ישראל מונה לילה תשיעי למערכה באיראן, המפציצים האמריקנים בדרך לתקוף בפורדו - שם שכל ישראלי למד לשנן בין אזעקה לאזעקה - ובערוץ 12 רוקדים עם כוכבים.
שלא תבינו אותי לרגע לא נכון: ההחלטה להמשיך ולשדר את העונה הנוכחית של ריאליטי הריקודים הזה, היא מהמוצדקות בתולדות "קשת". אז על מה יצא הקצף? תיכף, אבל קודם כל בואו ונסגור את הפינה שהתגלתה בפסקה הקודמת:
המתחרה הוותיקה, "רשת", הולכת וקורסת אל תוך עצמה, אבל ממש כשרה אמנו, נתקיים בה הפסוק: "לעת בלותי הייתה לי עדנה". בעוד העברת בעלות נרקמת שוב מעל ראשי עובדי הזכיינית, מצליחה דווקא העונה החדשה של "האח הגדול" להתרומם ולאיים על ההגמוניה הכמעט מוחלטת של "קשת" על כוכביה הרוקדים. לכן מיהרו להשיב שם את שתי תכניות הדגל שלה, שתיהן סביב מחול וזמר (אחרי הנפילה עם "הבוגדים") אל קדמת המסך - או אם להישאר בתחום המסורת ולעבור מהמקרא אל ההגדה של פסח - ומספר בראשית אל סיום ההלל: "ונאמר שירה חדשה הללויה".
ואם באנו להלל ולשבח את ההחלטה לשדר את תכניות השגרה ולתת לנו קצת הפוגה בין שתי גיחות של איתן בן אליהו לתקוף בעורף הפאנל, למה התעצבנתי אמש במהלך הצפייה ב"רוקדים עם כוכבים" - ועוד בריקוד היפה של איש מקסים כמו אמיר שורוש?
כי פתאום נמאס לי שמאכילים אותי בצואה רגשית, ממש כך. כבר הפנמתי את העובדה שאנחנו בעידן שבו אין כבר טוב ורע, אלא רק מהמם או זוועה, אין כבר מרגש אלא רק מצמרר, אין גלוי אלא רק חשוף - וכמובן שבעידן שכזה כבר אי אפשר סתם להניף רגליים ולצאת במחול, צריך איזה סיפור אישי חשוף ומצמרר, כזה שייגע בזוועה ויוציא אותך מהמם. משהו שיגרום לשופטים לדמוע - ולא כי נכנס להם נצנץ לעין.
כך למשל, לפני שתי תכניות, רקד שגיא מוקי - ספורטאי מוכשר שנראה איש חביב להפליא, בשביל אורן סמדג'ה, מאמנו.
סמדג'ה הוא אחד מהאיקונים המרגשים ביותר גם במלחמה שמרימה בכל פעם את הרף. נפילת בנו - והחלטתו לאמן את נבחרת ישראל בג'ודו ולהוביל אותה להישגים חסרי תקדים באולימפיאדת פריז, חרף האובדן האישי הכבד, הפכו אותו לאיש שכולנו רוצים לחבק. כשעושים את זה אנשים ברחוב זה הכי ישראלי ומחמם את הלב. כשעושים את זה בטלוויזיה מסחרית כדי להגדיל את הרייטינג, זה גורם לי להעביר ערוץ.
לא צריך להרחיק עד סמדג'ה. הנה רק בתכנית הקודמת רקדה טיילור מלכוב לזכר נרצחי הנובה או משהו כזה. למה? תגידו - אתם באתם לפתוח לנו חלון קטן בממ"ד כדי שנוכל לנשום קצת אוויר בין התראה לאזעקה או לנסות לגרום לנו לבכות בכוח?
כמובן שאחרי שיאים כאלה, כוכבים אחרים כמו פיטר פלצ'יק ועומר נודלמן לא יכולים לרקוד "סתם". גם הם חייבים לעלות על מסחטת הדמעות שמסתחררת כבלרינה על רחבת הריקודים.
