שקט, משקרים

על הסיפור התקשורתי הגדול של המלחמה – הרעיון המבריק לצרף את העיתונאים לכוחות ובכך לעקר אותם מבחינה מקצועית – כבר כתבו לא מעט. מלבד זאת, יש עוד שני סיפורים: האחד הוא השתיקה הרועמת על היעדרם (עד כה כמובן, אבל בכל זאת) של חומרי נשק להשמדה המונית, שלא לדבר על אמצעי העברה. השני הוא ההתעסקות האוטו-אירוטית המביכה ב"הישג הצבאי המדהים".

ב-CNN, על סוללת הפרשנים הצבאיים שלה (כולל הגנרל במיל' ג'יי גארנר, המיועד לעמוד בראש הממשל הזמני) לא יכולים להימנע מלאונן על "המהלכים הצבאיים המבריקים", על "החדשנות, שתילמד בבתי ספר צבאיים". יותר מכל, הדבר מזכיר שדר היסטרי ופרשן ניחר גרון, המתארים יחדיו את ביצועיו של כוכב NBA שמדגים את יכולתו מול נער בן 14 - אפילו אם נניח שהנער מוכשר במיוחד, זה עדיין היינו-הך אם הוא עומד שם או לא, ככל שהדבר נוגע לאתגר העומד בפני הכוכב המקצוען בדרכו אל הטבעת. תחרות כזו יש לשפוט בכלים של תחרות ההטבעות, או של התעמלות קרקע, אם תרצו: המכשול היחיד הוא יכולתו של המבצע. הניקוד יירד על כל סטייה משלמות.

עיראק של סדאם חוסיין היתה פעם בסדר גודל של נער בן 14 מוכשר במיוחד, שיכול פעם בכמה מהלכים, תוך ניצול הזלזול של יריבו, להקשות עליו טיפה, למנוע ממנו הטבעה בגג נואש או לגרום לו להזיע. זה היה ב-91', כשהצבא העיראקי היה חמוש בנשק מודרני נכון לאז, אחרי שמונה שנים של קרבות מחשלים. לא אחרי עשור של סנקציות, הגבלות חמורות על יכולת השליטה שלו בארצו-הוא וחרם שמנע את שדרוג הציוד. הפער בין האמריקאים לעיראקים גדל מאז מלחמת המפרץ הראשונה בשני הצדדים: הצבא האמריקאי השתכלל והתחזק, זה העיראקי התיישן, התנוון והרקיב.

למרות זאת, כחצי מהקשקשת ב-CNN, ערוץ המלחמה כל הזמן, מתמקדת בהישג הצבאי המדהים. כשסגן הנשיא דיק צ'ייני משווה בין המלחמה הקודמת לנוכחית, וטוען ש"אז המלחמה ארכה שישה שבועות, הפעם רק שלושה", הוא זורה חול בעיניים: אז ההפצצות החלו שישה שבועות לפני שחרור כוויית, אבל כוחות היבשה בילו רק ארבעה ימים בקרבות, ורק יומיים לפני שהצבא בעיראקי החל לסגת. הפעם, לעומת זאת, נדרשו לכוחות היבשה שבועיים.

ניתן כמובן לטעון שהפעם המשימה היתה קשה בהרבה, על פני שטח גדול יותר וכו' (וצ'ייני כמובן עושה זאת, כדי להגדיל את ההישג של החבר'ה שלו), אבל ניתן גם לטעון, כאמור לעיל, שאז לא קדם למלחמה עשור של מצב מצור שמנע מהאויב העיראקי להתחמש. בכל מקרה, עדיין נותרת בעינה העובדה שההשוואה "שישה שבועות לעומת שלושה" היא קשקוש דמגוגי. CNN נותנים לזה לעבור ללא תגובה, ואפילו מכינים גרף קטן ונחמד כדי להמחיש את הטיעון של הממשל. ב-CNN יודעים לספר שאחוז הנפגעים מאש כוחותינו על כוחותינו הוא כ-25 אחוז, וזהה לנתון של 91'. נעזוב לרגע את זה שרבע מכלל הנפגעים מאש ידידותית זה נתון מזעזע. ב-91', רק חמישה אחוז מהפצצות בהן השתמשה ארה"ב היו "חכמות". הפעם מדובר על אחוז גבוה בהרבה. כלומר התפקוד האנושי הידרדר. אבל CNN לא יכולה לעשות בשביל הצופה את החיבור ולומר דבר כזה, מפני שמכך ישתמע דבר שאינו שבח בלתי מסויג לבחורינו המצוינים.

