הזובור שרביב דרוקר עשה בשידור לארי שביט היפנט אותי מרוב תדהמה

טוב שיש מי ששואל גם שאלות קשות. כשמדובר בעיתונאים, אפשר אף להגדיל ולומר שחובתם לשאול שאלות קשות. שאלה בדבר היותה של המתקפה באיראן בבחינת "אין ברירה", כפי שהוצגה לציבור, היא בהחלט לגיטימית - והוא הדין בנוגע לשאלות אחרות שנגזרות ממנה: משאלת מיגון העורף שהיה לחזית ועד "תכנית החילוץ" שהציגה אמש מירי רגב, עבור ישראלים שננעלו מחוץ לשערי המדינה.

נוסיף ונאמר אף זאת: במציאות תקשורתית שבה מתעטפת תקשורת המיינסטרים בדגל, בכל פעם שבה חיל האוויר מפציץ משהו איפשהו, מצופה מתוכנית שהיא וכחנית, ביקורתית וכמעט אלטרנטיבית במהותה, כמו "אזור מלחמה" של רביב דרוקר, שתהיה ראשונה בין אלה שמנסות לאתגר את הקונצנזוס. עד כאן לא תמצאו מעריץ נלהב ממני לדרוקר ולפאנל "אזור מלחמה" שלו (ערוץ 13).

אז למה בכל זאת ה"זובור" שנערך שם לעיתונאי ארי שביט הצליח להפנט אותי מרוב גועל? ברשותכם, נלך רגע להלך רוח שלא דובר בו כמעט, אבל נושב בגבם של לא מעט ממבקרי התקשורת בשבוע האחרון: האכזבה האדירה מכך שנתניהו, שנראה היה כבר כסוס מת סביב משבר חוק הגיוס, הצליח להפוך את הקערה על פיה, לא רק ברמה הטקטית אלא, ככל הנראה, גם בדעת הקהל.

ייאמר מיד: זה מטריד, אולי אף מוצדק שיפחיד כל אזרח שעיניו בראשו, כי גם אם נוכל לאיראנים, לסורים, לעזתיים, לתושבי הגדה - ולכל מבקשי רעתנו, עדיין נצטרך בסוף לחיות עם עצמנו, ובתחום הפנימי אין אדם שגרם למדינת ישראל יותר נזק מאשר ראש הממשלה. הבעיה היא שדווקא מי שמחזיק בדעה רעה כל כך על בנימין נתניהו, לא יכול לתת לה לשבש את שיקול הדעת - וזה בדיוק מה שקרה אמש לפאנל " אזור מלחמה".

לפאנל - השרה לשעבר לימור לבנת, העיתונאי אורי משגב והאלוף במיל' נמרוד שפר - דעה רעה מאוד על נתניהו. גם השניים מבין השלושה שסבורים שהמערכה מוצדקת (לבנת ושפר), מוסיפים "אבל" אחרי ההצדקה.

אורי משגב, אם הבנתי נכון לא רק את דבריו בפאנל אלא גם את הפוסטים שהוא מפרסם ברשתות החברתיות, סבור בכלל שנתניהו תקף באיראן רק כדי להציל את ממשלתו השוקעת. זכותם, ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית שחייבת להכיל גם את מי שרואים בנתניהו אשמדאי.

אשר לי, הקטן - ולהצדקת המלחמה: די לי לפי שעה בהכרזתו של הרמטכ"ל על היותה בלתי נמנעת. כן - במדינה שבה ראש הממשלה נהנה ממידה סבירה של אמינות, לא נזקקים בכלל להצהרה שכזאת, אבל מאחר שהושמעה, אפשר להאמין שאכן מדובר במלחמת "אין ברירה" (שהרי אם לא נאמין כבר לשום דבר מפי אף אחד, אנה אנו באים?).

אם המחנה הרל"בי מתוסכל עד כדי טירוף הדעת ממה שעשתה המלחמה (עד כה) למעמדו של נתניהו (ושוב אעיד שגם אני שותף לחלק מהתסכול הזה), הרי שרביב דרוקר מתוסכל שבעתיים: רק לפני חמישה ימים הוא הקריא הצהרה פומבית בה העריך שלא יקרה כלום באיראן.

