשת מכינה להם מעדנים עם פטריות, ואתם כבר יודעים איך זה נגמר.

בהמשך נגלה כי לבת יש סיבות טובות לחשוד באימא שלה, ובכל מקרה סיבות נוספות לנטור לה טינה, ונגלה גם דברים רבים אחרים. גלריית הדמויות כוללת גם את חברתה הטובה של הסבתא, ואת בנה שזה עתה השתחרר מן הכלא, ולא עוברות חמש דקות בלי שנגלה משהו חדש על כל דמות ודמות.

רבים מהגילויים הללו מרעישים. ושוב, הם מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בקולנוע הצרפתי ודומיו, והוליווד בחיים לא היתה מעזה לעשות. הסוד הגדול מעברן של הסבתא ושל חברתה הוא פרט ביוגרפי שאנחנו בדרך כלל לא שומעים על סבתות. לאחת הדמויות קורה משהו דרמטי בשלב של העלילה שבו בדרך כלל לא קורים דברים כל כך קיצוניים. דמות אחרת עושה בנונשלנטיות משהו קיצוני גם כן, שרק בסרט כזה היו יכולים להתייחס אליו בכזאת טבעיות, כמעט באירוניה משועשעת - והרשימה עוד ארוכה.

השוואה בין סרט צרפתי איכותי לבלוקבסטר הוליוודי היא טריק זול, אך לעתים בלתי נמנע - בחמש דקות של "כשהקיץ הופך לסתיו" הרגשתי שאני עובר יותר, חווה יותר ולומד יותר מאשר בשלוש שעות של "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי".

ובכל זאת, למרות כל מה שקורה בו ונאמר בו, החשוב ב"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא מה שלא נאמר. ושוב, אם בסרטים כמו "משימה בלתי אפשרית" חשים צורך לסגור את כל הקצוות, כאן משאירים מקום לפרשנות. כך, למשל, אנחנו לא יודעים ולא נדע לעולם למה הנכד של הגיבורה מקבל את מה שמתגלה כהחלטה הכי חשובה בעלילה. מן הרמיזות שיש בהבעות פניו ובשפת גופו, ומהיכרות עם גוף העבודה של אוזון הקווירי, אפשר להניח שזה בהקשר של אהבה בין גברים- אבל זה לא נמסר מפורשות. כמובן שאנחנו גם לא יודעים מה באמת זממה הסבתא עם הפטריות, בדיוק כפי שאוזו אף פעם לא גילה מה עמד מאחורי התבשיל של דודתו. ככה זה בחיים.

את החיים האלה הופך אוזון, כהרגלו, לקולנוע מופלא - רגיש ומרגש, אינטנסיבי ועדין, אמיתי וחידתי. הוא מסתייע בצוות נפלא של שחקנים ושחקניות: הלן ונסן, שבגיל 81 היא מן השחקניות הוותיקות של הקולנוע הצרפתי, כסבתא; לודבין סנייה, בשיתוף הפעולה הראשון שלה עם הבמאי מאז להיט הענק "בריכת השחייה", כבת; פייר לוטן, שזכה בפרס בפסטיבל סן סבסטיאן על עבודתו כאן, כאסיר המשוחרר.

גם הפסקול נפלא כרגיל אצל הבמאי, שמיטיב להעלות באוב שירי אייטיז נשכחים. הפעם זה "Aimons-nous vivants" של פרנסואה ואלרי, המבטא את מה שהוא אולי המסר של "כשקיץ הופך לסתיו" - במקום לחכות להלוויות, בוא נאהב זה את זה בעודנו בחיים, כי מגיע לנו לטעום מן האהבה הזאת. למרות כל החרטות והטרגדיות שיש כאן, אוזון בכל זאת מוציא אותנו עם התקווה שהחיים הם לא תבשיל של פטריות רעילות, אלא ארוחה במסעדה עם כוכב מישלן.

הכלב הוא חברו הטוב של האדם - ושל במאי הקולנוע. לאורך השנים, ראינו על המסכים אינספור יצירות בכיכובם של הולכים על ארבע. כמעט תמיד, מדובר בדרמות מרגשות, קומדיות קלילות או להיטי אנימציה לילדים. כך או כך, מדובר בסרטים לכל המשפחה, המתרחקים ככל האפשר מן הגסות והזימה שמאפיינת בני אנוש.

לפני שנתיים עלתה לאולמות "דוגי סטייל", קומדיה אמריקאית פרועה שחתרה תחת כל הקונבנציות של ז'אנר סרטי ההולכים על ארבע - ובמילים פחות מנומסות, השתינה עליהן באותה התלהבות בה כלב משתין על עץ. אולי בגלל זה הסרט המופלא הזה נכשל בקופות, וחבל. עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס, ואולי עכשיו יזכה לכבוד שמגיע לו.

במקור, הסרט נקרא פשוט "Strays", כלומר כלבי רחוב. התרגום העברי בוטה בלשון המעטה, אבל נאמן לרוחה של המהתלה הזו. היא גסה, לעתים על גבול הדוחה, ומיועדת למבוגרים בלבד, ובכל זאת יש בה גם רגש ועומק, בטח לא פחות מאשר בסרטי כלבים "נקיים" יותר, למשל "מארלי ואני".

