בא מאהבה: הסוד של אדיר מילר שגורם לנו לסלוח לו על הכל

לא מזמן עניתי לקולגה צעיר, ששאל אותי למה אני צוחק: "אנא עארף? העולם מצחיק, אז צוחקים".

לא בא הווידוי הזה כדי לזכות אותי בפרס הקומיקאי המצטיין של השנה, אלא רק כדי להעיד שככל הנראה עברתי למחלקת בדיחות-האבא. בן שיחי תלה בי עיניים משתוממות שהבהירו שלא שמע מימיו על הליקופטר, פליקס-הובלות, קרקר נגד קרקר, שייקה-פולי-גברי, או בקיצור, שלישיית הגשש החיוור. אלה שפעם מדינה שלמה הגבירה את הטרנזיסטור בכל שבת בבוקר רק כדי לדקלם מילה במילה את המערכונים שלהם, כולל צחוק אותנטי במקומות הנכונים.

מופע הסטנד-אפ של אדיר מילר גרם לי להיזכר בבני הזוג קרמר, בעיקר בדיאלוג בין ברכה-ברברה (גברי בנאי) ליורם (ישראל פוליאקוב המנוח), שבו אחרי שהתברר שיורם הציע "טורקי קטן" להליקופטר (שייקה לוי), היא קובלת באזניו שלה הוא לא הציע מעולם "טורקי קטן" ונענית על ידו: "לך אפילו גרוזיני גדול לא היה מספיק".

הבדיחה הזו אולי לא שרדה את מבחן הזמן (אין דבר שמתיישן מהר יותר מהומור), אבל השכיבה פעם מדינה שלמה על הרצפה, כשהיא לופתת את בטנה ומייללת מרוב צחוק. קצת כמו שקרה לי במפתיע אמש - לדעתי זה היה כשאדיר מילר חיקה מבטא תימני, תוך שהוא מסתלבט על נוהג בני העדה הזאת להאריך ימים.

תכף נחזור למילר, אולי הדבר הכי קרוב שיש לנו היום לגששים, אבל קודם כל מילה לאכסנייה, קשת 12.

תראו חברים, זה בסדר גמור מצדי שהפכתם את אדיר מילר לאדיר פילר, שעד שלא יכתוב את "רמזור" החדשה, יתוחזק על ידיכם כטאלנט.

להפך: אני מעדיף אפילו את הבדיחה הכי לא מוצלחת שלו על געיות הצחוק של אופירה אסייג בעולב העולבים שנקרא "הזמר במסכה"- ולו רק בגלל החשש שמא תתפוצץ תוך כדי אחד החרחורים ותנפץ את המסך שלי מבפנים. ועדיין, מגוף התקשורת הבכיר בישראל הייתי מצפה לקצת יותר השקעה מאשר כמה תיבות מהלהיט של החורף שעבר APT או (במעברון אחר) "אספרסו" של סברינה קרפנטר.

גם החיתוכים החדים בין נושא לנושא היו יכולים לזכות לכל הפחות בכותרת ביניים. התחושה שלי, כצופה, הייתה כאילו ערמתם במהירות כמה קטעים שניתנים לחיתוך מהמופע של מילר ואפילו לא טרחתם להשקיע בהם יותר ממשמרת עריכה של מתלמד.

רק שכאן בערך נגמרות הטענות שלי, כי מילר קורע אותי מצחוק - וזו אפילו לא ההופעה הכי טובה שלו, בלשון המעטה. כן חברים, אתם מוזמנים להשבית לי את המנוי על "הארץ" בימי שישי ולהפסיק להגיש לי קפה, סליחה "חליטה", בבית הקפה השכונתי ולסמן אותי בסס"ל, אבל אני שגדלתי כמוכם על שלושה בסירה אחת ועל קישון, עם נגיעות של מונטי-פייטון וקומדיות מוקפדות של הבי.בי.סי, כן כן, אני שיודע לצטט דיאלוגים שלמים מתוך סיינפלד, נקרע מבדיחות על פלוצים שאדיר מילר מגיש לי בחן של הילד הכי מצחיק בשכבה.

למה? כי למילר יש משהו שלא מעט אנשים חדי-לשון כבר איבדו מזמן. נשמה, או ליתר דיוק - נשמה מלאה בכוונה טובה.

הוא אולי היחיד שיכול לעשות תנועה של קוף כלפי מישהי בקהל שצורחת שהגיעה להופעה מבת ים ולדרוש ממנה "קצת פינס" (בפ' רפויה, לא במובן הגיא) ואף אחד לא יאשים אותו בגזענות, והוא אולי היחיד שיכול לספר בדיחות שואה - על משפחה שקיבלה הוראה להתייצב בשעה תשע ברציף הרכבת מזרחה - ומזרזת את עצמה בדרך לבל תאחר - ולהתקבל בנחרות צחוק של דור שני ושלישי שממלאים את היכל התרבות.

