אם תפתחו את הלב, הסרט הזה אולי ישנה לכם את החיים

פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו הוא בדרך כלל ערובה לתהילה. בין הזוכים בו בשני העשורים האחרונים: "נאום המלך", "12 שנים של עבדות", "ג'וג'ו ראביט", "הספר הירוק", "ארץ הנוודים" ו"מעשייה אמריקאית". אפשר להתווכח על האיכות של הסרטים הללו, אבל כולם ניצלו את העיטור כקרש קפיצה לקמפיין מוצלח בטקס האוסקר. חלק הסתפקו בפרס התסריט וכדומה, אבל לא מעט מהם זכו בפרס הגדול. במהדורת 2024 של הפסטיבל, הזוכה בפרס היוקרתי היה "חייו של צ'אק". עכשיו, תשעה חודשים לאחר הזכייה, הוא עולה לאקרנים בארץ וברחבי העולם, ואם להסתמך על ההיסטוריה, עוד נפגוש אותו בהמשך גם בטקסי פרסים נוספים.

מעבר לקטגוריית "זוכי פרס חביב הקהל", הסרט משתייך לקטגוריה מפוארת נוספת: הוא עיבוד לכתביו של סטיבן קינג, כנראה הסופר הפעיל שזכה למספר הרב ביותר של עיבודים ליצירותיו. במקרים רבים מדובר בסרטי אימה, כמו "קארי", "הניצוץ" ו"זה", אבל בתוך המטריה הזו יש תת-ז'אנר נוסף: יצירות של קינג שהן דרמטיות, מרגשות ומעוררות השראה יותר מאשר שהן מזוויעות. מדובר למשל בסרטי פולחן כמו "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה". בקיצור, "חייו של צ'אק" מצטרף למועדון מכובד ביותר.

ונוסף לכל זה, אפשר גם לשייך את "חייו של צ'אק" לקטגוריה נוספת, פחות טכנית במהותה ויותר רוחנית וסובייקטיבית - סרטים שיכולים לשנות לצופה בהם את החיים, כי הם מציעים דרך חדשה להסתכל בהם. מדובר כאן על יצירות כמו "מלאכים בשמי ברלין", "לקום אתמול בבוקר" ו"נשמה".

באופן אישי, לא התרגשתי עד עמקי נשמתי מן הסרט המעוטר הזה, אולי כי מספיק סרטים כבר שינו את חיי. אך לא מעט מעמיתיי, וכמובן גם הקהל בטורונטו, כן עברו מולו את החוויה הזו - אז אם תבואו עם ראש פתוח ולב רחב, אולי גם לכם זה יקרה.

את הסרט כתב וביים מיק פלאנגן, שכבר עמד בעבר מאחורי עיבודים אחרים לכתביו של קינג, אך אז בחר בחומרים מהסוג המזוויע יותר - למשל "דוקטור סליפ". הוא המשיך להצטיין בז'אנר ועמד גם מאחורי סדרת הלהיט בנטפליקס "מי מתגורר בבית היל", שהתבססה על יצירתה של שירלי ג'קסון, וההמשכונים שלה.

כאן, הוא מתבסס על נובלה של קינג שהתפרסמה בשנת 2020 באסופה "If It Bleeds". לאו דווקא קל או מתבקש לעבד אותה, שכן המבנה שלה לא שגרתי. ראינו כבר יצירות שהלכו אחורה במקום קדימה, וכבודן במקומן מונח. כאן, הצורה ייחודית הרבה יותר. הסיפור מדלג בין זמנים ובין ממדים, הולך לפנים ולאחור ולצדדים, והכל כדי להעניק המחשה נרטיבית וקולנועית לשורה המפורסמת מהפואמה של וולט וויטמן - "אני מכיל המונים".

הסרט מחולק לשלוש מערכות - שוב, משהו שכבר ראינו, אבל הוא משחק איתן בצורה שונה. במערכה הראשונה אנו פוגשים מורה בשם מרטי, בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, המלמד בין השאר את הפואמה המפורסמת של וויטמן. הוא חי בעולם שהולך ומתפרק, ממש כמו החיים שלנו כרגע. זה מתחיל עם סדרה של אסונות טבע, ממשיך בהשבתה של רשת האינטרנט ורק הולך ומחמיר. בתוך כל זה, צצים גם שלטי חוצות ובהם תמונתו של רואה חשבון אפרורי ויהודי בשם צ'רלס קרנץ, המודים לו על תרומתו.