גיבור הסרט הוא כלב טרייר החי אצל גבר סטלן שמתעמר בו, ובסופו של דבר זורק אותו מהבית. הכלבלב מוצא את עצמו ברחוב, ומתחבר שם עם כמה כלבים שגם כן עברו טראומה כלשהי: בוסטון טרייר אותו זרקו מביתו אחרי שנשך בטעות ילדה, שהיתה חברתו הטובה ביותר אך שברה את לבו; רועה אוסטרלית יפהפייה שהבעלים שלה מתעלמת ממנה מאז שאימצה גורה אחרת; ודני ענק המסתובב עם קונוס על ראשו, שנשר מן האקדמיה לכלבי משטרה ומשרת בתור כלב תמיכה נפשית לקשישים גוססים.

שלושת אלה כבר רגילים לחיים עם לב שבור, אבל כלב הרחוב החדש עדיין מתגעגע לבעליו. למרות כל מה שספג ממנו, הוא עדיין אוהב אותו אהבה שלא תלויה בדבר, ומתעקש למצוא את דרכו חזרה הביתה ולהתאחד עימו. עם הזמן, חבריו הטריים מאירים את עיניו ומבהירים לו באיזה קשר מתעלל היה, ואז הוא משנה את בנק המטרות. כעת, חלומו החדש הוא למצוא את האדם שפגע בו, וכיוון שהפעילות האהובה עליו היתה אוננות, לפגוע ביקר לו - ולתלוש את איבר מינו. וכך, הקומדיה הזו היא למעשה סרט מסע על הרפתקה משותפת של ארבעה כלבים, שהגביע הקדוש שלהם הוא תלישת פין אנושי. כן, מה ששמעתם.

"דוגי סטייל", אותו כתב דן פרו, משתמש בעלילה הזו בשני מישורים. במישור אחד, הקומדיה הזו היא פארודיה על ז'אנר סרטי הכלבים והקלישאות שלו. במישור השני, הוא גרסה כלבלבית לז'אנר הקומדיה האמריקאית הגסה והפרועה.

ראינו כבר אלף סרטים בסגנון "הנגאובר" או "מסיבת רווקות" בהם הגיבורים משתטים. בדומה לאלה, גם כאן ההומור גופני, סלפסטיקי ומשולח רסן, והחידוש היחיד הוא שהמעורבים הם לא בני אדם אלא הולכים על ארבע. בהתאם לכך, החוויות שלהם קשורות בניהול מגעים אינטימיים עם ספות, גניבת נקניקיות וקטטות עם בעלי כנף. כיאה לשמו, "דוגי סטייל" הוא גם ככל הנראה סרט המיינסטרים הראשון שמציג סצינות מין בין כלבים.

כמו בקומדיות אנושיות, בהן טיבו של ההומור מוקצן ומוגזם, גם כאן הכלבים עוברים הרפתקאות בלתי סבירות. לכן, חשוב להדגיש שלא מדובר בסרט אנימציה. יותר מכך, רק חמישה אחוזים ממנו מבוססים על אפקטים דיגיטליים. שאר העבודה היא של הכלבלבים האמיתיים שמככבים בו, המאלפים והמאלפות שלהם וכמובן המדבבים שתורמים להם את קולם, כדי שנוכל להבין אותם בשפת בני האדם. וויל פארל מדבב את הגיבור, ובצידו אפשר למצוא גם את איילה פישר, רנדל פארק, ג'וש גאד ואחרים, בראשם ג'יימי פוקס, שכמובן השתתף בפרויקט הזה לפני סערת הפוסטים האנטישמיים שלו.

בגלל הפרספקטיבה המקורית, "דוגי סטייל" מצליח להפיח חיים חדשים בשני הז'אנרים - סרט הכלבים, והקומדיה הפרועה. הוא עושה זאת בעזרת מעיין נובע של רעיונות יצירתיים ומקוריים, ולא מפסיק להפתיע עם בדיחות מפתיעות ומוצלחות. הסרט נמשך שעה וחצי, ומתנהל בקצב של הלצה טובה אחת לדקה, ובדיחה קורעת ממש אחת לעשר דקות.

אך חשוב מכך, הסרט גם מצליח לנשוך ולרגש. וידוי: בתחילה, חשבתי להחרים את "דוגי סטייל". חששתי שהוא מעמיד כלבים במצבים מסוכנים, ועושה זאת בלי שום מודעות ומתוך כוונות בידוריות בלבד. במהלך הצפייה, גיליתי שיש בו הרבה חמלה ומחשבה, ובעיקר הבנה עמוקה של הסיטואציה: מהם חיי כלב, ומהי מורכבות הקשר בינו לבני אדם.

