לפני כמה ימים התפרסם גילוי דעת אמיץ של כמה אנשי רוח איראנים מובילים. הם קראו להפסקת אש, אבל גם לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית ולהחלפת המשטר הדיקטטורי הרודה במדינתם. בין החותמים היו גם שני במאים מובילים - ג'אפר פנאהי ומוחמד ראסולוף.
בכך, קיבלנו תזכורת שהקולנוע האיראני נמצא בחזית המאבק נגד המשטר הפנאטי והמדכא. בזמן שהרבה אקטיביסטים במערב לא עשו מעולם שום דבר חוץ מלקשקש במקלדת, בדרך כלל נגד ישראל, במאים איראנים שילמו מחיר כבד כדי למחות נגד הרודנות. הם ביימו במחתרת, הבריחו סרטים בסתר, וגם ספגו עונשים - איסור לביים, מעצרי בית ומאסרים, ואף מלקות ויותר מכך. חלקם גם נאלצו לצאת לגלות.
הנה חמישה סרטים פרסיים בולטים מן השנים האחרונות, שמזכירים לנו כי יש ואולי עוד תהיה איראן אחרת. כולם זמינים לצפייה ביתית בדרכים כאלה או אחרות.
טקסי (تاکسی)
לפני כחודש זכה ג'אפר פנהאי בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו האחרון "It Was Just An Accident" . בכך הגיעה לשיאה קריירה קולנועית מפוארת שכבר כללה שלל פרסים יוקרתיים אחרים וגם אינספור מאבקים עם המשטר האיראני - כולל צילומים במחתרת, בריחות והברחות, מעצרים ומאסרים. הסרט החדש עוד לא זמין אצלנו כמובן ולכן נמליץ על אחד מסרטיו הקודמים - "טקסי", שזכה באמצע העשור הקודם בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, טקס שהוא לא היה יכול לנכוח בו בשל הגבלות השלטונות האיראניים. הנה מה שכתבנו עליו כשבחרנו אותו לאחד מסרטי העשור, ושימו לב לתחזית הקודרת שכמובן התתממשה:
העשור האחרון התאפיין גם בכך שקולנוענים רבים מצאו עצמם נרדפים בידי ממשלותיהם. אחד הבולטים שבהם הוא ג'פאר פנאהי האיראני, שלא היה יכול לצאת את גבולות מדינתו כדי להשתתף בפסטיבלים הבינלאומיים שהקרינו את סרטיו והעניקו להם פרסים, וחמור מכך - גם בתוכה, נדרש לפעול במחתרת. את "This Is Not a Film" ביים מתוך מעצר הבית שלו, ואת "טקסי" זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין ביים מן המושב הקדמי של מונית שבה הוא נוהג ברחובות טהרן.
האמצעים המוגבלים לא מנעו מ"טקסי" להפוך לסרט נפלא, המציג רצף של מפגשים אנושיים ומרתקים. באחד המרגשים שבהם, פוגש הבמאי את פעילת זכויות האדם נסרין סוטודה, שמגישה לו ולמצלמה פרח ומקדישה אותו ל"כל שוחרי הקולנוע ברחבי העולם, כי תמיד אפשר לסמוך עליהם".
מאז צאת הסרט, נידונה סוטודה בידי המשטר האיראני לעונש מאסר ממושך ול-148 מלקות. "טקסי" לא הוקרן בארץ כדי לא לסבך את הבמאי עוד יותר עם השלטונות בארצו, הדיאלוג התרבותי בין איראן לישראל הצטמצם עוד יותר, והעשור הקרוב כנראה טומן בחובו עימות צבאי בין שתי המדינות. פרחים, למרבה הצער, יש רק בקולנוע.
אין רשע בעולם ( شیطان وجود ندارد)
ונעבור לבמאי השני שחתם על גילוי הדעת - מוחמד רוסלוף. השנה, הוא היה מועמד לאוסקר על "זרע התאנה הקדושה", שמתח ביקורת על הפטריארכיה, הטוטליטריזם והפנאטיות הדתית באיראן, ועסק במחאות נגד המשטר. הוא צולם במחתרת כמובן, והוגש לתחרות הבינלאומית מטעם גרמניה, שהיתה שותפה להפקתו. אצלנו הוא זכה להקרנה בפסטיבל חיפה וגם להפצה מסחרית, אם כי לא זכה למספיק תשומת לב. הוא זמין כעת ב-VOD אבל ברשותכם אמליץ דווקא על סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", שכמו "טקסי" זכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין, וגם אז זה קרה ללא נוכחותו של הבמאי.
הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. כיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.
אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה בה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אמנם, גם בנסיבות הקשות ביותר, כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.
הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים - קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה מרשימה מכל בחינה.