למקרה שהחמצתם את המשדר של אמש, הנה מה שהוביל את הריקוד של שני הכוכבים. פלצ'יק רקד לצלילי שיר על בדידות, כדי לסמל את בדידותו של הספורטאי האולימפי, שנאלץ להשקיע עד אין קץ רק כדי לעמוד בסוף על הפודיום. סליחה, אבל מישהו חשב אחרת? למישהו הגילוי הזה בא בהפתעה?
מסתבר שכן, לאנה ארונוב למשל: "מדהים לראות כמה הדרך הזאת כל כך ארוכה וקשה", היא אומרת לפלצ'יק. באמת אחותנו? הדרך למדליה אולימפית בענף ספורט שלא זוכה להערצת ההמונים כמו ג'ודו היא ארוכה וקשה? זה מדהים אותך? גילית את זה רק עכשיו? נו באמת - ומבלי לגרוע כהוא זה מההערכה למסע מעורר ההערכה של פלצ'יק או של כל ספורטאי אולימפי כלשהו.
או למשל עומר נודלמן, שפתחה את הערב: שחקנית ודוגמנית שרוקדת נהדר - עד כמה שאני כבר מבין - וגם לה כמובן יש סיפור מצמרר, שאחרת הן אי אפשר.
מה הסיפור של נודלמן? ובכן, החזיקו חזק - היא מצאה אהבה! קטונתי מלזלזל באהבת אמת, בחיי - כולנו זקוקים לה בחיים בכלל ובפרט בימים שכאלה, אבל מה הסיפור של נודלמן? ובכן, אם הבנתי נכון: ב-7 באוקטובר היא שהתה בניו יורק, מאורסת, חשבה על חיים בחו"ל - ואז הכתה בה ההכרה לפיה היא חייבת לחזור לישראל. אז היא קמה, חזרה - ומצאה כאן אהבת אמת.
אני מלא כבוד לסיפור, ובכל זאת - ככל שהוא מיוחד ומרכזי בחייה של הכוכבת, עבור כל אחד אחר הוא קצת בנאלי: הרבה אנשים היו במערכות יחסים שנראו כפוסעות אל עבר השקיעה ואז החליטו לעזוב, 7 באוקטובר גרם ללא מעט ישראלים לשקול את טיב יחסיהם עם המקום הזה (אם כי היו גם כאלה שהחליטו לעזוב). למה להפוך כל סיפור אישי נחמד למשהו שאמור לגרום לנו לדמוע? "סיפור מהאגדות" אומרת לה מישהי מהשופטות. אגדה, לא פחות.
ניחא בימים כתיקונם, שבהם אתה יודע שכל ביס מתקתק של ריאליטי בא עם קילו של סכרין, אבל דווקא בימים שבהם מתחדד ההבדל בין התרגשות אמיתי לריגוש מלאכותי, על מה ולמה צריך לגרום לי להתרגש עד דמעות מג'ודוקא שהתמיד והצליח או משחקנית שמצאה אהבה?
כוכב הערב, הן לפי הקדימונים והן לפי סדר ההופעה, הוא אמיר שורוש, שזכה להיכנס לכל בית בישראל בדמות ראמזי, העובד המסור של רשת "שפע יששכר" בסדרה "קופה ראשית" (כאן 11). הכתוביות במהלך הפרסומות מבשרות: "אחרי הפרסומות, שורוש רוקד לבן שלו".
סהדי במרומים שציפיתי לסיפור מטורף: אולי ניסיונות כושלים להפוך להורה, אולי פונדקאות, אימוץ, סיבוך בלידה. תודה לאל - שום דבר מכל אלה: שורוש החביב להפליא, זכה בשני ילדים חמודים, שניהם יושבים באולפן עם אשתו-אימם.
