"יו, אנשים פה מחכים לדעתי על המצב, אבל אפילו פה אצלי הכל ככה", אומר טונה ב"תחת אש", מתוך האלבום החדש "ראפ מטורף", אחד מהשניים החדשים שהוציא. והאמת היא שמחכים, ושהוא גם מביע את דעתו, ושהיא ממקמת אותו בדיוק במקום שבו הוא כבר נמצא ושומרת על מעמדו: האמן הכי דומיננטי (אוקיי, יחד עם פלוטניק) בז'אנר שנחשב עכשיו להכי קול, ראפר שמצליח גם להיות במיינסטרים וגם להסתכל עליו מהצד. חמי רודנר אמר לפני ארבע שנים בראיון לפודקאסט, שחלק מהמהות של הרוקנ'רול עברה להיפ הופ, ושטונה ופלוטניק, למשל, הם ממשיכי הדרך של הרוקרים, עם ההתרסה, המחאה והדיבור על המציאות בישראל. שני האלבומים החדשים שהוציא טונה, "ראפ מטורף" ו"רובים ותלתלים", הולכים בכיוון הזה, ומהבחינה הזאת, באופן יחסי, עומדים בציפיות, מאלבומים של ראפר מוביל בישראל 2025.
נכון, אין כאן ממש רצף שירים שקוראים להמונים לצאת לרחובות כמו אצל הדג נחש, להקה שהיא פס-הקול של המחאה מאז 2011, אבל זה כנראה עניין של אופי. איתי זבולון, שהיה לפני כמה שנים ממובילי ההתרסה נגד חיסוני הקורונה, כנראה לא רואה בעצמו שלום חנוך של השמונים או אביב גפן של התשעים. אולי, למרות גילו ומעמדו, הוא עוד לא בשל, או לא רוצה להיות במקום הזה. ומגדיר את האמנות שלו ב"לב משולהב שמוצא ת'קהל הרחב דרך מוזיקת מיעוטים, מוסיף לזה רגש בעיבודים וקסם וקצב וריקודים" (ב"אמן אמן אמן", שפותח את "ראפ מטורף"). כלומר, טקסטים שמבוססים קודם כל על הרגש. אבל כאמור, אותו לב משולהב לא מוותר באלבומים החדשים שלו גם על מעורבות, אמירה והתרסה.
"ראפ מטורף" מתהדר ב"ראש למעלה", שיר נחמה לחטופים שחזרו ("הן סיפרו לי איך הן שרו שמה 'קאובוי' כל השבי"), נפגעי המלחמה ("משפחות הנובה זה בשבילכן") והפצועים ("שבמקרה הטוב כדור ברגל"). ב"וויו וויו" על ההפגנות והמוחים ברחובות והמאבקים במשטרה שמגיעה וב"תחת אש" על בעיות בזוגיות תחת אזעקות (אני רוצה להיות לך ממ"ד, ואנ'לא יכול ככה"). ב"קשה בכדור הארץ", מלודי ורדיו-פרנדלי, שפותח את "רובים ותלתלים", הוא מאבחן ש"נדמה שבשביל לדחוף את העסק, תמיד נשפך פה דם". שיר הנושא של האלבום הזה מסכם היטב את השנה וחצי האחרונות בחיי המוזיקה הישראלית: "רץ בין הטילים ריצת מעגלים, גיטרה וקלידים כולנו חיילים", וכמובן לא שוכח עקיצה פוליטית: "אומרים שהתקופה היא תנ"כית, שוב נתנו להם כוח להשחית".
שמות האלבומים החדשים, "ראפ מטורף" ו"רובים ותלתלים" (משחק על "רובים ושושנים", קריצה לגנגסטראפ) מגדירים יפה את התקופה, בקריירה של טונה ובחיים של המדינה. חלק מהשירים באלבומים האלה מועמדים להפוך לפס-הקול הישראלי העכשווי. וזה הרי כל מה שאמן רוצה. להיות מגדיר של תקופה. מטורפת. מזעזעת. מטלטלת. ואין כמו הז'אנר הכי מילולי בתולדות המוזיקה, והכוכב העכשווי הכי גדול שלו, לתאר חיים במדינה שמדברת את עצמה לדעת, מתווכחת, מסתכסכת, נקרעת, באולפני הטלוויזיה, בתחנות הרדיו וברשתות החברתיות. המילים של טונה חזקות לאורך רוב האלבומים ושוב עושות את העבודה, בחדות, בשנינות, בהומור, בראייה שלו את המציאות, או כמו שהוא עצמו הבטיח ב"אמן אמן אמן", ש"זה שיטפון של שיט עמוק, כפרה תקשיבו עם שנורקלים".