למרטי נותר רק לתהות מיהו הצ'אק הזה ולמה צריך להודות לו ועל מה - ולצפות בקץ העולם. אך הסוף הוא רק ההתחלה, שכן לסרט יש שתי מערכות נוספות, בהן הוא מרחיב את המניפה ובוחן מה המשמעות של מה שלומדים בשיעורי ספרות - מה זה אומר "להכיל המונים"?

לא נגלה כמובן איך הסרט עושה זאת, גם כדי לא לגלות פרטי עלילה ולהרוס את ההפתעה, וגם כי מסובך להסביר. נאמר רק כי כדי להבין את וויטמן, אנחנו פוגשים את צ'אק משלטי החוצות ולומדים על מעלליו - על מה שעשה, וגם על מה שהתחרט שלא. טום הידלסטון מגלם אותו, ואת הסבים שלו, אותם הוא מכנה זיידי ובאבי, מגלמים מארק המיל ומיה שרה. "חייו של צ'אק" ממש מקפיד ללהק לא יהודים לתפקידי היהודים שבו. יש סצינת הלוויה אחת בה רואים לא מעט כיפות, אבל מעבר לכך קשה לומר שהזהות היהודית משנה בו משהו או ממלאת איזשהו תפקיד תמטי.

מה שכן ממלא בו תפקיד חשוב הוא הריקוד. דרך שתי סצינות השיא, אנו מגלים כי לצ'אק היה כישרון יוצא דופן ברגליים ושמחת חיים מתפרצת. כמובן שאנו רואים זאת בזמנים שונים, והסרט היטיב למצוא ילד שרוקד בדיוק כמו הידלסטון. זו עוד המחשה עד כמה הכל כאן מוקפד - לעתים התחושה היא שהתוצאה אפילו קצת מסודרת וטכנוקרטית מדי, ולא היה מזיק לה קצת סדקים ולכלוך.

צ'אק חי בפרברים האמריקאים, ולמרות ש"חייו של צ'אק" הוא לא סרט אימה למהדרין, פלאנגן מתבסס על קינג כדי לתאר אותם בצורה שיש בה אימה. התחושה היא כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, ובשלב מסוים מתברר כי לאחת הדמויות אכן יש כשרון על-טבעי לחזות כיצד זה יקרה ומתי. זה מוביל את הסרט למה שהוא בעיני הנקודה המרכזית של הסיפור.

ובכן, יש שתי דרכים לחיות את החיים. אחת היא גישת ה"ממנטו מורי", שהוזכרה לאחרונה גם בלהיט "28 שנים אחרי": כלומר, לזכור תמיד שאנחנו עומדים למות, לזכור תמיד שאנו נעים במסלול קדימה לעבר הסוף הבלתי נמנע, ולהסתכל קדימה אל הקצה החשוך של המנהרה. הדרך השנייה היא להסתכל אחורה ולצדדים, לחשוב על כל מה שהספקנו וחווינו, ועל מה שהיה בתוכנו מלכתחילה, ולהבין שהיינו יותר מעולם ומלואו - היינו עולמות ומלואם.

זה כמובן מסר יפהפה ומעורר השראה. הוא מצטרף למעלות אחרות של הסרט, אך גם לפגמים שיש בו. דיברנו על חלק מהם, ויש עוד. הוא כל כך מסתורי ומסקרן, עד שמתעוררות ציפיות לא ריאליות, והקליימקס לא יכול שלא לאכזב; המעבר בין דמויות מקשה על הזדהות מלאה עם אחת מהן; וחלקים ממנו דומים ל"אזור הדמדומים" ובעיקר לאחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "Shadow Play", וזה אילן גבוה שקשה להתעלות מעליו.

הסרט עלה בארצות הברית כבר לפני כחודש והספיק להיכשל בקופות, אולי בגלל המבנה הייחודי שלו והעובדה שאינו משתייך לז'אנר מסוים, מה שמקשה למכור אותו בימינו. אצלנו הוא היה אמור לעלות לפני שבועיים ונדחה בגלל המלחמה. מבחינתי, הדחייה עשתה לו טוב משתי סיבות.

