אות הפתיחה של חגיגות השנה למבצע חומת מגן יינתן היום בערוץ הראשון בטלוויזיה, עם שידור סרטו של פייר רחוב, "הדרך לג'נין". האמת היא שיותר מסרט, מזכיר המסמך המצולם הזה כתבת יומן ארוכה מאוד, וכנראה שלא בכדי הוא משודר במסגרת "מבט שני". בחלקו הגדול הסרט הוא תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין". אבל להבדיל מבכרי, שסרטו התוקפני שמר על מידה מסוימת של פיוטיות קולנועית, רחוב ניגש למלאכתו נקי מכל יומרה ז'אנרית. בכרי ניסה למקם את המצלמה שלו בגובה הרחוב והאנשים. "הדרך לג'נין" הוא מסמך פולמוסי, אפולוגטי וצדקני, שמסופר מגובה העיניים של בולדוזר. מוחמד בכרי יכול ללמוד מפייר רחוב איך עושים סרט תעמולה.
עיקר המטרה של "הדרך לג'נין" היא להציג את הפנים האמיתיות של הצבא הישראלי, ולהסיר את המסכה השקרית מעל לתעמולה הפלסטינית. כששמעתי על המבצע הישראלי, אמר רחוב בראיון ל"ידיעות", היה לי ברור שישראל עושה את הדבר הנכון ואת הדבר היחידי האפשרי. כששמעתי על ה"טבח" בג'נין, היה לי ברור שאני צריך ללכת ולעשות סרט מאוזן והוגן על מה שבאמת קרה שם. מצויד בדעה קדומה אובייקטיבית זו הגיע רחוב בינואר 2003 לג'נין כדי לעשות סרט אובייקטיבי על דברים שקרו באפריל 2002.
מוחמד בכרי, כשאך סיים את סרטו ויצא איתו לציבור, כינה אותו "ג'נין ג'נין, סרט חד צדדי". מהר מאוד הוא הבין שזה מהלך שיווקי לא נבון וקיצר את השם, אבל הצהרת הכוונות נשארה ברורה: מול כל היומרות התקשורתיות לאובייקטיביות, אני מספר את הצד שלי. לכן הרבה מהטענות בדבר היותו של הסרט אנטי-ישראלי הן נכונות, אבל לא ענייניות. הסרט, במוצהר, מספר את הסיפור הפלסטיני של מחנה הפליטים ג'נין בזמן פלישה צבאית ישראלית. אילו היה רחוב עושה מהלך דומה נאמר, מצהיר שכוונתו להציג את סבלם של החיילים במהלך המבצע ואת התלבטויותיהם, או את המשפחות של ההרוגים הישראלים בקרב או בפיגועים - אפשר היה להתייחס לסרטו אחרת. אבל הניסיון לעשות מהסרט כתבת תחקיר בסגנון "כלבוטק" פוגע בו. כך גם הטענות שמושמעות בו ושראויות לתשומת לב נוספת הולכות לאיבוד בים השיבולים הפטריוטי.
הצופים הישראלים יאהבו את הסרט הזה. יש בו תמהיל שיכול לחמם את הלב של כל מצביע מצנע: קצת קרבות, קצת שכול, קצת טוהר הנשק, כמה מילואימניקים כמוני וכמוך, כמה בתים הרוסים, מתנדבת נוצריה בוכיה מאוסטרליה וילדים פלסטינים שמעריצים את המהנדס. את הכל עוטפת עדות מומחה של שני רופאים צבאיים, אחד עם מבטא אמריקאי, שלקחו חלק בקרב במחנה הפליטים ושעסוקים בלהזים את טענות התעמולה הפלסטינית בכלל והסרט של בכרי בפרט. מחנה פליטים אמרנו? גם הטענה הזאת זוכה למענה הולם, כשדוד זנגן, אחד הרופאים, מספר מה הוא ראה שם: "קוראים לזה מחנה פליטים, אבל אני טיילתי שם ברחוב, יש בתים יפים, יש פחות יפים, אבל זה סוג של שכונה. לקרוא לזה מחנה פליטים זה לנסות ולשמר את הבעיה, את מצב הפליטות". ד"ר זנגן כנראה לא חשב על האפשרות שהמקום נקרא מחנה פליטים לא כי חיים בו בתוך קופסאות קרטון, אלא כי האנשים שחיים בו הם פליטים שלפני חמישים שנה איבדו את כל עולמם. יכול להיות שהוא סבור שכעבור תקופת זמן מצב הפליטות נגמר. בכל מקרה, מישהו בקרב מקבלי ההחלטות כנראה חש בדיסוננס ויישר את השכונה הנחמדה בדחפורים כדי שתושביה יחזרו לחיות כמו שפליטים אמורים לחיות.