אבל היפ הופ הוא גם הז'אנר הכי אגוצנטרי בתולדות המוזיקה. שיר הנושא של "ראפ מטורף", בו מתארח הכוכב-חבר פלוטניק, מדבר על ההצלחה של שניהם ("שש הופעות עם רביד, שינו ת'מפה לתמיייד") ועל כמה שטונה גדול. ב"אמן, אמן, אמן" טונה מתפלל בעיקר על עצמו ומדבר בעיקר על מעמדו העכשווי כראפר מוביל שאחרים רוצים להוריד כדי שגם להם תהיה קריירה. גם עליהם הוא מתפלל ("מי שפגע נתן לי רק דלק, אמן שתשמור גם עליהם"). תחרות, בעיות ביטחון עצמי, בעיות מהילדות, כסף, הכל עולה על הגריל. כרגיל. גם השיר השני "ציוד כבד" מדבר בעיקר על ההצלחה שלו ועל היותו "נאמבר וואן" בתחום, לעומת האחרים, וכמובן עם טקסט וירטואוזי ("סופרקאליפרג'ליסטיק ביט, ורסים אקספיאלי-פאקינג-דושס") שכובש וראוי מאוד להערכה.
האגו מתערער ב"אין לזה סוף", שיר על ההתמודדות עם ההצלחה ("האמן הכי מושמע בישראל, על פחות מזה ראו אברבנל"), ויש כאן גם חולשה גדולה, שמובעת בכנות זועקת. למשל ב"היה מדבר", שיר ראפ-רוק מופתי, שבו הוא אומר ושר שלא בכה משך 40 שנה, ועכשיו הוא לא מפסיק להודות: "בכיתי", "בכיתי" ושוב "בכיתי", עד כדי: "בכיתי, שיגידו איזה פוסי... סוף סוף אני מספיק גבר כדי לבכות כמו כוסית". וכמובן גם הפוליטיקה גורמת לו לבכות: "בכיתי כי אנחנו לא נחים, מלשכוח איך להיות אחים, כי כל מי שמריץ את העולם הזה, הם סה"כ כמה גברים שלא בוכים... משמאל ומימין כולם עם הידיים, אז אולי יש עוד תקווה, פאק פוליטיקאים", והגיטרה החשמלית של ניר דנן בוכה יחד אתו בסולו מעיף. רוקנ'רול.
ויש גם אמירה חברתית, אחת בכל אלבום. ב"ילד פריפריה" (מ"ראפ מטורף") הוא מספר על הילדות בשכונה בפתח תקווה ומשלב קטע מתוכנית רדיו שבה דנים השדרנים במוצא שלו ומגיעים למסקנה: "פרענק". "חיים משה מכל סיטרואן", הוא מציין, ובאלבום השני סוגר את המעגל בדואט מזרחית עם אותו חיים משה, "קשר בתקצורת", שבקרוס אובר כפול עושה כבוד לאחד מגדולי הז'אנר, ולא שוכח את המחאה: "מחפשים, לא מוצאים אמצע, 12 שבטים זה לנצח, אמרו לנו פסע, יש פה רק שסע... מי רוכב על הפצע, תאבי כוח, תאבי בצע".
ואפילו פמיניזם יש, אצל מי שמעיד על עצמו ש"למד על נשים מאלבומים של שבק". ב"ממי את יודעת איך" עם סימה נון, שיר על עמידה נשית מול שובניזם והטרדות, טונה זועק: "קחי להם ת'כסף, ממי את יודעת איך!". אגב כסף, טונה מתעסק אתו לא מעט. כמי שבא מ"הוד" באם המושבות, הוא מדבר בגאווה על מה שהרוויח: "ואין פה סכומים של אמריקה, אבל טונה לקח לכם את כל הכסף" ("אמן אמן אמן"), או "כסף מסתובב ואני חושב כל כך הרבה עליו שתכף פה כפית תתכופף" ("ויפסאנה"), ואפילו: "דופק הופעה לשוטרים, בכסף קניתי קצת וויד" ("ראפ מטורף").
