הכלב של דוד שלי מת, והכל גרוע יותר עכשיו. כשהוא היה גור נתנו לו את השם אוליבר, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו קורא לו ככה. כולם קראו לו אולי. הוא היה בורדר קולי מושלם. הנשמה של המשפחה. הלב של הבית. כשנולדו לדוד שלי נכדים, אולי עטף אותם באהבה עדינה ומכילה. כלבים יודעים לעשות את זה בטבעיות. השבוע אולי הפך לקורבן של המלחמה עם איראן, כשטיל בליסטי התפוצץ לא רחוק מביתו. אולי נבהל, רעד, ואז לבו הגדול לא עמד בזה, ועצר. התקף לב.
כל מי שגידל כלב יודע שהיצורים האלה, הטהורים, הזכים, לא לוקחים צד במלחמה. הם לא יודעים שנאה, לא יודעים נקמה. הם רק אוהבים, ונותנים את הלב - בלי תנאים, בלי גבולות, בלי חומות. וכלב, כשמו כן הוא: כולו לב. והלב הזה רגיש מדי למלחמות.
משהו בי נשבר עם המוות של אולי. כאילו לא הספיקו האזעקות, הלילות הלבנים, הילדים שכבר לא שואלים מה זה בום, הקריסה שבכיס, השמיים שנסגרו, המתים, הפצועים, העקורים. עכשיו גם הלבבות הנאמנים - שלא עשו רע מימיהם - נופלים חלל. כלבים שלא חטאו, לא ירו, לא שנאו, לא היו שייכים לשום צד - רק אהבו. ונשברו. לא דיברו עליהם בחדשות. לא יספרו אותם במניין הקורבנות - אבל כל מי שאי פעם אהב כלב או כלבה, יודע כמה האבל עליהם אמיתי. כמה יגון. כמה מועקה.
ובחדשות, אף אחד לא מדבר על שלום. כולם מדברים רק על צדק. עיתונאים מקצועיים מדברים על כך שאין מלחמה צודקת מזו. בלי נימוק. כולנו מבינים את הסכנה של איראן גרעינית. לכן הטון יכול להישאר נחרץ ובטוח, כשברקע דגל מתנופף ובמסך המפוצל גרפיקה מלוטשת של מפציצים בשווי מיליארדים שחורכים את השמיים.
הפרצופים המוכרים באולפן, אלה שרק לפני כמה ימים תקפו את נתניהו בכל הזדמנות, לא מפספסים הזדמנות לשבח אותו. מי שהיה "ראש ממשלת המחדל" הפך לאחראי על "אירוע היסטורי", בקטע טוב הפעם. באולפנים משבחים את ההחלטה של נתניהו לצאת למלחמה, ומהגגים על הקשר הטלפתי בין נשיא המעצמה הגדולה בעולם לראש ממשלת המעצמה הגדולה במזרח התיכון (לא כולל שבתות וחגים).
באולפנים מדברים על התקיפה האמריקאית בפורדו, מתרגשים מהשימוש בפצצות החודרות הגדולות בעולם, מצטטים את טראמפ שהצהיר כי "השמיד את תוכנית הגרעין", אלא שבמציאות, לכל הפחות, כדאי להמתין עם החגיגות. לפי ניתוחי לוויין של CNN, הפצצות האמריקאיות אכן הותירו מכתשים גדולים בקרקע שמעל פורדו, אך ראש סבא"א הבהיר שעדיין מוקדם לקבוע אם נגרם נזק ממשי למתקן הקבור בעומק עשרות מטרים. מומחים מערביים העריכו שהפגיעה באולמות ההעשרה התת־קרקעיים "אפשרית אך לא ודאית", ואנשי ביטחון אמריקאים הזהירו עוד לפני התקיפה שהשימוש בפצצות הענק לא בהכרח יחדור עמוק מספיק, והדרך היחידה להשמיד את המתקן בפורדו היא באמצעות נשק גרעיני - אפשרות שטראמפ שלל מלכתחילה.
לפי הערכות שפורסמו בכלי תקשורת מערביים, איראן אף הספיקה לפנות את האורניום ואת הציוד הרגיש מהאתרים המותקפים לפני התקיפה. האם תוכנית הגרעין של איראן הושמדה? האם רק עוכבה בכמה חודשים? מוקדם לדעת, וזה מה שעיתונאים אחראיים אמורים לתווך לצופים שלהם - אבל לא נראה שהשאלה הזאת מטרידה אף אחד באולפנים. זה לא משנה באמת, כשהשמים בוערים, הסקרים מעודדים ועמית סגל יושב באולפן עם עיניים נוצצות והמון חשבונות ישנים לסגור.
זו העת לחגוג: ידו הארוכה של צה"ל השתלטה על המרחב האווירי של טהרן. אז מה אם ילדים קמים בלילה בריצה למקלט, לפעמים בלי זמן לחפש את הכפכפים שלהם? אז מה אם נכון לכתיבת שורות אלה 10,630 אזרחים הפכו להומלסים בתוך שבוע, ו-25 בני אדם איבדו את חייהם? זו העת לשמוח ולצהול. מי שלא מצטרף, אינו פטריוט. מי שמעז לשאול שאלות כמו "האם באמת השמדנו את היכולת של איראן להגיע לפצצה גרעינית, או שפשוט דחינו אותה בכמה חודשים?" - מיד ייחשב לבוגד. ומי שמעז לבכות כאן על כלבים מתים, עוד עלול לפגוש את הצל בחדר המדרגות - שם הוא ימשיך לעשות סלקציה. אתמול זו הייתה סלקציה לעיתונאים, מחר אולי לרגשות. על מה מותר לבכות, ועל מה אסור.