קודם כל, צפיתי בו לראשונה לפני חודש בארצות הברית, וגם אם התגובה שלי כלפיו היתה מהוססת, מאז הוא גדל עליי וצמח. העובדות הן שזה סרט שמותיר חותם, מעורר מחשבה ומעורר רצון לצפות בו שוב. דבר נוסף: מאז עלו לאקרנים להיטי קיץ סתמיים במיוחד כמו "אליו", "עולם היורה: חיים חדשים", "מייגן 2.0" ו"F1", ולעומת החיוורון הכללי של הקיץ הנוכחי, המקוריות והייחודיות של "חייו של צ'אק" בולטת עוד יותר. אם ישנה לכם את החיים או לא, וגם אם זה לא אומר הרבה כעת, זה הסרט הכי טוב שאפשר למצוא כרגע באולמות.

יש בקולנוע סרטים שבכיף היו יכולים לדלג ישר לסטרימינג, ויש כאלה שהיו ראויים לכיוון ההפוך. דוגמה לכך הוא "Heads of State", שעלה השבוע באמזון. זה סרט ברמה גבוהה בסך הכל, שלא מבייש את המסך הגדול. בישראל, בה אוהבים קומדיות אקשן מסוגו, אפשר להניח שהיה שובר קופות - אבל ההרהורים הללו הם מים מתחת לגשר. אמזון רכשו אותו וכהרגלם החליטו להפיץ אותו ישירות בשירות שלהם, בלי הפצה קולנועית.

הסרט מצטרף לרשימה של סרטים העוסקים ביחסים המיוחדים בין שליטי ארצות הברית ובריטניה - קדם לו, למשל, "הייד פארק על ההדסון". בדרך כלל היה מדובר בדרמות על נשיאים וראשי ממשלה שהיו באמת, וכאן במהתלת פעולה על שני שליטים פיקטיביים, אם כי לפחות אחד מהם מזכיר קצת פוליטיקאים שהיו באמת.

ג'ון סינה הנפלא, מתאבק לשעבר שהפך לשחקן קולנוע לא מוערך דיו, מגלם את הנשיא האמריקאי - כוכב סרטי פעולה לשעבר שהפך למנהיג העולם החופשי, והוא מעין שילוב של רונלד רייגן, דווין "דה רוק" ג'ונסון ודונלד טראמפ, ופארודיה על שלושתם. אידריס אלבה הוא ראש ממשלת בריטניה - איש כוחות מיוחדים לשעבר שנכנס לפוליטיקה בתקווה לבנות סדר עולמי חדש.

השניים מתעבים אחד את השני ומקניטים זה את זה ללא הרף, אך נאלצים לשתף פעולה. הם מוצאים את עצמם על אותו מטוס, ואז מגלים שטמנו להם פח. הטיסה מתרסקת, וכל העולם בטוח שמתו, אך הם למעשה צנחו באמצע יער מרוחק, וכעת נדרשים למצוא את דרכם חזרה לחוף מבטחים, להציל את עורם ולהציל את העולם כולו, כי מי שניסה להתנקש בהם עשה זאת כצעד ראשון בדרך למזימה גדולה יותר. בתחילה נראה שהאויב היחיד שלהם הוא סוחר נשק רוסי אימתני ושכירי החרב שלו, אך עם הזמן מתברר שהקנוניה גדולה ומורכבת יותר.

את הסרט ביים איליה ניושלר, קולנוען רוסי שמוצאו יהודי הפועל בהוליווד. לפני ארבע שנים הוא הבריק עם "סתם אחד", קומדיית פעולה מלאת אנרגיות ושאר רוח בכיכובו של בוב אודנקירק שיצאה בעיצומה של הקורונה והיתה אחד מן המרעננים של התקופה ההיא. הבמאי גם שיחק בסרט ההוא, וכך עושה גם כאן - בחור רב כישורים.

בכל מקרה, ניושלר שוב מוציא מתחת ידיו סצינות פעולה מיומנות ומהנות. נכון, זה לא "מזימות בינלאומיות" - אבל בכל הקשור לאקשן, הסרט בהחלט ניצב מעל הממוצע. חשוב מכך, יש בו בדיוק את מה שהיה כל כך חסר בפרק האחרון והמעיק של "משימה בלתי אפשרית" - הומור, ובעיקר הומור עצמי. הוא מודע לכל הקלישאות שיש בו ואין בו גרם של חשיבות עצמית, מה שגם מנטרל ביקורת עליו. הסרט יודע שיש בו מהלכי עלילה שחוקים וצוחק על זה, אז מה הטעם לצחוק עליו?