אבל היחס של ד"ר זנגן אל המחנה ותושביו מייצג נאמנה את היחס של רוב הדוברים בסרט, של יוצרו וכנראה גם של רוב הציבור בארץ אל הפלסטינים: יחס פטרוני, מעט מזלזל, נטול שנאה אבל חסר כל הבנה למציאות חייהם של מיליון וחצי האנשים שחיים תחת הכיבוש הישראלי כבר יותר מ-35 שנה. המצב הזה, בו מדי יום בתים נהרסים, עצים נעקרים, אנשים נהרגים ובעיקר סתם עומדים שעות כדי להיות מושפלים במחסומים, הוא מצב שקשה מאוד לפתח בו גישה ליברלית כלפי העולם. הדבר העיקרי שאתה רואה זה את מי שמדכא אותך, והדבר העיקרי שאתה רוצה זה להשתחרר מהדיכוי הזה, שנוכח כמעט בכל מקום. כך שכאשר ד"ר גרוס, הרופא האמריקאי, מזדעזע בסרט מפס הייצור של השאהידים שפעל בג'נין ופועל עדיין בשטחים הכבושים, הוא צריך קודם כל להזדעזע מתנאי החיים שיוצרים את פסי הייצור האלה, ממעבדת הנפץ הגדולה שמפעיליה הם החיילים הישראלים; חיילים שברובם, כמו ד"ר גרוס, בכלל לא מודעים למה שהם עושים. החברה הפלסטינית היום היא אכן במצב מזעזע. אבל מי שהחריב אותה בשתי מלחמות ולא נתן לה להשתקם זו מדינת ישראל.
באותה מידה, קל לספוק כפיים כאשר נחשפות בסרט כמה טענות פלסטיניות מפוקפקות בנוגע לאירועי ג'נין. מנהל בית החולים המקומי מצטייר כטיפוס חלקלק עם נטיות אנטישמיות, ואחד הפצועים מהסרט של בכרי אושפז כנראה לא כי נפגע מירי אלא בגלל בעיה בלב. לכאורה, רחוב צבר נקודות יקרות במלחמת התעמולה ישראל-פלסטין. אבל זה רק לכאורה. ישראל הפסידה בקרב על ג'נין, אמר אחד הדוברים בסרט של בכרי. היא הפסידה לא כי נהרגו לה יותר חיילים, או כי איבדה נכס חומרי כלשהו, אלא כי האנשים שפעם היו מוכנים לחיות איתה בשלום איבדו את הרצון הזה. "אנחנו לא רוצים שלום. אנחנו רוצים מלחמה. אנחנו נמשיך באינתיפאדה עד שכולנו נהיה שאהידים", אומר למצלמה של רחוב ילד בן 10 במבט קפוא לגמרי. בעיניו של רחוב התמונות האלה הן אולי הישג תעמולתי. בעיניי הן הביטוי המובהק והאכזרי ביותר לתבוסה שישראל נחלה בג'נין וממשיכה לנחול בשטחים יום-יום.
* "הדרך לג'נין" משודר בערוץ 1 ביום שני ב-21:45
ים השיבולים
14.4.2003 / 10:22