חייבים לדבר על דדי שמחי. מי שהיה בעבר ראש מטה פיקוד העורף ונציב כבאות והצלה הפך בשנה האחרונה לפרצוף קבוע ומוכר על המסך, אבל בסוף השבוע האחרון הוא זכה לחשיפה כפולה: בליל שבת כחבר פאנל ב"אולפן שישי" של חדשות 12, ובמוצאי שבת בפרק מטלטל של "פגישה" עם רוני קובן בכאן 11.
רוני קובן יודע לעשות את ההפרדה בין סוגי המרואיינים שלו וסוגי הראיונות שלו. הפעם זה לא היה ריאיון עם איש ציבור, גם אם בעתיד סביר מאוד להניח שנראה את דדי שמחי בפוליטיקה. זה היה ריאיון עם אבא שכול. שמענו עשרות אם לא מאות סיפורים על הנופלים של ה-7 באוקטובר, אבל משהו בדרך הקרה והאנליטית שבה מתאר שמחי את נפילת בנו, כמו בתחקיר צבאי, שוברת את הלב אפילו יותר.
קובן הוא מראיין מדופלם, אבל מאחוריו עומדים אנשי מקצוע שעושים עבורו תחקירים מצוינים. המשמעות היא שהוא ידע בדיוק את הפרטים על נפילתו של גיא ז"ל, והוא יכול היה לשער כמעט במדויק את התשובות של שמחי, ובכל זאת גם הוא לא הצליח לא להזיל דמעה כששמע מפיו של שמחי כיצד הכניס את בנו לתוך שק קבורה על הדשא של קיבוץ רעים. צריך להיות עם לב של אבן כדי לא לבכות יחד איתו.
רק לילה קודם, דדי שמחי נשמע אחרת לגמרי. כאילו מדובר בדמות שונה לחלוטין. לא אבא מעורר השראה, לא קצין שקול, אלא פוליטיקאי מהזן הנחות ביותר. במהלך דיון על חימוש המיליציות של דאעש בעזה, דדי שמחי הגיב לטענות של ישראל זיו על כך ש"אסור לתת להם רובים" בצורה שקולה כביכול. להלן התמלול המלא של הדברים:
"בואו נתחיל בהנחות יסוד. ישראל צריכה להיות יצירתית ולהפעיל כל דרך אפשרית כדי להשמיד את החמאס, להרוג אותו, להגלות אותו ולהחזיר את החטופים - ובמקביל גם לשמור על חיי חיילינו כמה שניתן. יש פה פתרון, שזה לא המצאה ישראלית - כבר לאורך כל אלפי שנות היסטוריה אנושית השתמשו במין פרוקסים כאלה בכל המקומות. פעם נגדנו וגם איתנו".
בשלב זה קטע אותו ישראל זיו ושאל: "איפה זה הצליח?".
שמחי השיב: "הצליח בהרבה מקומות".
זיו לא הרפה: "איפה?".
שמחי חזר שנית: "הצליח בהרבה מקומות".
זיו לא ויתר וביקש דוגמה אחת. "אני אתן לך", אמר שמחי, ובאמת יכול היה למנות דוגמאות מוצלחות יחסית כמו שיתוף הפעולה של ארה"ב עם המורדים הכורדים בסוריה נגד דאעש. אבל כשישראל זיו המשיך ללחוץ את שמחי לקיר הוא נתן תשובה מטרידה: "בלבנון עם הפלנגות, למעט האירוע שקרה לנו בסברה ושתילה שם אנחנו איבדנו את העשתונות".
ראשית לעובדות: לקרוא לשימוש של ישראל בפלנגות במלחמת לבנון "הצלחה" זו אמירה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. יכולתי לכתוב: "מטורפת ומטומטמת", אבל אני אוהב אדם אז בחרתי לכתוב "שנויה במחלוקת" במקום. "ההצלחה" הזאת הקימה עלינו את חיזבאללה, והכניסה אותנו לכמעט שני עשורים מתמשכים בבוץ הלבנוני, וזה לפני שדיברנו על מלחמת לבנון השנייה והזירה הצפונית במלחמת חרבות ברזל. הצלחה!
אלא שמילא זה. מדהים שאותו אדם רגיש שחיבק את גופת בנו בדשא של קיבוץ רעים במשך 40 דקות וריגש מדינה שלמה יכול לדבר על טבח של חפים מפשע כאילו מדובר במשחק מחשב. "האירוע של סברה ושתילה". לא טבח. לא חרפה מוסרית ולא כתם לאומי. "האירוע". זו לא הייתה פליטת פה. זו הייתה השקפת עולם. וברגע הזה, הפער בין דדי שמחי האב לדדי שמחי הפרשן לא היה רק צורם - הוא היה בלתי נסבל.
גם בריאיון האנושי כל כך עם רוני קובן, האסטרטגיה המדינית של שמחי מתגלה כתואמת לאידיאולוגיות הקיצוניות ביותר. הוא מדבר על כך שלנצח נחיה על החרב, על הצורך להטיל חורבן על עזה ולבנון כדי להבהיר למחבל הבא - זה שינסה לבצע טבח בעוד 30 שנה - שגורלו יהיה חורבן. מבחינתו, זו לא רק מלחמה צודקת. זו המלחמה הצודקת ביותר בתולדות ישראל. כאב שכול שמבקש לנקום את מות בנו, זה מובן לחלוטין. כאסטרטג צבאי, מדובר בסכנה קיומית. בעיקר כי אין לנו עוד ילדים למלחמות חסרות תכלית.
כשזוהי נקודת המוצא - לא מפתיע שהוא רואה בחימוש מיליציות מקומיות בעזה כפתרון סביר, אפילו אם ברור שהג'יהאדיסטים שמקבלים מאיתנו נשק כרגע עלולים להפנות אותו כלפינו בעתיד. לא מפתיע שהוא מזכיר את הפלנגות בלבנון כ"הצלחה", וטבח סברה ושתילה כ"תקלה". כשאתה חי בתוך תפיסת עולם של נצח על החרב, המתים הם לא זעקה מוסרית אלא סטטיסטיקה.