"זמן ליצור הרבה חיים"
השנה מציין טונה עשור למהפכת "גם זה יעבור" שלו, הלהיט שהכניס אותו לכל פלייליסט, טלפון ואירוע בארץ. גם באלבומים החדשים הוא לא שוכח שראפ והיפ הופ הם גם כיף ובילוי. "אוזניות", בו מתארח פלד, מדבר על מוזיקה והאהבה אליה. סאונד הקלידים של "התותח מצלצל פעמיים" של משינה מלווה את השיר ממש מתחילתו, בהמשך מגיעה גם החצוצרה הספרדית ההיא ואפילו יובל בנאי עצמו מפציע לרגע עם "הצלצולים באוזניות". אחרי כל הכובד, זה שיר מרקיד שנעים לזוז אתו, למרות שהוציא מהקשרו את השיר של משינה, שמדבר על לוחם תותחנים עם פוסט טראומה.
"פיראטים" הוא פאן ברנז'אי עם המון אזכורים לתעשיית המוזיקה ולגיבורי הז'אנר. מככבים כאן, בין היתר, שאול מזרחי מהבארבי, שלמה ארצי, משה לוי, לירון תאני, קוואמי וגורי אלפי מ"עסק שחור" המיתולוגית, יסמין מועלם, קאשי, נצ'י, שקל, איזי ועוד המון ראפרים. גם המוזיקאים שיוצרים אתו כבר תקופה, ניר דנן ויקיר בן טוב, זוכים לכבוד מיוחד ("בזכותם כל הברנז'ה משפשפת עלי, אולי ייצא ג'יני"). ב"אהבת אותי" עם פלוטניק הוא מאזכר את שבק ס, פלד ואורטגה, כלא 6, MC שירי ובויאקה. בכלל, טונה לא חוסך בניימדרופינג, כמו קנדריק, דרייק וקניה ("קשה בכדור הארץ"), למאר הוא בכלל קרוב משפחה: "כל הופעה שלי כמו דוד שלי קנדריק מאמריקה" ("ראפ מטורף") וגם הנדריקס, זפלין, בלאק קיז, אאוטקאסט, מיסי אליוט, טיים אימפלה ועוד ועוד ("אוזניות"). כבוד ליקרים לו, או גיא פינס בגרסת הראפ? אגב, גם גיא פינס כמובן מוזכר ("ראפ מטורף"), וברור שגם מייקל ג'ורדן ("יאכטה"). והמנהל האישי ליאור מילר.
בעוד "ראפ מטורף" הוא אלבום היפ הופ (11 רצועות), ל"רובים ותלתלים" (8 קטעים) טונה שפך את השירים שסוטים מהז'אנר לכיוונים אחרים - רגאיי אקוסטי, רוק, מזרחית, יוונית, פופ אקוסטי רומנטי. זה אלבום שבו הקול של חיים משה והסימפולים של משה ("היא לא יודעת"), שימי תבורי ("תני לי את הלב") ורוני אלעד ("בחלומות איני מאמין"), צובעים אותו בגוונים יותר ישראלים, ים תיכוניים, גווני "מזרחית של פעם", שמזכירים קצת את "פנינים", האלבום האחרון של קובי אפללו.
שלום חנוך אמר לקוטנר ב"סוף עונת התפוזים", שעם כל הרעש והמחאה, בסוף שרים על אהבה. טונה, שמעיד על עצמו באלבום הזה שהוא חלש בלמצוא אהבת אמת ("לזוגיות אנ'לא בדיוק פרסומת" מתוך "יאכטה"), משתוקק אליה עד כלות ב"השם ירחם", וגם מתאר בדיוק מה הוא מחפש: "מגיע לי מקום בטוח, אהבה טובה... שתדע איך להקשיב לי מהלב, לפני שנישאר לבד עם סוף עצוב... ומי תמלא, לי את הלב, שוב פעם". ובאותו "יאכטה", השיר שחותם את צמד האלבומים וכמו מסכם אותם, הוא מודה: "קיוויתי להיות במקום אחר, בית, ילד, משפחה". זה שיר שבו הוא מפליג במחשבות, עם ליווי בצליל מהורהר, וגם לכאן נכנס המצב, בראייה מנחמת, שמזכירה את האלבום האחרון של פלוטניק: "ולא חשוב במי בחרת, כולנו צריכים חיבוק עכשיו, נריב אחר כך, אחרי כל כך הרבה מוות, זמן ליצור הרבה חיים".
האם האלבום הכפול הזה הוא הטוב ביותר של טונה עד היום? מעריצי "טונה פארק" יאמרו מיד שלא, אבל אפשר להתווכח איתם. האם זה האלבום הכי טוב שיצא כאן השנה? אפשר לומר שהוא במקום טוב בשורה, לצד האלבומים של ערן צור, עידן עמדי, מירי מסיקה, עברי לידר, נונו, קובי אפללו ועדן בן זקן.