"שלטון מושחת, דתי, אכזרי, מנותק מחלקים גדולים בעמו", אמר דני קושמרו, ולרגע זה נדמה שהוא שובר את הקו הממלכתי הקיצוני שלו ומתאר בצורה מדויקת את ממשלת ישראל הנוכחית, אך אחרי רגע התברר שהוא מדבר בכלל על משטר האייתוללות באיראן. כמה קרוב, ככה רחוק. למעשה, קושמרו עשה הכל במהלך סוף השבוע כדי להימנע מביקורת על נתניהו וחסידיו, תחת המנטרה הישנה של "שקט, יורים".
זה היה רגע של הלם, כזה שדווקא המחיש עד כמה מעט אפשר לצפות מהטלוויזיה שלנו ברגעי מבחן. מכיוון שברור שקושמרו לא "יתקוף" את הממשלה במילים קשות, בטח שלא באמצע מלחמת קיום, כשדגל ישראל מתנופף מאחוריו כאילו מדובר בתשדיר בחירות ולא במהדורת חדשות. ככה זה. גם כלי התקשורת שעדיין נחשבים "ביקורתיים", שומרים על שתיקה כמעט מוחלטת מול ההחלטות הפוליטיות הקריטיות שמתקבלות עכשיו. גם מול מציאות שבה ישראל פותחת חזית שנייה בלב איראן - בלי דיון ציבורי, בלי בירור מוסרי, בלי שאלות קשות באולפנים.
חשוב לומר: הדרישה לחשבון נפש מהתקשורת אינה מבטלת את ההערכה לפועלה במצב חירום. זה בכלל די מוזר לכתוב "ביקורת טלוויזיה" במציאות בה הטלוויזיה שלנו הופכת לכלי להצלת חיים. בערוצים השונים אומרים לנו מתי להיכנס למרחב המוגן, מתי לצאת - ומתישהו אפילו הייתה כתבה באחד הערוצים שבה מומחית הסבירה איך לנשום.
במציאות כזו, קשה באמת לבוא בטענות לאנשי החדשות. חשוב לזכור: גם הם מגויסים. הם אולי לא לובשים מדים, אבל הם עוזבים משפחות, עובדים סביב השעון, ומנסים לשדר בהירות ויציבות כשהילדים שלהם במקלט. רבים מאיתנו - גם מי שכותב, מפיק או עורך מאחורי הקלעים - עושים את עבודתם תוך כדי ויתור יומיומי על שגרה, נוכחות בבית, והזכות לפחד. אם שמים לרגע את הציניות בצד - זו שליחות לא פשוטה, והיא ראויה להערכה.
ובכל זאת, קושמרו לא לבד. היו פה ושם בועות של עיתונות אובייקטיבית - אבל בגדול, כל הערוצים התיישרו לצד ערוץ 14 בתמיכה מוחלטת במהלך החד-צדדי של יציאה למתקפה בלב איראן, בזמן שהמלחמה בעזה עדיין נמשכת במקביל. החטופים ירדו באופן רשמי מסדר היום החדשותי, ואפילו הטענות שיצאו מתוך משפחותיהם - שלפיהן ראש הממשלה השתמש בהם כחלק ממבצע ההטעייה נגד איראן - לא זכו לזמן מסך.
בזמן שמיליוני ישראלים יושבים במרחבים המוגנים, יש למהדורות החדשות משימה נוספת - מעבר לתיווך המציאות ואזהרה מהסכנות: לספר את האמת. מערוץ 14 והאח החילוני שלו בערוץ 15 אין הרבה ציפיות, אבל גם בערוצי המיינסטרים כל כך מפחדים להתעמת עם המציאות - שמא הצופים יחשדו בהם בחוסר פטריוטיות בזמן מלחמה. וכך, באף ערוץ לא נשאלה השאלה המתבקשת: האם באמת לא הייתה ברירה לצאת למלחמה הזאת עכשיו? האם המחיר הנוראי שאנחנו כבר משלמים - עשרות נפגעים מפגיעות טילים ברחבי הארץ, ועוד מאות ישראלים שהפכו ברגע אחד להומלסים - באמת היה בלתי נמנע?