עם זאת, האנשים בממלכת המיינסטרים של המדיה לא טיפשים. הם זונות של הממסד, אבל הם עדיין יודעים לעשות 2 ועוד 2. מהדיבורים על הניצחון הצבאי הכביר הם עוברים לדיבורים על הבזיזה ואפילו מעזים לחלוק על שר ההגנה, דונלד ראמספלד, שניסה לבטל את התופעה כהגזמה של התקשורת..CNN מגיעה לשיא אומץ לבה בקביעה: "נכון לעכשיו, כוחות הקואליציה אינם מצליחים להשליט סדר".

השערוריה היא שזה כמובן הסיפור האמיתי, ולא משהו שצריך להזכיר "מצד שני". את החלק ה"צבאי" של המלחמה הזו - מרגע פלישת כוחות הקרקע ועד להתפוגגות שלטון סדאם בבגדד - צריך היה לראות ולתאר בבחינת הקדמה פורמלית לחלוטין, כזו שיש לסרב בתוקף להתרגש ממנה (להתרגש מנפילתו של סדאם זה כן לגיטימי, לעומת זאת) ולהזכיר לממשל בכל רגע שהמבחן האמיתי הוא מה קורה אחר כך.

לא רק CNN חולה במחלה הזו. ה"מירור" הלונדוני משתפך על "הביצועים ההרואיים של כוחות הקואליציה", שבסך הכל עשו את מה שהאימון, הציוד והפיקוד העדיפים שלהם הפכו לבלתי נמנע. ה"ניו יורק טיימס" כתב בסוף השבוע שעבר ש"למתנגדים למלחמה יש כעת בעיה: קשה להתווכח עם הצלחה". אני לתומי חשבתי שהצלחה פירושה הרכבתו מחדש והפעלתו המוצלחת של השעון המקולקל. ה"טיימס" מעדיף כנראה לנקוט בגישה של הורה מגונן מדי, שמשבח את הזאטוט המוכשר וההיפר אקטיבי על עצם כך שהצליח לפרק את השעון, ולזרות את חלקיו על פני השטיח.

נכון ליום ראשון אחרי הצהריים, ארבעה ימים מלאים אחרי נפילת שלטון סדאם בבגדד, עדיין לא הצליחו כוחות הקואליציה לעשות מאמץ מרוכז לעצירת ההשתוללות ברחובות בגדד. תושבי בגדד עצמם החלו להתארגן, אבל קשה לשמור על הסדר כשלמתפרעים יש נשק ולך אין.

בינתיים התברר, בשידור חי ובעודי כותב, שתיכרית ננטשה על ידי אחרוני הכוחות הנאמנים לסדאם. התירוץ האחרון להתעלמות האמריקאית מהבעיות האמיתיות נגוז ואיננו. עכשיו השעון באמת מתחיל לתקתק. עיקר הבזיזה שאנחנו רואים היא מבגדד, אבל גם בערים "משוחררות" אחרות אין עדיין סדר. בצפון, הכורדים משתלטים על שטחים והטורקים עוקבים בדאגה. בדרום, השיעים נוהגים במשחררים האמריקאיים בחשדנות רבה, ובכמה ערים כולל בגדד כבר נערכו הפגנות אנטי-אמריקאיות. זה היה ירח דבש קצר.