סינה ואלבה כבר כיכבו יחד ב"יחידת המתאבדים" לפני כמה שנים. יש ביניהם דינמיקה מעולה ושנונה, שלעתים מזכירה את אחת מקומדיות הפעולה הגדולות של העשור הקודם - "החבר'ה האחרים". בצידם, מופיע כאן צוות של שחקני משנה שרובו מן השורה הראשונה - מיס עולם לשעבר פריאנקה צ'ופרה כשותפתו ויקירת לבו לשעבר של ראש הממשלה הבריטי, ג'ק קוויד שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, קרלה ג'וגינו ואחרים.

יש בסרט חסרונות כמובן, ובין השאר הוא ארוך מדי ללא הצדקה - כמעט שעתיים. עם זאת, הוא בסך הכל בהחלט מהנה ומפתיע לטובה. נוסף לכך, קל לבטל אותו כקומדיית פעולה טיפשית ותו לא, אבל בשל התכנים שלו, אי אפשר שלא להתייחס לאמירות שבו, והן די מעניינות.

קודם כל, הדרך שבה הוא מציג את המנהיגים. הסרט מדמיין מציאות שבה ראש ממשלת בריטניה הוא אדם שחור, משהו שעוד לא קרה, משרטט אותו בצורה החיובית ביותר ומקדם את הרעיון שאנגליה צריכה אובמה משלה, אם כי לפחות לפי התסריט כאן, מוטב שיהיה לו רקע צבאי רציני - ממש כמו שתמיד מציעים לשמאל אצלנו.

ובאשר לבית הלבן, פה המסר מגיע דווקא מכיוון אחר. הסרט אמנם קצת לועג לנשיא הרייגניסטי/טראמפיסטי, אבל בסך הכל אוהד אותו. הוליווד בדרך כלל משפילה מנהיגים רפובליקאים - אבל לא הפעם, ולטראמפ לא תהיה סיבה להתנגח באמזון.

נוסף לכך, הסרט גם משמיע אמירה ברורה בעד נאט"ו, בריתות בינלאומיות והמעורבות של ארצות הברית ובריטניה בסכסוכים ברחבי העולם זה מעניין במיוחד בהקשר הנוכחי, אחרי שהשמאל הקיצוני והימין הבדלני תקפו את ההחלטה של טראמפ לתקוף באיראן. "Heads of State" הופק כמובן לפני המלחמה הנוכחית אז לא מתייחס אליה ישירות, אבל מעביר מסר אנטי-בדלני שאי אפשר שלא לקשר למעורבות האמריקאית במזרח התיכון. כלומר, בשעה שרוב הפרוגרסיבים בהוליווד ישמחו שארצות הברית תפקיר את ישראל למותה, קומדיית האקשן הזו משמיעה קול אחר, וזו עוד סיבה לחבב אותה.

בשלב מסוים ב"עולם היורה: חיים חדשים", דמות המדען אומרת כי 99.9 אחוז מהמינים שחיו בשלב מסוים על כדור הארץ נכחדו, ולכן גם סיכויי ההישרדות של המין האנושי קלושים. סוף כל סוף חדשות טובות. לעומת זאת, מה ההסתברות שסדרות סרטים הוליוודיות אי פעם ייכחדו? תסתכלו מסביב, ותבינו שאפס. לפי כל הסימנים, מותגים כמו "פארק היורה" ו"סופרמן" ימשיכו לנצח, ישרדו את הכל ויישארו אחרונים, יחד עם הג'וקים.

"עולם היורה: חיים חדשים", שעולה לאקרנים בסוף השבוע, הוא כבר הסיבוב השלישי של המותג, שהתחיל ב-1993 עם "פארק היורה", להיט הענק של ספילברג שהפך בזמנו לסרט המצליח אי פעם, וגם שינה את הדרך בה משתמשים באפקטים ממוחשבים. הוא הוליד שני סרטי המשך באותו עשור, והסאגה המשיכה ב-2015 עם "עולם היורה", שהתניע מחדש את הסדרה וזכה גם כן להצלחת ענק ולהמשכונים משלו.