גם בצד הדרמטי, "דוגי סטייל" מתנהל בשני מישורים. במישור אחד, הוא ביקורת על היחס של בני אדם לכלבים. כמובן שבסופו יש מסר אופטימי ומעורר השראה, כי ככה זה בהוליווד, אבל בדרך לשם הוא מדבר על שלל תופעות מכעיסות: הקלות שבה אנשים זורקים כלבלבים או זונחים אותם, התנאים הנוראיים במכלאות וכיוצא בכך.

בלבו של הסרט עומד סיפור על כלב שהמשיך לנסות לרצות את בעליו הרעיל, כי המשיך להתעקש להאמין שיש ביניהם אהבה. וכך, "דוגי סטייל" הופך גם לסרט על נושאים אוניברסליים יותר - קשרים מתעללים, מערכות יחסים וגזלייטינג. למרות הטון המבודח, הוא מטפל בנושא בצורה נוגעת ללב. כל כך עצוב לראות את הכלבלב נצמד לכדור הטניס שלו, מתוך אמונה עיוורת שהבעלים שלו לא באמת זרק אותו אלא עדיין משחק איתו משחק, ומצפה ממנו שיחזיר לו את הכדור. כמו בסצינות הקומיות, גם פה יש שימוש מבריק במבע קולנועי. סצינה בה הכלבלב מתפכח וקובר את הכדור היא מהיפות שראינו לאחרונה.

יש בסרט גם רגעים של חסד ותקווה, וגם אותם הוא מתאר בצורה עמוקה, המשכילה לתרגם למסך את האהבה האינסופית שיש בכלבים. לא רק ש"דוגי סטייל" הוא אחד הסרטים המצחיקים של הקיץ - הוא גם אחד היפים והמרגשים שבהם.

מאחורי המצלמה עמד ג'וש גרינבאום, שזה סרטו העלילתי הארוך השני אחרי "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר". בגלל אופיו של "דוגי סטייל", הוא לא זכה בפרסים על עבודתו המצוינת. מה שכן, מתברר שהקולנוען אימץ את אחד הגורים שמופיעים בתחילת הסרט, וזה פרס חשוב הרבה יותר מכל אוסקר או דקל זהב.

התחלנו עם סרט בשם "איתנו זה נגמר" ונסיים בסרט שאפשר היה לקרוא לו "זה נגמר וזה מכוער". שמו הרשמי הוא "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי". הוא עלה לאקרנים לפני שבועיים, ולפחות לפי ההצהרות זה הסרט האחרון בסדרה בכיכובו של טום קרוז, אבל בהוליווד אנחנו יודעים שזה אף פעם לא נגמר באמת.

מה שבטוח, זה הסרט השמיני בסדרת הסרטים. חוץ מהפרק השני, כולם היו משובחים. הראשון והשישי אפילו היו מופתיים. אפשר היה לצפות זאת גם מהשמיני - מה עוד שהבמאי שלו, כריסטופר מקווארי, היה אחראי לאותו פרק שישי מופתי, וגם לפרקים חמש ושבע המצוינים. כמה מאכזב לגלות שהוא וקרוז לא מספקים הפעם את הסחורה.

את העלילה אפשר לסכם בקצרה: הסוכן המיוחד אית'ן האנט, בגילומו של קרוז הבלתי נלאה, ממשיך את המשימה שלו מהסרט הקודם - להילחם באיזושהי בינה מלאכותית המאיימת על שלום העולם. זה סיפור רדוד, דליל ושטחי, אבל הוא מתפרש כאן על פני כמעט שלוש שעות.

מה קורה בזמן הזה? שאלה טובה. כן, יש שתי סצינות אקשן טובות, אבל עם תקציב של כ- 400 מיליון דולר ומסע שיווק שאוכל לכולנו את הראש כבר שנתיים כדי להדגיש שקרוז עשה את הפעלולים בעצמו - זה המינימום המתבקש.

מעבר לכך, שם חלופי נוסף לסרט הוא "הכל דיבורים". קרוז מוקף בדמויות משנה חיוורות בצורה לא מעניינת, והן מפטפטות את עצמן לדעת. והכי גרוע: הלהיט הזה נפוח מחשיבות עצמית. ההומור והאירוניה העצמית שתמיד אפיינו את סדרת הסרטים נעלמו כלא היו, והתחלפו בפומפוזיות בלתי נסבלת.

ארוך, נמרח, מנופח ומגוחך - כמעריץ גדול של טום קרוז בכלל ושל סרטי "משימה בלתי אפשרית" בפרט, הגרנד-פינאלה הזו היתה מבחינתי אכזבה גדולה, וסבל צרוף. נכון, בימינו צריך לשמור על פרופורציות ותמיד לזכור שיש אנשים שסובלים באמת, אבל בתוך עולם המושגים של חווית הצפייה הקולנועית, שובר הקופות הזה הוא לא פחות מאשר התעללות בצופים. העובדה שהוא ו"לילו וסטיץ'" החדש גם כן והעלוב לא פחות ממלאים אולמות כרגע רק ממחישים את הטענות לגבי דעיכתה של התרבות הפופולרית. מצבנו באמת מעולם לא היה גרוע יותר.