לנפתלי בנט היה דיל עם עמית סגל, אחרת קשה להסביר את הריאיון הזה

לפעמים אפשר להשתגע: מי הוא זה הלוחש על אוזנם של פוליטיקאים ומשיא להם עצות שהן בבחינת ירי ברגל של עצמם?

אבל רגע, בואו נלך ישר לשורה התחתונה לטובת מי שאצה לו הדרך, בבוקרו הראשון של שבוע עבודה חדש (ומלא, אחרי יותר מדי זמן): אני למשל מעולם לא הצבעתי עבור נפתלי בנט, אפילו לא קרוב. למרות זאת, אני חושב שבמהלך החודשים במועטים (בדיעבד, מועטים מדי) שבהם כיהן כראש ממשלה, הוא עשה זאת באופן מפתיע ומעורר הערכה.

משום כך, הגם שאיני בטוח שהייתי בוחר בו בבחירות, הייתי שמח לראות אותו מחליף את נתניהו ומקבל הזדמנות נוספת לנהל את ענייני המדינה באופן מקצועי הרבה יותר משעושה זאת הממשלה הנוכחית. דעתי כמובן אינה חשובה, אבל העובדה שמי שכונה עד לא מכבר "ראש ממשלה עם 6 מנדטים", עומד בסקרים היום על פי ארבעה מכך, ראש בראש עם הליכוד בראשות נתניהו - בימי שיא תהילתו (מהאויב באיראן ועד לחבר בוושינגטון) - ובכל הקשור להרכבת קואליציה, אף גובר עליו - אומרת שלא מעט ישראלים שינו את דעתם על בנט לטובה.

ועם הנתון המחמיא כל כך הזה, נכנס נפתלי בנט לאולפן "פגוש את העיתונות" והצליח להשאיר אותי, מי שהתלהב מהצלחתו בסקרים, עם ספק גדול באשר ליכולתו להיות האיש הגדול.

נתחיל בבחירה הגרועה של האכסנייה: בן כספית ועמית סגל הם עיתונאים פוליטיים מובילים. רק ש"פגוש את העיתונות" שלהם היא מעין מעברון מתמשך מהטלוויזיה הרל"בית של שישי-שבת (מעיין וחיים, אופירה ולוינסון - ומעל כולן אולפן שישי בהובלת הציר שבין קושמרו לאברמוביץ', עם אוטונומיה קטנה לדדי שמחי) לטלוויזיה שקולטת לחדשות השבת של דנה וייס, את הצופים הדתיים, הימניים יותר.

אם בשבתות חורפיות יש ל"פגוש" עוד ערך עיתונאי מסוים, אזי בימים הארוכים יותר של השנה, אלה שבהם השבת מאחרת לצאת, היא כלי ריק: עמית סגל מופיע בה רק בקטעים שצולמו מראש. אפילו אם מתעלמים מכל מגרעותיה המובנות (כמו למשל עמדותיהם הידועות מראש של שני המגישים), היא עדיין לא תכנית פריים-טיים. כלומר, מועמד מוביל לראשות הממשלה לא אמור להתארח בה.

בנט לא אמור להופיע ב"פגוש את העיתונות" גם בימי שגרה, קל וחומר לאחר שהחליט לשבור תענית-ראיונות מתמשכת. כשנתניהו מדבר, הוא עושה זאת בין שמונה לתשע בערב, זמן צפיית שיא, כאשר כל העיניים נשואות למהדורות החדשות - ולרוב מושך מעט את הזמן כדי להגביר את המתח.

כלומר, עוד לפני שפתח את פיו, כבר שידר נפתלי בנט שהוא דרגה אחת מתחת לנתניהו. זה עוד לפני שמביאים בחשבון את עמית סגל, מי שעוין אותו יותר מכל פרשן בטלוויזיה. יכול להיות שמדובר בהסכם של סולחה בין השניים, במסגרתו נתבע בנט לשלם את חלקו בדיל בהופעה אצל סגל, אחרת קשה להסביר מדוע בחר כפי שבחר (תכף נציע הסבר אפשרי בכל זאת).