עכשיו, מגיע "עולם היורה: חיים חדשים" שמתחיל את העסק מחדש פעם נוספת, עם אנסמבל שונה לגמרי של שחקנים. כמה אפשר? מסתבר שאפשר. סקרלט ג'והנסן ומהרשלה עלי מגלמים שני שכירי חרב מתוסבכים: היא בגלל שפספסה את ההלוויה של אימא, והוא כיוון שלא הצליח להציל את אחד מילדיו.

עוד בחבורה: ג'ונתן ביילי, הכוכב העולה מ"ברידג'רטון" ו"מרשעת", כפלאונטולוג החתיך שאחראי לכמה מאימרות השפר בתסריט, כולל זו שציטטנו בהתחלה; ורופרט פרינד במשבצת האיש הרע - נציג של תאגיד תרופות תאב בצע.

העלילה מתרחשת אחרי הסרטים הקודמים, בעולם שבו הדינוזאורים התמעטו ונאלצו להגר מרוב שטחי כדור הארץ, גם בגלל שינויי האקלים וגם כי לבני האדם פשוט נמאס מהם. האחרונים מביניהם חיים באזורים מרוחקים, מבודדים וטרופיים. גיבורי הסרט יוצאים במשלחת כדי לאתר אותם, בתקווה לקחת מהם דגימות שיעזרו לפתח תרופות חדשניות ומצילות חיים. לכמה מהם יש מטרות נכלוליות, אך חלקם באמת שואפים לטוב. כך או כך, הם נתקלים בדרך במשפחה אמריקאית-היספנית, שמסייעת להמשכון הזה גם לסמן וי על משבצת הגיוון האתני. היא כוללת אב לשתי בנות - אחת מהן, המתבגרת, מגיעה עם החבר המעצבן שלה והשנייה והקטנה יותר מפחדת מדינוזאורים ומייצגת את הטרנד האנטי-דינוזאורי של הדור החדש. ואתם יכולים לנחש לבד מה קורה איתה בהמשך. למעשה, סביר להניח שתוכלו לנחש מקילומטר כל התפתחות עלילתית כאן.

בשל נסיבות מסורבלות למדי, המשלחת נאלצת לקחת את המשפחה איתה, וכולם יחד פוגשים בשמורה את הדינוזאורים. מתברר שחלקם הם תולדה של ניסויים מדעיים כושלים, מה שהפך אותם למוטציות מפלצתיות. הבמאי גארת' אדוארדס עמד בעבר מאחורי "גודזילה", כך שהוא מרגיש בבית עם סוג כזה של חומרים.

בניגוד לכמה סרטי קיץ לאחרונה, "עולם היורה: חיים חדשים" לפחות מהנה לצפייה. הוא לא ממציא את הקולנוע מחדש, אבל הוא קוהרנטי, עשוי היטב, לא מעיק ולא מזיק, וגם לא נמרח יתר על המידה. יש בו גם קצת ערך מדעי: נכון, זו זואולוגיה ופלאונטולוגיה בגרוש, אבל גם זה משהו, ויותר טוב מרוב הלהיטים האחרים כרגע, שמצוצים מן האצבע לחלוטין. הנה, עובדה שאני זוכר ממנו את הציטוט על המינים שנכחדו. אז נכון, לא תצאו ממנו עם דוקטורט במדעי הדינוזאורים, אבל חווית הצפייה בו היא לא טפשת מוחלטת.

הלחם והחמאה של סרטי "היורה", הסיבה שהם קיימים מלכתחילה והסיבה שהם המשיכו לשגשג במשך שלושים שנה, הוא הייצוג של הדינוזאורים על המסך, ו"עולם היורה: חיים חדשים" עושה את העבודה. הוא מספק את הסחורה, בעיקר בזכות התוספת של המוטציות. סליחה שאני לא מצטרף לכל מי שבועטים בתוצר הזה כשהוא כבר מתגלגל על הרצפה, אבל מה לעשות שדי מגניב לראות את כל היצורים הללו קמים לתחייה על המסך בצורה כה מרשימה ומשכנעת. זה לא משהו שתראו סתם ככה אם תצאו עכשיו לחצר, אז שווה לצאת מהבית בגללו ולשלם את מחיר הכרטיס.

