ולפתיחה, שאלה מאתגרת: מה קרה לדפי של רפי? האם ייתכן שגיבורת ספרי הנעורים של סמדר שיר, הנערה שהתחבטה בנשיקות ראשונות, מבחנים ושאר שאלות הרות גורל, מגיחה שוב מאפלת נעורי שנות השמונים? לא כולנו ששים להודות בחטאי העבר, אבל גם אם את קוראת היום תיאוריות פוסט-פמיניסטיות בצרפתית, קיים סיכוי לא רע שבגיל 12 התנגשת חזיתית באחד מספרי סמדר שיר. אני למשל קראתי את "דפי של רפי" וגם את "דפי של רפי לנצח?", ואת הסדרה מורה מחליפה/ בג'ינס/ גזעית וכו'.
ובכן, סקופ. דפי לא נעלמה. ברוח התקופה היא הפכה לשחקנית אופרת סבון ושמה הוא דפנה. דפי קוראים לה רק החברים הקרובים כמו הבמאי ההומו שמתפקד כמובן על תקן חברה טובה (הרי כל בחורה שמכבדת את עצמה זקוקה לחבר הכי טוב ההומו). אינני משוכנעת ששיר מסכימה כי דפי ודפנה אחת הן, אבל אין להכחיש זאת: דפי דוהרת שוב.
דפי מודל 2003 היא אשה בשלה. שחקנית, היינו אשת קריירה בוהמיינית, וגם נורא-נורא רוצה ילד. וזאת למרות ואולי אף יותר עקב אובדן רחמה בתאונה איומה ומלאת השראה במיוחד. וכך, בעוד דפי מתנהלת בלא קלה היא לא קלה דרכנו, היא מתגלה כמעודכנת מתמיד. כה מעודכנת, או שמא - כה אקטואלית, עד שסיפורה כורך את כל האלמנטים המייצגים של הישראליות הבורגנית-צרכנית של שנות האלפיים: אופרות סבון- טלפונים סלולריים-מחשבים ניידים-יורדים לאמריקה-בגידות בחיי הנישואים-חיים ללא נישואים-זוג הומוסקסואלי+לסבית-ערבי שירה בציבור ופיגועים. המון פיגועים.
ומה עושה דפי בארץ הפיגועים, הרי היא בסך הכל רצתה להגיע הביתה בשלום + ילד. ואכן, הפיגועים כמעין דאוס אקס מכינה מניעים את העלילה. בצירוף מקרים לא מתקבל על הדעת, כשג'ני, האם הפונדקאית הנושאת ברחמה את תינוקה של דפי, מגיעה עם בתה הקטנה לביקור בארץ הקודש, השתיים נופלות היישר על פיגוע. הילדה נהרגת במקום ואילו ג'ני נשלחת על ידי שגרירות ארה"ב חזרה הביתה.
מה מרים חייה של דפי! מלאה בקונפליקטים פנימיים בצירוף אסרטיביות עולה דפי על עקבותיה של האם השכולה בארה"ב. דרכה של דפנה אל הילד המיוחל מרוצפת מונולוגים פנימיים, רובם משמימים למדי. וכך הדילמות של דפי/דפנה אמנם השתנו מימי התיכון העליזים, אך עומקם של הסכסוכים הפנימיים נותר באותו מפלס מדשדש. ומעומק המונולוג אנו מגיעים אל ה-דילמה שאמורה לשפוך אור על חיינו כאן ועכשיו. ג'ני לא רוצה שהילד שהיא נושאת ברחמה יגדל בארץ שבה ילדים נהרגים ברחובות. היא מסרבת למסור אותו לדפי, שאמנם לא קלה לה הדרך, אבל גם אין לה ארץ אחרת.
הדילמה אכן דילמה, אולם פתרונה מגיע בטוויסט מסחרר. ובכן, מי שמעוניין לקרוא את "אין בעולם אהבה כמו..." (ידיעות אחרונות), יכול שלא לקרוא את הספוילר הבא: מתברר שמדובר בתרמית ותו לא! אמנם ג'ני מבואסת כהוגן ממות בתה, אבל היא עצמה יהודיה כשרה ועל כן מה לה להלין על הפיגועים בציון. מסתבר שהיא רצתה לשמור את העובר שבבטנה רק כדי לכונן מחדש את יחסיה עם בעלה לשעבר, בחור מעט מעופף אך יהודי טוב. הילדה שנהרגה כלל לא היתה בתו, והיא היחידה מכל ילדיה של ג'ני שאינה יהודיה משני הוריה. ולקוראים נרמז שעכשיו, אחרי שהילדה שלא התאימה לפרופיל המשפחתי סולקה מהתמונה, ניתן לשקם מחדש את משפחתה היהודית של ג'ני. דפי, האם החוקית, זוכה בילד, ולעומתה ג'ני מתגלה כחסרת ברגים חיוניים. אחרת כיצד תסבירו את רצונה להיעשות אם פונדקאית?
וכך תוהה הפסיכיאטר בשיחתו עם דפנה: האם ייתכן שרק אשה שיש בה משהו דפוק מאוד (למשל שנאנסה בילדותה על ידי אחיה הגדולים) מעוניינת להיות אם פונדקאית? התזה המוצעת אינה נשללת, ובאבחת מחשב נייד כל האמהות הפונדקאיות באשר הן, גם אלה הסובלות ממצוקה כלכלית וגם אלה הרואות בפונדקאות ייעוד וסיוע לזוגות חסרי ילדים, מוכרזות כזן מבולבל ואומלל למדי של נשיות. הרי אף אשה בריאה בנפשה לא תעשה זאת.
למרות שסמדר שיר מציעה כביכול מודלים אלטרנטיביים של משפחות (משפחה ללא נישואים, משפחה של הומוסקסואלים ולסבית, ילד שנולד מאם פונדקאית) - השמרנות מנצחת. יש כאלה שאין להן ברירה, אבל כל השאר מסמנים בשונותם איזשהו פגם בלתי ניתן לתיקון.
מי שנותרת עומדת אחרונה היא האם הגדולה, כי אין בעולם אהבה כמו... אהבה של אמא, כמובן. השורה הזו לקוחה משירו של "איזה זמר תימני" (כך במקור), אבל היא מו?כ?רת יותר כג'ינגל שאמור למכור אבקת כביסה. ואכן רב הדמיון בין ספרה של שיר לבין האבקה - בשני המקרים מדובר בתהליך סחיטה ארוך, מלווה בחומרים סינתטיים האמורים לספק ניחוח ביתיות, ובסוף הכל יוצא נקי, גם התינוק, ובעיקר החברה הישראלית. עם או בלי פיגועים. כי אין בעולם אהבה כמו. שיהיה.
שעמום פלוס ילד
14.4.2003 / 10:45