עד מחר (Ta farda)
לפני שלוש שנים, הרבה לפני תחילת המלחמה, בחרתי בדרמה זו כסרט הטוב ביותר של 2022 והיום אני יותר מתמיד עומד מאחורי הבחירה הזו. הסרט הוקרן בזמנו בפסטיבל ברלין ואז הוצג בסתר בפסטיבל ירושלים, אבל לא מעבר לכך. יוצרו עלי אסגרי נעצר לפני שנתיים בשדה התעופה בטהרן ואז בילה חודשיים במעצר בית. וכך הצדקתי בזמנו את הבחירה ב"עד מחר" כסרט השנה:
הדיכוי של חופש הביטוי והמחשבה באיראן הגיע השנה לשיאו. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הקולנוע המקומי הצליח גם כן להגיע לשיאים חדשים. "עד מחר" עוסק בצעירה המנסה להסתיר מהוריה את העובדה שיש לה תינוק, מה שמאלץ אותה לצאת למסע לילי ברחובות טהרן; מסע נגד הפטריארכיה, למען החופש שלה ולמען העתיד שלה ושל הדורות הבאים באיראן; מסע שלופת את הצופה בגרון מתחילתו ועד סופו. לא ראיתי השנה סרט סוחף יותר, ולמרבה הצער גם לא היה השנה סרט רלוונטי ואקטואלי יותר.
Leila's Brothers (برادران لیلا)
גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל בינלאומי נחשב לפני שלוש שנים - התחרות הרשמית של פסטיבל קאן במקרה שלו. במקרה הזה, לא התאפשר להקרין אותו בישראל. ליוצריו היו מספיק צרות. הבמאי סעיד רוסטאי נידון למאסר בטענה שסרטו הוא תעמולה נגד השלטונות. כוכבתו טראנה אלידוסטי נידונה למאסר בלי קשר לסרט, בגלל פוסטים ברשת החברתית שתמכו במחאה נגד המשטר.
הסרט נמשך כמעט שלוש שעות ולא משעמם לרגע. גיבורתו היא האחות היחידה במשפחה בה ארבעה אחים ופטריארך אחד, שלא מהסס להקריב את עתידם הכלכלי של צאצאיו כדי שיוכל לשמש סנדק בחתונה של משפחה אחרת, שתמיד רדף אחר הכבוד שלה. ליילה, מצידה, לא מהססת לצאת נגדו, ומתגלה כקול ההיגיון היחיד בבית שדעתו נטרפה עליו מרוב משחקי אגו ועסקאות כלכליות לא אחראיות, וכל זאת על רקע ההשפעה ההרסנית של תוכנית הגרעין על הכלכלה האיראנית. אלידוסטי מפגינה תצוגה מופתית בתפקיד הראשי, וסוחפת אותנו לתוך הסיפור שובר הלב המוכיח שגם ובעיקר באיראן, כל משפחה אומללה בדרך שלה.
"פרידה" ( جدایی نادر از سیمین)
היתה התלבטות אם לכלול את אסגר פרהדי ברשימה הזאת. מצד אחד, הוא הבמאי האיראני הבולט בימינו, ובכלל מן הקולנוענים היותר מדוברים בתקופתנו. הוא זכה בשני אוסקרים. את השני, על "הסוכן", הוא חייב לטראמפ, שבדיוק עלה לשלטון ואסר על איראנים להיכנס לארצות הברית, מה שמנע מן הקולנוען להתייצב לטקס אבל הבטיח שהאקדמיה תצביע בעדו כאקט מחאה נגד הנשיא שנוא נפשם. הראשון היה על "פרידה", שהיה בזמנו מועמד יחד עם "הערת שוליים" הישראלי וניצח אותו - תארו לעצמכם אם הקרב הקולנועי הזה היה מתקיים היום.
מצד שני, פרהדי תמיד נזהר ביחס שלו למשטר, גם בסרטיו וגם בהתבטאויות הפומביות. הוא מעולם לא משך את החבל יותר די וככל הידוע לי, מעולם לא שילם מחיר כמו עמיתיו.
אך בסופו של דבר, הסרטים שלו בהחלט ביקורתיים כלפי המצב באיראן, גם אם בצורה מרומזת. חשוב מכך, מעבר לביקורת, הם ממחישים את האנושיות ואת המורכבות של החברה האיראנית, ואת העושר והיופי של התרבות שלה, והם כמובן גם מופת קולנועי. הדברים נכונים בעיקר ל"פרידה", הסרט הראשון עליו זוכה באוסקר, ובמקום לצטט את הביקורת שכתבנו עליו, נסיים עם הדברים הבמאי אמר בזמנו כשקיבל את הפסלון. המילים הללו רלוונטיות מתמיד:
"הרבה איראנים צופים בנו עכשיו ואני מניח שהם שמחים מאוד….בזמן שפוליטיקאים מנהלים שיח של מלחמה, איום ותקיפה, כאן מדברים את שמה של מדינתם דרך התרבות המפוארת שלה, תרבות עתיקה ועשירה, שהוסתרה תחת האבק הכבד של הפוליטיקה. אני גאה להעניק את הפרס הזה לבני עמי, לאנשים שמכבדים את כל התרבויות והציביליזציות ומתעבים טינה ועוינות".