האם באמת היה צורך ב"עולם היורה: חיים חדשים?" כמובן שלא, אבל אם נהניתם בסרטים הקודמים, קשה לי להאמין שתסבלו בו, ונסיים בעוד שיעור עגום בתורת המספרים: אמנם הציון של הסרט ברוטן טומטוז הוא רק 52 אחוז, ובכל זאת יש 99.9 אחוז סיכוי שיעשו לו עוד חמישה סרטי המשך.

"פינק ליידי" עלה לאקרנים לפני כארבעה חודשים והפך לתופעה. בתקופה שבה גם סרטים הוליוודיים מתקשים, וסרטים תוצרת הארץ בדרך כלל נעלמים מן המסכים אחרי שבוע, הוא הצליח להישאר בתמונה במשך שבועות ומכר לפי ההערכות כחמישים אלף כרטיסים - כמות מרשימה בהתחשב במצב, וגם בכך שמדובר בסרט שלא מתחנף לקהל. עכשיו, הוא עולה גם ב-VOD ויוכל להרחיב עוד יותר את מעגל הצופים והצופות שלו.

מדובר במפגש פסגה של כמה מן התופעות הבולטות בתרבות הישראלית העכשווית. הוא עוסק בחברה החרדית, מה שהפך לאחד הנושאים האהובים על הקולנוע ועל הטלוויזיה המקומית בשני העשורים האחרונים. כתבה אותו חרדית לשעבר, מינדי ארליך, קולנוענית צעירה, מוכשרת ומבטיחה שנכון לעכשיו ידועה בעיקר כאחת הכוכבות של "חתונה ממבט ראשון" - אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר של השנים האחרונות, אם לא המצליחה שבהן; ומי שהביא את התסריט שלה אל הבד הוא ניר ברגמן, ש"כנפיים שבורות" שלו הפך אותו לפני כחצי יובל לאחד מנושאי הדגל של הגל החדש של הקולנוע הישראלי, ומאז הוא אחד מן הבמאים הבולטים בזירה המקומית.

חיבורים בין כוחות כל כך שונים ודומיננטיים יכולים להוביל לתוצאות רנדומליות לא קוהרנטיות במקרה הטוב, או במקרה הטוב - לתוצאה מרתקת ויוצאת דופן. למרבה המזל, זה מה שקורה הפעם. "פינק ליידי" הוא אולי הסרט הישראלי הכי נועז אי פעם על החברה החרדית. הוא לוקח תת-ז'אנר שכבר נהיה נדוש ומעושה, ומשכיל לחדש ולהפתיע. ברגעים מסוימים, הקהל מרגיש בו כמו ריק ברגע השיא בעונה האחרונה של "הלוטוס הלבן", כשחברו משכבר הימים פרנק מפציץ במונולוג חושפני ופרוע על נסיבות מעברו לתאילנד. כמוהו, גם לצופה בסרט הזה נותר מדי פעם רק להרים גבה ולשמוט את הלסת - כי לזה לא ציפינו.

בדומה לתסריטאית ארליך, גם השחקנית הראשית כאן היא כוכבת עולה - נור פיבק, שפרצה ב"הברך" של נדב לפיד, זכתה בדוקאביב על סרט תיעודי שביימה, "הרף התחתון ביותר", וממשיכה לעשות חיל. כאן היא מגלמת צעירה חרדית המגלה שכנופייה סוחטת את בן זוגה, ולאחר מכן גם מגלה בגין מה - מתברר כי הוא הומוסקסואל בארון, המנהל קשרים מיניים עם גברים. בסיטואציה אחרת, הקשר הזה היה מאיים על חיי הנישואים שלהם ולא יותר מכך, אבל בחברה השמרנית שבה הם חיים, לנטיות המיניות של הגבר יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה.

אם בסרטים קודמים על החברה החרדית היה בעיקר פולקלור ויידישקייט, פה הולכים על הקצה. התסריט לא מהסס לשבור עוד ועוד טבואים, ולראשונה אי פעם להראות לנו אוננות, עלעול במגזין פורנו ואלימות מינית בתוך החברה החרדית. זה כנראה הסרט המקומי הראשון שמתרחש בקהילה הזו ומחייב אזהרת טריגר. ראו הוזהרתם.

