בשלהי שנות ה-90 בירושלים, ביתו של מאסטר המוזיקה האנדלוסית והאלג'ירית נינו ביטון - החל להתמלא במוזיקאים צעירים שנשבו בקסמה של המוזיקה, ולא פחות מכך מאישיותו. כמה שנים קודם לכן, ב-1994, באשדוד, הוקמה התזמורת האנדלוסית של העיר, שמציינת השנה 30 שנות פעילות.
המופע החדש של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד נקרא "ממערב למזרח", בגלל הציר הגיאוגרפי־מוזיקלי של יבשת אפריקה - מהסהרה של מרוקו ואלג'יריה עד להרים של אתיופיה. אלא שלצד הפירוש המילולי "ממערב למזרח", אפשר גם לראות בשם של סדרת הקונצרטים החגיגית יותר מרמיזה למאבק בין מזרח למערב בתרבות הישראלית, שבמשך שנים הייתה נגועה בהתנשאות והקטנה של מוזיקה מזרחית. אוהבי המוזיקה האנדלוסית והערבית סבלו פעמיים: פעם אחת, בגלל שהתרבות שלהם לא נחשבה ישראלית; פעם שנייה, בגלל ההפרדה שעדיין קיימת במחוזותינו בין "מוזיקה קלאסית" (מערבית, באך, מוצרט ושות') למוזיקה מזרחית.
בשני התחומים הללו, העשורים האחרונים היו דרמטיים, כאשר למאסטר נינו ביטון ולתזמורת האנדלוסית אשדוד חלק גדול בשינוי המבורך. היטיב לבטא זאת אחד מתלמידיו של ביטון, נגן הקונטרבס והמלחין חגי ביליצקי, באחד הריאיונות שנערכו עימו, כשאמר: "אין דבר כזה מוזיקה ערבית או מוזיקה מזרחית. יש מוזיקה קלאסית מזרחית ומוזיקה קלאסית ערבית".
רבים מתלמידיו של ביטון העשירו את התרבות הישראלית בידע המוזיקלי שרכשו, אבל גם בכבוד ובהערכה לז'אנר ולמקורותיו. והם מעבירים ומנחילים אותה גם לתלמידיהם הצעירים - ויש לא מעט מהם ומהן. בגזרת ה"ישראליות", השינוי ניכר בין היתר בזכות כלי הנגינה מהמזרח, שכבר לא נדיר לראות אותם בהרכבים רבים. כלים כמו עוד, נאי וקאנון כבר לא מוזרים לקהל הישראלי, צעירים לומדים אותם בקונסרבטוריונים ומכניסים חיים חדשים לז'אנר הזה. סגנון שפעם הוחרם מהבמות המרכזיות, הפך לחלק מהנוף.
חלק מתלמידיו של ביטון ניגנו בעבר בתזמורת האנדלוסית אשדוד - דוגמת נגנית הקאנון יעל לביא ונגן כלי ההקשה הלל אמסלם. אבל לא רק הם - שניים מהבולטים והמוכרים שספגו את הצלילים של המאסטר, מככבים במופע החדש: נגן הכינור והקמנג'ה אלעד לוי, המנהל האמנותי של התזמורת שניגן בה בעבר, והפסנתרן עומרי מור - שהעומק והווירטואוזיות שלו, לצד יכולת הקשבה ג'אזיסטית פנומנלית, הופכים אותו לציר המחבר בין צלילי המדבר הברבריים של עזיז אוזוס לסקסופון ולשירה בעברית ואמהרית של אבטה בריהון.
לא "אחר" אלא "אנחנו"
מוזיקה - ובוודאי זו המסורתית - היא תמיד הרבה יותר מתווים, סולמות וצלילים. מוזיקה היא בעיקר תרבות, וככזו, החוויה מתחילה הרבה לפני שהיא מתחילה להתנגן: מלראות את הקהל ולשמוע את השיחות המקדימות בתור לכניסה או במושבים, לפני שההופעה נפתחת. האולם כמעט מלא, עומדים בתור בכניסה, ויש מספיק זמן לאפיין. חלק מאוד הומוגני בקהל הם אנשים מבוגרים יחסית, חובשי כיפות, שככל הנראה גדלו על המוזיקה הזו מבית אבא וסבא. במהלך ההופעה הם יעטו חיוך רחב וירגישו בבית. לצידם יש לא מעט צעירים יותר, וניכר שחלק מהם מוזיקאים או "סקרני תרבות", שבאים לחוות משהו שונה ופחות מוכר.
הפעם, הבמה חולקה שווה בשווה בין שלושה מוזיקאים נדירים - כל אחד מהם מייצג מסורת, סגנון, כלי נגינה שונים ובעיקר פרשנות אישית מאוד לצליל. מוזיקאים שכל אחד מהם "תופעה" בפני עצמה.