השניים, סגל את כספית, עשו בכל זאת כבוד מסוים למרואיין שלהם כאשר נפגשו איתו מחוץ לאולפן הרגיל, דבר השמור לאח"מים בלבד. גם כאן - זה נראה לא פתור עד הסוף מבחינת בנט. נתניהו למשל, לא יתראיין בלי דגלי ישראל ברקע, כמו גם ספרים על מלחמות ישראל ומסורתה.

אצל בנט? נאדה. תאמרו שאני נטפל לקטנות? יכול להיות, אבל לבנט היו שלוש שנים להכין את הריאיון הזה, כלומר - לפחות בשעה, באכסנייה ובתפאורה, הוא היה אמור להיות מדויק. מפה זה רק הלך והתדרדר: יריית פתיחה לקמפיין בחירות היא משהו שמתכננים במשך חודשים ארוכים. מחדדים מסרים, מחפשים דרך להמיר מילים מסובכות במטבעות לשון קלים - ובסוף גם עובדים על הוויזואליה של כל זה - מצלמים את המועמד בווידיאו, צופים בשידור, מנתחים, מריצים על קבוצות מיקוד כדי לקבל פידבק מקהלים שונים - וזו רשימה חלקית בלבד.

בנט לעומת זאת נראה כמי שקם בבוקר, שתה קפה, הלך להתאמן בחדר כושר, נמנם קצת בצהרים - והלך להתראיין. אחרת אי אפשר להסביר את הגמגום שבו לקה בדקות הראשונות של הריאיון.

האמינו או לא: אבל בכך לא תמו תלאותיו של מי שחיכה, כמוני, למוצא פיו של המועמד המוביל לראשות הממשלה. כי בנט מיהר לנכס לעצמו קרדיט על התקיפה באיראן. עד כמה זה דפוק? וואו, מאיפה להתחיל? נלך למה שהכי פחות חשוב בסיפור הזה, העובדות.

כלומר, נניח רק לצורך העניין שבנט הוא אדריכל, ארכיטקט, ארכיבישוף הניצחון (חוקי עדיין לכתוב משפט בהשראת הגשש החיוור או שמא אני מסגיר את גילי?). כלום ושום דבר מזה לא רלוונטי במציאות שבה הקרדיט ניתן מראש לנתניהו. זה לא רק ילדותי להגיד "אני הייתי הראשון שאמר את התשובה הנכונה", זה אפילו פגום מבחינה מוסרית. כי אם נתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר בעיקר מפני שהוא קרה במשמרת שלו, הרי שהוא גם אחראי למה שנתפס בציבור כניצחון באיראן (מותר כבר לסייג ולומר "ימים יגידו"?).

יכול להיות שבנט מתוסכל מכך שבתמונה עם מפקד הפלמ"ח הוא בתפקיד הטבחים פסח וינואר (שוב, ע"ע הגשש החיוור) אבל מישהו מיועציו היה מוכרח לומר לו שלתמונה הזאת הוא לא יכול ולא צריך להידחף בכוח: תן לנתניהו את הקרדיט ותקוף אותו בנקודות החולשה הרבות שיש לו, כמו שבנט עשה, אבל באיחור משמעותי של כ-15 דקות.

יש גם עוד סיבה טקטית לתת לנתניהו את הקרדיט המלא על איראן. קל יותר לתקוף את תוצאות הפעולה מאשר את חלקו של נתניהו בה. כבר עתה, כשהדי הפיצוצים עוד נשמעים ברקע, מתעורר ספק באשר למידת הצלחת התקיפה בהסגת יכולתה של איראן לפתח פצצה גרעינית. בארה"ב למשל סבורים כולם, חוץ מטראמפ, שהתוצאה מוטלת בספק. לעומת זאת הנזק לעורף הישראלי הוא מוחשי.

אם נתניהו משחק על זמן כדי להתרחק ככל שיוכל מטבח 7 באוקטובר, שחק גם אתה את אותו משחק ואולי תופתע לגלות שמה שנשאר איתנו יותר מכל הוא פחד המוות ששיתק את העם בשבועיים האחרונים ולא עם רשימת החיסול המרשימה של מדעני גרעין ובכירי צבא באיראן.