הוא היחיד כמעט מבין האמנים המוכרים, לא אמני פרינג' שהפרובוקציה היא כרטיס הכניסה שלהם לתודעה, שיכול להפר ברגל גסה את כללי הפוליטקלי קורקט ואף אחד לא ייזום כלפיו קמפיין החרמה. למה? כי הוא אדיר מילר, הוא הקונצנזוס במובן הכי טוב שלו, אוד מוצל ממדורת השבט שלנו שכבתה אי שם לפני שנים, עם לכתו של פולי מהגששים.

לא ננסה לכלוא את הכישרון של מילר רק בהקשר החברתי שלו. מדובר באמן מוכשר. שחקן בחסד, קומיקאי עם חוש טיימינג נדיר ויכולת אלתור מבהילה ממש, ועדיין: החיוך טוב הלב שלו אחרי כל פאנץ', זה שאומר משהו כמו: "אחי, נעלבת? מה קרה לך? אוהב אותך, תביא חיבוק", קונה לו כרטיס יציאה גם מהפינות שאליהן הוא מכניס את עצמו בכוונה.

מילר הוא היחיד שיכול למחזר פאנץ' צפוי כמו בדאחקה על הספד של נכד לסבתו האשכנזייה, לאמור: "סבתא, היית נדירה - תודה על הדירה" ולגרום לי לצחוק מול המסך.

הוא אולי היחיד שיכול להסתלבט על מפונים מהצפון לתל אביב ולשאול איך הם מסוגלים לחזור לקריית שמונה, במשפט: "זה כאילו תהיה שנה עם בר רפאלי ואז מחזירים אותך לאשתך" או להכריז שממדי ההשמדה בשואה לא היו כאלה גדולים, לו קהל היעד היו יהודים ממוצא מרוקאי (וכן, אני יודע שיש גם מרוקאים שנספו בשואה, אל תתחילו גם אתם עכשיו), אבל "אנחנו האשכנזים זרמנו".

למה? כי הוא לא בא להעליב אלא להצחיק - וטוב הלב הזה מרחף מעל למופע, מאפשר אפילו לצופה הנבון למחול לו על קטעים פחות מוצלחים (והיו כאלה במופע, לטעמי למשל הקטע על המסאז'), כאלה של פיפי-קקי, לא להרגיש מובך גם כשהוא מתבדח על חשבונו של וטרינר נכה - ועוד ברפרנס לקודש הקודשים: חיילי צה"ל.

תגידו שזו פנייה למכנה המשותף הרחב - ואני אענה, לרחב אולי, אבל לא לנמוך. הייתי כותב כאן שאדיר מילר הוא בעיני ישראל היפה, אבל הוא בעיני משהו גדול הרבה יותר - הוא ישראל הצוחקת: לא מאיזה תחכום סאטירי שמוציא אנשים מחוץ למחנה, אלא להפך - כזה שגורם לקפלניסטים לצחוק עם ועל ביביסטים ולתל אביבים - עם ועל מתנחלים.

כן, מילר הוא ה"הורה" של הצחוק, המקום המחבר, המעגל של ה"ביחד", במובן הכי נקי של המילה. הוא מעורר געגוע לימים שבהם היינו יכולים לצחוק כמעט על כל דבר עם כמעט כל אחד, בלי הזכות הקדושה להיעלב עוד לפני שהבדיחה הגיעה אל הפאנץ'.

הייתי יכול לנסח כאן כמה מילים על תפקידו של ההומור, על סאטירה ועל תחכום אבל עזבו אותנו מקשקושים שנשמעים גבוהים בזמן שמה שהכי פחות נחוץ לנו הוא התנשאות ומה שאנחנו הכי צריכים הוא צחוק בריא, אפילו מבדיחה שלא מחלקת את תולדות הסטנד-אפ ל"לפני ואחרי".

לרגע אחד, לשעה קלה - ועוד זו שבאה אחרי מהדורת החדשות - גרם לי אדיר מילר לצחוק צחוק כזה. להסתלבט גם על החבר התימני שלי וגם על הפולני, גם על הקורבן התורן, אפילו אם מדובר בנער בן 14 שזה עתה הושווה לאיבר מין של פיל (תריצו אחורה) וגם על מילר עצמו, שעומד עירום מאחורי הפרגוד אצל האורולוג, חרד שמא ייראה איבר מינו קטן מדי בגלל הקור מהמזגן.

זה אולי לא הכי גבוה, אבל בחיי שזה גרם לי לצחוק במשך כמעט שעה שלמה, שבסופה הייתה לי רק מילה אחת לומר למילר: תודה.