אבל לא רק הם - גם המעטפת המוזיקלית, התיאום בין חברי התזמורת - הם סוג של תופעה.
זו מעטפת תומכת שמאפשרת לכל אחד מהסולנים לזנק מתוך רובד הצלילים שמונחים זה על זה ביד אומן ולנצנץ באור בוהק. נקודת אור נוספת היא המנעד הרחב של גיל ויכולת בין הנגנים - וגם המגדר: כמעט מחצית מנגני התזמורת הן נשים. חלק מהם ומהן לא גדלו על ברכי הז'אנר, אך הולכים בו בעוצמה ובביטחון של גמל במדבר.
אפרופו נשים ושבירת תקרות זכוכית - צריך לומר מילה על המנצחת של התזמורת, סיון אלבו בן-חור. מעט מאוד נשים מובילות תזמורות, וסיון עושה זאת בהצלחה רבה. היא מחזיקה מופע אנרגטי, רווי רגש וחופש - בצורה קלילה ומדויקת. זה קצת יותר קל כשיש לך את אלעד לוי, הכנר והמנהל האמנותי, שיושב בעומק התזמורת ומסייע בהובלה מבפנים. הכינור שלו נוכח גם כשהוא שקט - והוא כמו חוט הזהב שמחבר את כל השכבות.
אבטה בריהון הוא זמר נשמה, סקסופוניסט מהפנט ומוזיקאי בחסד. הצליל שלו - מדויק, עמוק, חם - נדמה כאילו עבר זיקוק רגשי של חיים שלמים. בלתי נתפס כמה נשמה יש בנגינה ובשירה שלו.
בשנים האחרונות, בריהון - ממש כמו עומרי מור - "חוטא" בג'ז, בין היתר עם פרויקט "אדיס קן" שלו ושל הפסנתרן רועי מור (אחיו של עומרי). כשאבטה התחיל לשיר באמהרית, ניכרה ההפתעה בקהל. רבים לא הכירו אותו, אך הביטו בו בהתפעלות.
ואם כבר מדברים על הפתעות - אני מעולם לא שמעתי את נגינת הרבאב. בעבר, הכלי זכה לכינויים כמו "כינור הנילוס" וגם "כינור עם מיתר אחד" - כלי מיתר שמנגנים עליו בקשת. יכולות הנגינה של עזיז אוזוס, שהגיע מהעיר אגאדיר במרוקו במיוחד לסיבוב ההופעות, היו הפתעה נהדרת. מה שהוא מצליח להוציא ממיתר אחד, קשת אחת קטנה ותיבת תהודה - פשוט לא הגיוני. וכשהוא שר - הלב של הקהל נמס, ובהחלט מובן למה. באחד משיאי הערב, אבטה ועזיז רקדו יחד בקדמת הבמה לצלילי התזמורת, ומדי פעם הוסיפו צליל או שירה.
המוזיקאי השלישי שקיבל את הבמה, עומרי מור, עונה על ההגדרה "תופעה", והוא, לטעמי, אחד הפסנתרנים הבולטים בעולם. הוא נוכח גם כשהוא לא מנגן, וניכר שהוא נהנה מכל רגע. חלקים גדולים בקהל לא הכירו אותו לפני, אך מהצליל הראשון הבינו היטב למה הם מקשיבים. מאז אלבום הבכורה שלו שיצא ב-2018 עם המתופף האלג'יראי קארים זיאד, עומרי מטשטש את הגבולות בין מקאם לצ'רלי פרקר, בין ג'אז אמריקני למוזיקה אנדלוסית־אלג'יראית. הוא ללא ספק - הבחירה המושלמת לערב כזה.
המוזיקה האנדלוסית, שמבוססת על מעברים עדינים בין סולמות, השתלבה באלתורים של הג'אז והמסורת האתיופית בלי קונפליקט. במובן הזה, הערב לא רק חיבר בין קצוות - אלא הראה שהם קרובים יותר מכפי שחשבנו. העיבודים שנכתבו לתזמורת אפשרו לכל סולן ולכל מקאם למצוא את המקום שלו, בלי מאבק, מתוך הקשבה הדדית ומסורת שמכבדת גם את החידוש.
"ממערב למזרח" הוא לא רק מופע: זו הצעה. לראות את המזרח לא כקישוט, אלא כלב הפועם של הישראליות. לזהות שהשירה הערבית, הסולמות האתיופיים, הקצב המרוקאי - הם לא "אחר". הם "אנחנו". וזו אולי ההצלחה הגדולה של הערב הזה: הוא לא דיבר על שילוב - הוא היה השילוב הזה עצמו.