לבנט הייתה משימה אחת: להעמיק את הרושם שקיים בציבור לפיו מי שמסוגל לתמרן את נשיא ארה"ב לתקוף באיראן או להתערב במשפטו, לא מסוגל לשקם את ישראל - מקריית שמונה ועד לנתיב העשרה. הוא היה צריך להגיע למירי רגב (כסמל למשרד ממשלתי שלא מתפקד תחת הממשלה הזאת וגובה מאתנו קורבנות על בסיס יומי) כבר בדקה השלישית של השיחה, לא בדקה ה-23.

המסר של בנט היה יכול להיות כל כך פשוט ומדויק, עד שהתעורר אצלי ספק אמיתי באשר ליכולות ההנהגה של מי שהיה אמור לדבר פשוט ולעניין על נושאים אזרחיים, אבל בחר כמו ילד לרוץ ולצעוק "גם אני" במבטא פרסי. אם הוא לא מצליח לתעדף נושאים לריאיון שהיה לו את כל הזמן שבעולם להתכונן לקראתו, האם יהיה מסוגל לייצר סדר עדיפויות לאומי כשההגה יהיה בידיו?

האירוע המשמעותי ביותר בריאיון עם בנט התרחש לאחר סיומו. מי שלא צפה בשידור המקורי והסתפק בתקציר שהוגש לצופי המהדורה המרכזית ("חדשות השבת"), קיבל תקציר שעורר רושם שונה לגמרי.

המשפטים המדויקים היחידים שאמר בנט בריאיון של כמעט חצי שעה, הם אלה שהפכו לכותרות, ביד אומן - אני לא יודע מי ערך את התקציר, אבל במקום נפתלי בנט הייתי מחתים אותו במטה הבחירות שלי כבר היום בבוקר.

הנה בנט לא מגמגם, הנה בנט לא מתבלבל, הנה בנט עם המשפט הכמעט-טוב היחיד שהשמיע במשך הריאיון, זה שמדבר על כך שלדור הצעיר שהתגלה במלוא תפארתו במלחמה, יש ציפיות שנתניהו לא יוכל למלא לעולם.

פתאום נראה בנט אחר, כמו קדימון טוב לסרט משמים, כאילו מישהו מהמטה שלו ערך את ההיילייטס מהריאיון. זה היה מקרה נדיר שבו השאריות שחוממו במיקרוגל יצאו טעימות הרבה יותר מהמנה המקורית.

וזה מה שעורר את חשדי שאולי הבחירה באכסנייה המוזרה מעט, של "פגוש את העיתונות" (כזאת שיש בה חדרים לאביגדור ליברמן ויאיר לפיד, אבל גם למשל לדוד אמסלם ומירי רגב, מה שבטוח - אין בה חדרים שהולמים את מידותיו של ראש ממשלה). לא הייתה מקרית.

אולי היה שם דיל ידוע מראש שבמסגרתו הובטח גם ריאיון שלא יישאל שאלות קשות מדי (בעיקר מצד סגל, כמובן), אולי הובטח שכותרות ממנו ייארזו למהדורת חדשות השבת ושידורו רק לאחר שגם הציבור הדתי יצטרף לשידור. אולי אפילו הובטח טיפול אוהד במיוחד.

אין לי כוונה להאשים איש בדיל שכזה, אבל אין לי גם דרך להסביר את הפער שבין ריאיון שאמור היה לגרום לראש הממשלה לישון בשקט בלילה (אם אפילו מתנגד קיצוני כמוני ספק כפיו בצער וקונן על כך שבמחנה "שלי" אין אפילו מועמד אחד ראוי) לבין כותרות שמהן ניתן היה להבין שמועמד נולד. לכן מאחר אני לא רוצה לחשוד בכשרים, אומר רק שמישהו בחדשות 12 כנראה מאוד אוהב את נפתלי בנט.