לא הייתי תופס את דרוקר בקלקלתו, אלמלא נראה שהוא עדיין מלקק את פצעיה ומוכרח לחבוט במישהו מרוב תסכול. אמש היה הקורבן ארי שביט, שחשב שהוא מוזמן לאולפן לשיח מכבד, לוויכוח אודות מידת ה"אין ברירה" שמאחורי התקיפה באיראן - ומצא את עצמו מותקף כאילו היה שקמה ברסלר באולפן ה"פטריוטים".

חטאו של שביט ברור: הוא העז לרמוז שעם כל הכבוד לביקורת (שיש גם לו, אגב) על נתניהו, הרי שהמלחמה באיראן היא לא רק מוצדקת אלא אף מחויבת המציאות. מה ענה לו דרוקר (ויתר חברי הפאנל)? ובכן, הוא לא התווכח איתו על עצם העניין, אלא הביא ציטוטים ישנים שלו מלפני 12-14 שנים שבהם העריך שביט שאם לא נתקוף מיד באיראן, ייסגר חלון ההזדמנויות לתקיפה.

זה היה נמוך, זה היה רדוד, זה היה וכחני וילדותי. לזכותו של שביט ייאמר שהוא הבין מיד את הבור הנפער לרגליו. לגנותו ייאמר שהוא בחר להתבוסס במי האפסיים האלה, לפני ששב לדבר על העניין עצמו - והזכיר לדרוקר כמה נלעג יצא בהערכתו, לא מלפני 13 שנים, אלא רק מסוף השבוע שעבר.

כצופה הצטערתי פעמיים: פעם אחת על הצעקות שמנעו דיון ענייני בסוגייה מרתקת (ולמרבה הצער, דווקא כשהיה נדמה שהדיון מתחיל להפוך לכזה, הוא נעצר בגלל ירי מאיראן לעבר צפון ישראל). בפעם השנייה על כך שאנשים טובים ונבונים, שהם התקווה של רבים (ואני ביניהם) שיידעו לשאול את השאלות הנכונות גם אם אינן קלות, פשוט לא מסוגלים להכיל את האכזבה האישית מכך שמי שהם רואים בו דמון, מוביל בהצלחה את מה שנראה (לפחות עתה) כמערכה מוצלחת, אולי אפילו משנה מציאות.

בוויכוח "ר"ב-רל"ב" הזה, איבד כל צד את יכולתו להתייחס לדברים כהווייתם. אפשר לייחל לניצחון מזהיר של ישראל בהובלת נתניהו - ולאחל לו שיפסיד בבחירות מיד לאחריו, כפי שאירע למושא הערצתו וינסטון צ'רצ'יל.

במקום זאת, אנשי תקשורת מוכשרים ונבונים (ואני בהחלט מחזיק מדרוקר וממשגב כאלה, גם נמרוד שפר, אף שאינו עיתונאי, הוא איש נבון ורהוט וכך גם הפוליטיקאית-בדימוס, לימור לבנת) בוחרים לראות את המציאות דרך התיעוב שהם רוחשים לנתניהו.

למה הדבר דומה בעיני? לפוזיציה שנקלעתי אליה בעת ימי הקורונה, כאשר זעמתי על מי שבטוחים שבעזרת אור השמש, ליקוק קרפדות ודאגה לגורלם של כלבי הים, אפשר לנצח כל נגיף. לא הייתה לי בעיה עם תימהונות שנדמית לבעליה כנון-קונפורמיזם. הבעיה הייתה שבהתנגדותם הגורפת שהתהדרה בנוצות אנטי-ממסדיות, הם פגמו גם ביכולת שלי, "סתם" בן אדם ביקורתי שלא רואה בכל רופא אויב ובכל זריקת חיסון משום קונספירציה, לשאול שאלות נוקבות לגבי מדיניות הסגרים והחיסונים.

אותה תחושה צפה בי אמש, כשחבורת אנשים שהשנאה לנתניהו העבירה אותם על דעתה, עמדה וחבטה בעיתונאי שהעז להגיד, שומו שמיים, שעם כל הכבוד לחשבונות הפוליטיים של ראש הממשלה, לישראל לא הייתה ברירה אלא לתקוף את איראן. זה היה מגעיל, אבל בעיקר - זה היה עצוב: אם אלה האנשים שאמורים לשמש לי כפה, הרי שאני מעדיף שיישאר סתום.