אז מה הסיפור? ובכן, שורוש שמע כשהיה בן 12 את השיר "עקרה" (הידוע יותר כ"אורי") שכתבה רחל, בביצוע של אחינועם ניני - והתאהב ברעיון של להיות אבא, יום אחד.
נחדד: שורוש שמע שיר, התרגש - ולימים לאחר שנישא והפך לאב, קרא לבנו אורי, בהשראת השיר.
מה נאמר ומה נגיד? עם כל הכבוד לבחור המוכשר הזה שנראה אכן מקסים, אין סיפור בנאלי מזה, בטח במדינה שבה נקראים ילדים רבים כל כך על שם קרובים שנפלו.
שורוש לא סתם רוקד (יפה!) וזוכה לכבוד, הוא אף שומע משותפתו סנה שהוא "אבא מושלם". אני נשבע ששורוש מעורר בי את הרושם שהוא אכן כזה, על כך מעידה גם אשתו, אבל עם כל הכבוד - מה יודעת סנה, הרקדנית שלצידו על כישורי האבהות של שורוש?
שורוש מציג תמונות עם בנו כשהיה הלה בן כמה דקות או שעות. זה כל כך מיוחד עד שנדמה שלכל גבר יש כמה כאלה בזיכרון הסלולרי שלו - ושיהיה ברור, זו לא ביקורת נגד שחקן מוכשר שאני מוכן לתת לו מראש קרדיט על היותו גם אדם טוב ואבא נהדר, זו ביקורת על הפקה שגם בימים שכאלה, שבהם סיפורים מרגשים באמת לא מפסיקים להתדפק על דלתותינו, מנסה לסחוט לימון יבש.
באופן ביזארי, מי שגרמה לכל העסק הזה להיראות עוד יותר מטופש היא דווקא מורן סמואל. למה? כי במקרה שלה אפשר היה להוסיף לסיפור את צמד המילים "לא נגענו". למי שטרם נחשף לסיפורה המרגש (באמת!) של האתלטית הפראלימפית:
היא הייתה ספורטאית מצטיינת שהפכה לנכה מרותקת לכיסא גלגלים, מהמקום הזה יצאה למסע מופלא של שיקום שכלל הקמת משפחה וקריירה כספורטאית. סמואל לא צריכה שמישהו יעצים את הסיפור שלה - ובכל זאת החיים עשו זאת עבורה, כאשר אמה נפטרה שבוע לפני צילומי הפרק - וגרמה לכך שתעבור מהשבעה היישר לרחבת הריקודים.
הפעם נדמה שכולם דומעים מהתרגשות, בצדק מוחלט - רק שעם כל הכבוד לדמעות האמת של צוות השיפוט: איך אני אמור להתרגש ממי שבכו רק לפני רגע מספורטאי שידע רגעים קשים בקריירה שלו בטרם זכה לתהילה או משחקנית שנפרדה מבן זוג אחד רק כדי למצוא בן זוג שככל הנראה מתאים לה יותר?
ומילא האמינות - לחפש את זו בתכנית ריאליטי כמוה כלצפות למילת אמת בנאום של פוליטיקאי, אבל למה לא לתת לנו בידור קל כשזה בדיוק מה שאנחנו צריכים? למה להעמיס על מציאות חיינו הלא פשוטה את כל השמאלץ הזה?
עד כמה זה היה גרוע? ובכן, כמעט שנשמתי לרווחה כאשר הסתיימה התכנית והשידור עבר לאולפן האקטואליה של שרקי ואברי. אולי גם אברי ירקוד בעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים", הוא יוכל לספר על הרגעים המרגשים במסע האהבה-שנאה עם ארז טל. מי יודע - אולי הוא אף יקדיש לו ריקוד לצלילי הפתיח של "העולם הערב", מה שיגרום לאנה ארונוב לבכות בשידור. אחרי הכל, זה מצמרר.