במרחק של קילומטר מביתי שבתל אביב נפל אתמול טיל איראני וגרם לנזק נוראי. הפיצוץ הרעיד את המקלט המשותף בו שהיתי עם משפחתי. בתים שלמים הלכו. שגיא בן נון, כתב וואלה תרבות, דיבר בבוקר עם אמיר ויצמן מ"תזמורת המהפכה", שביתו נהרס כליל בהפגזה. הוא סיפר לו על כך שבבית נמצא פסנתר בן 100 וכינור בן 240, והוא לא יודע מה עלה בגורלם. בהמשך, עדכן שגיא על כך שכלי הנגינה נמצאו ללא פגע.
אם אלה היו ספרי קודש או תמונה של הבאבא סאלי, בוודאי היו מפרסמים את הסיפור תחת הכותרת של "נס". אלא שגם אחרי שמצא את הכינור שלו ללא פגם, קשה להגיד שלאמיר קרה נס. בחדשות 12 ליווה יגאל מוסקו את ויצמן לתוך ביתו ההרוס כדי להוציא את הכינור העתיק. מוסקו דיבר על צליל הכינור כמטאפורה ליהדות. כלי הנגינה שהכי קל לקחת ממקום למקום, סימן ההיכר של היהודי הנודד. אלא שזו לא הייתה מטאפורה. זה היה אמיתי. ויצמן התראיין למוסקו בזמן שהוא ישב במגרש הספורט של בית הספר התיכון שבו למדתי. הכל קרוב לבית. הכל אמיתי כל כך. 10,630 אנשים בלי קורת גג, וזה, כך מתברר, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הממשלה, צריך להזכיר, הצביעה בעד תרחיש ייחוס של עד 4,000 הרוגים. לא כולל כלי נגינה או כלבים.
בכתבה המרגשת של מוסקו גילינו שהפסנתר המדובר, שנפגע מקליעים של חייל אוסטרלי שיכור במלחמת העצמאות, שייך לבעלת הדירה - השחקנית הוותיקה רות גלר. לא נהוג לפרסם גילאים של נשים בפומבי, אך נציין שהיא מבוגרת יותר מהפסנתר בן ה-100. לכתבה התראיינה אישה נוספת שחצתה את גיל 100 "לפני כמה חודשים". שמה שושנה שדמי, ומוסקו תופס אותה יושבת בלובי של בית האבות שלה שנפגע מטיל איראני, בזמן שהיא סורגת נעליים לתינוק בן שלושה ימים.
לרגע נדמה שמדובר ברגע מעורר השראה על גבורה ותקומה. סבתא רבתא סורגת נעליים לנין שלה, דור העתיד של כולנו, שיזכה לחיות פה בלי איום גרעיני. אלא ששושנה החליטה לסטות מהתסריט המוכר ולתת לנו מנת מציאות ריאלית במקום קיטש טלוויזיוני. מתברר שהיא בכלל סורגת נעליים לנין של חברה שלה. לה אין בכלל ילדים, ובשלב זה בחייה, זה קצת מנחם אותה, כי היא "מאוד לא אופטימית לגורל המדינה".
צריך להקשיב לשושנה שדמי. אישה בת 100 אבל צלולה וחריפה יותר מרוב האנשים שממלאים את בית הנבחרים שלנו. "אני וחברים בגילי מאוד מיואשים מהמצב הפוליטי, מהמצב החברתי, מכל המצב בארץ. מיואשים", אומרת שושנה. מוסקו מנסה להחדיר בה קצת פטריוטיות ואומר לה: "אבל התקדמנו מאז שלא היה לנו צבא", ושושנה יורה בחזרה: "אז מה? לאן הגענו? שמפנים אותי לירושלים בגיל 100? האיראנים נורא פוחדים, אבל אני צריכה לעזוב את הבית שלי".
במציאות שבה מהדורות החדשות עטופות בדגלים ומטוסי קרב, יגאל מוסקו הצליח להביא רגע נדיר של אמת. לא היו הרוגים בכתבה שלו. טפו, חמסה, כמו שאומרים אצלנו. כולם התמגנו בזמן, כולם עשו בדיוק מה שצריך - ובכל זאת, מה שנחשף מבעד לעדשה היה כואב ומדויק לא פחות: אנשים שאיבדו את כל עולמם, שנותרו בלי קורת גג, בלי עוגן, בלי ודאות.
מוסקו נתן מקום לכאב שלא נספר במניין, למחיר השקוף של המלחמה - זה שלא נכנס לגרפים של משרד הביטחון ולא מזכירים אותו בהצהרות של דובר צה"ל. בתוך מהדורה שהקדישה את עצמה לחגיגות המיליטריסטיות ולשיכרון ההישגים, הוא הציב דיסוננס. תזכורת. מבט מפוכח בשטח. לא על טהרן - אלא על הלב הפועם של "העורף החזק של ישראל". תל אביב, כמו חולון, רמת גן, באר שבע, בת ים, בית שאן, חיפה, נס ציונה ועוד. הכאב שם קיים גם מחוץ לגרפים. הכאב של שושנה בת ה-100. הכאב על אולי, הכלב הטהור, שלבו נדם בדמי ימיו.