בחדשות 12 חשף אתמול ירון אברהם כי בפני הממשלה הוצג תרחיש ייחוס שלפיו, בתקיפת נגד של איראן, עלולים להיהרג בין 800 ל-4,000 ישראלים. הממשלה - שכבר אחראית למותם של 1,500 ישראלים - הצביעה בעד. אפשר היה לומר שזו החלטה אמיצה של נבחרי ציבור, שבחרו לשלם מחיר כבד כדי למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני - אלא שזה פשוט לא המצב. מדובר באותם פחדנים שהצביעו שוב ושוב נגד עסקאות חטופים, אפילו כשידעו את המחיר האנושי שבכך. ובכלל, יש כאן נקודה קריטית שצריך להדגיש: התקיפה, בכל מקרה, לא תמנע מאיראן לייצר פצצה גרעינית. זה לא ניתוח שלי - אני לא פרשן ביטחוני. אלה הדברים שאמר אתמול ראש המל"ל, צחי הנגבי.
הנגבי, שהתראיין למהדורה המרכזית של כאן חדשות, הבהיר כי יעד הפעולה באיראן אינו סיכול פרויקט הגרעין האיראני - מהסיבה הפשוטה, לטענתו - שזה פשוט בלתי אפשרי. המטרה, לדבריו, היא לגרום מספיק נזק לאיראנים כדי לכפות עליהם מהלך מדיני של ארצות הברית, שייגמר בהסכם גרעין חדש. אתם יודעים - כמו זה שאיראן כבר הייתה חתומה עליו, ונתניהו שכנע את טראמפ לבטל (חפשו בגוגל JCPOA, למי שהספיק לשכוח). גוד טיימס.
זו תהיה התשובה בדף המסרים הביביסטי: היינו חייבים לצאת למלחמה באיראן, והמחיר הכבד שאנחנו משלמים בעורף הישראלי מצדיק את עצמו - כי מותר להקריב כמה אזרחים בשביל למנוע מאיראן פצצת אטום. האמת היא שקשה להתווכח עם המתמטיקה, וגם לא עם ההיגיון. לכן כל כך חשוב להקשיב למילים של צחי הנגבי, ראש המל"ל, שמבהיר כי אין דרך לעצור את תכנית הגרעין האיראנית - אלא דרך הסכם מדיני. אז איך זה שלמרות זאת, באולפנים פשוט אומרים אמן למלחמה הזאת - בלי לעצור לרגע ולשאול כמה שאלות קשות?
אז כן, התמונות של חיל האוויר מפציץ בטהרן באמצע הלילה (ותודה לפיקוד העורף על השעון המעורר המוגזם בהיסטוריה) הצליחו לעורר את הזיקפה הלאומית לממדים שלא נראו מאז יוני 1967 - אבל מאז שלוי אשכול היה ראש ממשלה, גם הטכנולוגיה התקדמה. בימינו, הרבה יותר זול לקנות ויאגרה מאשר לתקוף באיראן.
ובינתיים נותרה שאלה אחת פשוטה - למה האנשים שאמורים לשאול את השאלות הקשות לא עושים את העבודה שלהם? איך זה שעד לפני שבוע היה קונצנזוס רחב באולפני החדשות שנתניהו מושך את המלחמה בעזה מסיבות פוליטיות - אבל פתאום אף אחד אפילו לא טורח לשאול האם גם היציאה למלחמה בזירה נוספת היא החלטה פוליטית? ולמה אף אחד כבר לא מתרגש מהעובדה שמשפט נתניהו נדחה בעוד שבוע, בגלל מלחמה שהוא בעצמו יזם?
להפיל את משטר האייתוללות באיראן זו מטרה ראויה, אבל מתי זה הפך לדחוף יותר מהשבת החטופים? מתי זה הפך חשוב יותר מהלוחמים שנשחקים כבר יותר משנה וחצי במלחמה קשה בעזה? התוכניות לתקוף את מתקני הגרעין באיראן לא נולדו השבוע. הן קיימות כבר שנים - עוד מימיו של אהוד ברק במשרד הביטחון. אתמול, במהדורות החדשות, יואב גלנט, שר הביטחון הקודם, סיפר שהתוכניות הנוכחיות גובשו כבר בתקופתו. בקיץ 2023, מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה בעזה, התקיימו "משחקי מלחמה" שנועדו לדמות את התקיפה. אז למה דווקא עכשיו? ולמה אף אחד לא שואל?
שכנעו אותנו שפטריוטיות זה לשתוק. אבל לשאול את השאלות ולהילחם על האמת - זו גם דרך לשרת את המדינה. לספר את האמת זו לא משימה שאפשר לדחות עד אחרי המלחמה. נכון לכתיבת שורות אלה, לפחות 13 אזרחים ישראלים נהרגו במלחמה הזאת, ביניהם כמה ילדים. אנחנו חייבים להם את האמת הזאת.