היום, כשמסתכלים אחורה על דמדומי יום שישי ה-13 שהעיר את רובנו עם צווחות סלולריות שמבשרות על יום הדין, רובנו מסתכלים בחיוך. הנזקים האיומים של המלחמה, המחירים בגוף ונפש, הפגיעה הכלכלית שברור לכולנו שאנחנו ממש לא ערוכים להכיל - שום דבר מזה לא מחק את מה שנדמה כחיוך קולקטיבי מפתיע שהתחיל הרבה לפני שהבנו איך לאן זה הולך או איך זה עומד להסתיים.
זה מין חיוך מלחמת המפרץ. לא משנה אם חווית אותה בעצמך או לא, אם יצא לך לדבר מספיק זמן עם יליד שנות ה-80 ומטה, לא צריך לתאר לך את החיוך המטופש שמתלווה למור"קי העורף המפוארים שלה. זה חיוך של הקלה בדיעבד, כזה ששמור למי שחשב באישון לילה שהוא עומד בפני מתקפה כימית שתמחק את חצי אוכלוסיית גוש דן וגילה שהנזק הסתכם, בלי לזלזל, בשני הרוגים, כמה טילים, ואלפי מנות אטרופין שהוזרקו לחינם בשימוש עצמי פזיז מדי. כל מי שחי אז יודע שלבלות יום בשנים ההן בתל אביב או בירושלים היה מסוכן בהרבה, ולשם כך לא נדרשה חבישת מסכה קלסטרופובית על רצועות הגומי המצליפות שלה. אבל מעטות החוויות העוצמתיות יותר מלקבל את חייך במתנה, אפילו אם רק חשבת שהם בסכנה, ועל כך הסלחנות לטרחה המיותרת.
אלא שבלילה הבליסטי הגדול של 2025, שנפתח כאמור בצליל שנועד להתקיף את הלב, המשיך עם הטקסט המבהיל בעולם מפיקוד העורף ישירות לנייד, התפתח לדיוני פאנלים על תרחישי הייחוס שהוצגו למקבלי ההחלטות, ואפילו הסתיים באופן קטלני והרסני שאושש את החששות - הכל היה הפוך ממלחמת המפרץ. הסלחנות כאילו נולדה עם האירוע.
קודם כל, מהירייה הראשונה, מילולית, נפתח לנו שוב ההומור. הטוויטר, האינסטגרם, הטיקטוק - מהפשוטע ועד שמרלינג - הכל היה הכי מצחיק שהיה פה כבר שנים. "ארץ נהדרת" חזרה לעצמה בענק. הדמויות הראשיות של האירוע כולו בהחלט סיפקו את החומרים הקומיים - עם ג'ינג'י בטנטרום בתפקיד האיש החזק בעולם, עם הדכדוך המפתיע של הנבל בשמלה, עם העובדה שישראל כץ מכל שרי הביטחון שהיו לנו אי פעם חתום על המבצע המזהיר הזה. וכל זה מתובל במבטא פרסי, שאנחנו כבר יודעים שתמיד גורם לנו לחייך. המציאות עולה על הסאטירה, הדרמות של "האח הגדול" מחווירות מול הדרמות של מנהיגי העולם, שאף אחד מהם לא ממלכתי יותר מהליהוק לריאליטי הצהוב. זה מרתק גם אם אתה נגעל, זה מצחיק גם כשאתה מצקצק מגבוה. אבל מעל לכל, ההסבר ההגיוני ביותר למפלס הקומי נמצא אולי במשפט שאמר לא מזמן מולי שגב, כשתיאר כמה קשה היה לחזור ל"ארץ נהדרת" אחרי 7 באוקטובר. אז, הסביר בחוכמה, שאבל והומור לא הולכים יחד להבדיל מחרדה וקומדיה שהם צמד מושלם.
אבל ההומור הוא רק אחד המאפיינים המחויכים של מלחמת איראן. היו גם ההנבטות, הייחורים, האימונים הביתיים, החלות, המחמצת, הגינון. כל מה שגרם לאנשים לחייך בקורונה. אז בימים שאמרנו לעצמנו, או שמענו מכל מיני משפיענים באינסטגרם, שזה דווקא אחלה זמן להשקיע בעצמנו בלי פומו ולקחת בפרופורציות, כי הרי עם כל הכבוד למחירי הבידוד החברתי - זה לא שעפים עלינו טילים או משהו.
ובדומה לימי הקורונה, גם במלחמת איראן בילינו בקפסולות, לעתים כפויות. בממ"דים הביתיים כמשפחה, במקלטים עם השכנים. כן, בטוח יש מי שסבלו מזה, אבל התיעודים שהתרוצצו ברשתות מלא מעט חדרים כאלה הציגו דווקא הווי וקהילה, ולמען האמת גם לא מעט אלכוהול. בהתחלה אולי שתינו כי אם סוף העולם מגיע - היידה, אחר כך שתינו לכבוד המזרח התיכון החדש שאולי מציץ באופק. אולי נרשמו הבדלים בולטים בין בעלי המשפחות והרווקים, והיו כמה מקרים מגעילים להחריד, אבל דווקא לא מעט מקלטים ציבוריים הזכירו לנו שאנחנו עם מרים ואם כבר להיתקע עם זרים ברולטה איראנית עדיף עם ישראלים - כי במקרי חירום אנחנו ממש סבבה, בטח יחסית לכל העמים האחרים שיכולנו להיתקע איתם - הם אולי אדיבים יותר מטבעם, מנומסים יותר מחינוך, אבל הם מייבשים והם כנראה היו היסטריים.
בשעה רבע לתשע ביום השלישי למלחמה קיבלתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של הסטודיו בו אני מתאמנת עם הודעה לקונית שהאימון שנקבע לתשע וחצי יאוחר ברבע שעה. שעת קבלת ההודעה הייתה מאוחרת בחמש דקות משעת הודעת שיחרור של פיקוד העורף, אז גם דווחו תוצאות הירי של הבוקר, וכללו פגיעה ישירה במרחק חצי קילומטר מהסטודיו. איש לא התעכב על העניין. אפילו ביום שישי, בבוקר המבולבל שבו גילינו שישראל תקפה באיראן, קבוצת הזמנות הפרחים השכונתית רחשה כמדי כל שישי אחר והתריעה שמי שרוצה פיונים לשבת צריכה להזמין עד 11.
אז מה הקטע? באיזה קטע מלחמת איראן, שפרנסה 40 שנות סיוט קולקטיבי, מתרחשת לבסוף והופכת להפוגה קומית לרבים כל כך? התשובות מסתתרות כנראה בכל פסקה - אנחנו מיומנים, אנחנו עייפים מלפחד, אנחנו חמימים ומרימים במיוחד ברגעי משבר, והומור וחרדה הולכים טוב יחד, במיוחד אצל היהודים.
ואנחנו מתים לצחוק כבר כל כך הרבה זמן, אבל לא יצא לנו עוד כי עזה עדיין קורית וכשאיראן לא עושה עליה צל כל העיניים שלנו עליה. לא יצא לנו, כי אנחנו בוכים בכיכר כבר 114 שבתות. לא יצא לנו כי אנחנו זועמים, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו, כבר 130 שבועות. רק דמיינו את העולם שאחרי הסחרור הפרוע הזה שנסחפנו אליו. עולם שבו אנחנו זועמים, חרדים, צוחקים, בוכים, שותים, מחייכים, רק במידה סבירה והגיונית.