בידיים של במאי מיומן פחות, ייתכן ש"פינק ליידי" היה גולש למחוזות הסנסציה או הנצלנות, אבל ברגמן מקפיד שלא ליפול לשם. למרות שהתסריט בהחלט מסביר למה ארליך ורבים שכמותה עזבו את החברה החרדית, הוא לא אנטי-חרדי, שלא לומר אנטישמי, כמו כמה סרטים ישראלים אחרים בנושא. עם זאת, הסרט גם לא מנסה למצוא חן בעיני כולם. הייתי בטוח שכנהוג אצלנו, הוא יילך ויתקדם לקראת סוף פתוח ודו-משמעי שמשאיר את כולם מרוצים, אבל זה ממש לא מה שקורה, וזה גם ממש לא מנע ממנו להצליח. הלוואי שעוד רבים יילכו בדרכו, והקולנוע המקומי יצליח לייצר לנו עוד כמה להיטים לא מתחנפים.

זה קיץ של עיבודים מחודשים וסרטי המשך. רובם זוכים להצלחה הצפויה, אבל פה ושם יש כאלה שמאכזבים. דוגמה לכך הוא "מייגן 2.0". הפרק הראשון הכניס 45 מיליון דולר ברחבי העולם בסוף השבוע הראשון להפצתו, אך ההמשכון הסתפק ב-17 מיליון דולר. זה לא סוף העולם, ואף אחד לא יצטרך למכור את הבית שלו כדי לכסות על ההפסדים, אבל זה גם לא נעים. הוליווד בדרך כלל מיטיבה לקלוע לרצונות של הקהל, ולכן התעשייה הזו מחזיקה מעמד כבר מעל מאה שנה, אבל לפעמים מפספסת ומגישה לנו קולה שכבר יצאו ממנה הגזים.

"מייגן", כזכור, היתה קומדיית אימה שנקראה בשמה של גיבורתה - בינה מלאכותית, שנוצרה כדי לשמש בייביסטר לילדה בת תשע ולוקחת רחוק מדי את המשימה שלה. הסרט זכה להצלחה גדולה ומפתיעה, ובמחילה מן המעריצים שלו, גם לא ראויה. אם מותר לנסות להסביר אותה, בלי חלילה להתנשא, אומר שהוא היה קאמפי במידה הראויה להיות ויראלי בטיקטוק, וגם ניצל את העניין באינטליגנציה מלאכותית ובסכנותיה, סוגיה שהיתה אז יחסית בחיתוליה.
כמו את הסרט הקודם, גם את ההמשכון כתב וביים ג'ארד ג'ונסטון, והוא עושה מה שבחוכמה שבדיעבד ניתן להגדיר כטעות - הוא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. אם הפרק הראשון היה מהתלה מזוויעה, הפרק השני מתיימר להיות מותחן רציני למדי, ונכשל. מצד אחר, מה היתה האלטרנטיבה - לעשות בדיוק אותו דבר? גם אז היו מתלוננים.

הפעם, מייגן נהיית מעורבות במזימות גיאו-פוליטיות סטייל מלחמת 12 הימים עם איראן, והסרט מנסה להתמודד דרכן עם השאלות האתיות הכרוכות באינטליגנציה מלאכותית והשימוש בה בחיינו. הוא עושה זאת בדרך צבועה למדי, אבל זו לא הבעיה הכי גדולה. הצרה היא שקשה לטפל בכאלה סוגיות הרות משקל עם תקציב נמוך, ערכי הפקה ירודים, שחקנים איומים וכמובן, גימיק שחוק.

חמור מכל, בשלוש השנים שעברו מאז "מייגן" הראשון, סוגיית ה-AI הפכה לאחת המדוברות באקדמיה, בתקשורת וברשתות השונות, ולא עובר יום מבלי שמתפרסם לפחות מאמר חדש ומקיף בנושא. התסריט הרדוד למדי של ההמשכון הזה מחוויר לעומת כל התכנים שקיימים היום וקצת מייתרים אותו.

בשלב הזה, די ברור שלא נראה בקרוב את "מייגן 3", אך אולפני יוניברסל כבר הוציאו לדרך ספין-אוף בשם "Soulm8te". הפעם, כנראה שכבר לא יצפו ממנו לשבור שיאים.