אם תפתחו את הלב, הסרט הזה אולי ישנה לכם את החיים

פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו הוא בדרך כלל ערובה לתהילה. בין הזוכים בו בשני העשורים האחרונים: "נאום המלך", "12 שנים של עבדות", "ג'וג'ו ראביט", "הספר הירוק", "ארץ הנוודים" ו"מעשייה אמריקאית". אפשר להתווכח על האיכות של הסרטים הללו, אבל כולם ניצלו את העיטור כקרש קפיצה לקמפיין מוצלח בטקס האוסקר. חלק הסתפקו בפרס התסריט וכדומה, אבל לא מעט מהם זכו בפרס הגדול. במהדורת 2024 של הפסטיבל, הזוכה בפרס היוקרתי היה "חייו של צ'אק". עכשיו, תשעה חודשים לאחר הזכייה, הוא עולה לאקרנים בארץ וברחבי העולם, ואם להסתמך על ההיסטוריה, עוד נפגוש אותו בהמשך גם בטקסי פרסים נוספים.

מעבר לקטגוריית "זוכי פרס חביב הקהל", הסרט משתייך לקטגוריה מפוארת נוספת: הוא עיבוד לכתביו של סטיבן קינג, כנראה הסופר הפעיל שזכה למספר הרב ביותר של עיבודים ליצירותיו. במקרים רבים מדובר בסרטי אימה, כמו "קארי", "הניצוץ" ו"זה", אבל בתוך המטריה הזו יש תת-ז'אנר נוסף: יצירות של קינג שהן דרמטיות, מרגשות ומעוררות השראה יותר מאשר שהן מזוויעות. מדובר למשל בסרטי פולחן כמו "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה". בקיצור, "חייו של צ'אק" מצטרף למועדון מכובד ביותר.

ונוסף לכל זה, אפשר גם לשייך את "חייו של צ'אק" לקטגוריה נוספת, פחות טכנית במהותה ויותר רוחנית וסובייקטיבית - סרטים שיכולים לשנות לצופה בהם את החיים, כי הם מציעים דרך חדשה להסתכל בהם. מדובר כאן על יצירות כמו "מלאכים בשמי ברלין", "לקום אתמול בבוקר" ו"נשמה". באופן אישי, לא התרגשתי עד עמקי נשמתי מן הסרט המעוטר הזה, אולי כי מספיק יצירות קולנועיות כבר שינו את חיי. אך לא מעט מעמיתיי, וכמובן גם הקהל בטורונטו, כן עברו מולו את החוויה הזו - אז אם תבואו עם ראש פתוח ולב רחב, אולי גם לכם זה יקרה.

את הסרט כתב וביים מיק פלאנגן, שכבר עמד בעבר מאחורי עיבודים אחרים לכתביו של קינג, אך אז בחר בחומרים מהסוג המזוויע יותר - למשל "דוקטור סליפ". הוא המשיך להצטיין בז'אנר ועמד גם מאחורי סדרת הלהיט בנטפליקס "מי מתגורר בבית היל", שהתבססה על יצירתה של שירלי ג'קסון, וההמשכונים שלה. כאן, הוא מתבסס על נובלה שהתפרסמה בשנת 2020 באסופה "If It Bleeds". לאו דווקא קל או מתבקש לעבד אותה, שכן המבנה שלה לא שגרתי. ראינו כבר יצירות שהלכו אחורה במקום קדימה, וכבודן במקומן מונח. כאן, הצורה ייחודית הרבה יותר. הסיפור מדלג בין זמנים ובין ממדים, הולך לפנים ולאחור ולצדדים, והכל כדי להעניק המחשה נרטיבית וקולנועית לשורה המפורסמת מהפואמה של וולט וויטמן - "אני מכיל המונים"

הסרט מחולק לשלוש מערכות - שוב, משהו שכבר ראינו, אבל הוא משחק איתן בצורה שונה. במערכה הראשונה אנו פוגשים מורה בשם מרטי, בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, המלמד בין השאר את הפואמה המפורסמת של וויטמן. הוא חי בעולם שהולך ומתפרק, ממש כמו החיים שלנו כרגע. זה מתחיל עם סדרה של אסונות טבע, ממשיך בהשבתה של רשת האינטרנט ורק הולך ומחמיר. בתוך כל זה, צצים גם שלטי חוצות ובהם תמונתו של רואה חשבון אפרורי ויהודי בשם צ'רלס קרנץ, המודים לו על תרומתו.

למרטי נותר רק לתהות מיהו הצ'אק הזה ולמה צריך להודות לו - ולצפות בקץ העולם. אך הסוף הוא רק ההתחלה, שכן לסרט יש שתי מערכות נוספות, בהן הוא מרחיב את המניפה ובוחן מה המשמעות של מה שלומדים בשיעורי ספרות - מה זה אומר "להכיל המונים"?.

לא נגלה כמובן איך הסרט עושה זאת, גם כדי לא לגלות פרטי עלילה ולהרוס את ההפתעה, וגם כי מסובך להסביר. נאמר רק כי כדי להבין את וויטמן, אנחנו פוגשים את צ'אק משלטי החוצות ולומדים על מעלליו - על מה שעשה, וגם על מה שהתחרט שלא. טום הידלסטון מגלם אותו, ואת הסבים שלו, אותם הוא מכנה זיידי ובאבי, מגלמים מארק המיל ומיה שרה. "חייו של צ'אק" ממש מקפיד ללהק לא יהודים לתפקידי היהודים שבו. יש סצינת הלוויה אחת בה רואים לא מעט כיפות, אבל מעבר לכך קשה לומר שהזהות היהודית משנה בו משהו או ממלאת איזשהו תפקיד תמטי.

מה שכן ממלא בו תפקיד חשוב הוא הריקוד. דרך שתי סצינות השיא, אנו מגלים כי לצ'אק היה כישרון יוצא דופן ברגליים ושמחת חיים מתפרצת. כמובן שאנו חוזים זאת בזמנים שונים, והסרט היטיב למצוא ילד שרוקד בדיוק כמו הידלסטון. זו עוד המחשה עד כמה הכל כאן מוקפד - לעתים התחושה היא שהתוצאה אפילו קצת מסודרת וטכנוקרטית מדי, ולא היה מזיק לה קצת סדקים ולכלוך.

צ'אק חי בפרברים האמריקאים, ולמרות ש"חייו של צ'אק" הוא לא סרט אימה למהדרין, פלאנגן מתבסס על קינג כדי לתאר אותם בצורה שיש בה אימה. התחושה היא כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, ובשלב מסוים מתברר כי לאחת הדמויות אכן יש כשרון על-טבעי לחזות כיצד זה יקרה ומתי. זה מוביל את הסרט למה שהוא בעיני הנקודה המרכזית של הסיפור.

ובכן, יש שתי דרכים לחיות את החיים. אחת היא גישת ה"ממנטו מורי", שהוזכרה לאחרונה גם בלהיט "28 שנים אחרי": כלומר, לזכור תמיד שאנחנו עומדים למות, לזכור תמיד שאנו נעים במסלול קדימה לעבר הסוף הבלתי נמנע, ולהסתכל קדימה אל הקצה החשוך של המנהרה. הדרך השנייה היא להסתכל אחורה ולצדדים, לחשוב על כל מה שהספקנו וחווינו, ועל מה שהיה בתוכנו מלכתחילה, ולהבין שהיינו יותר מעולם ומלואו - היינו עולמות ומלואם.

זה כמובן מסר יפהפה ומעורר השראה. הוא מצטרף למעלות אחרות של הסרט, אך גם לפגמים שיש בו. דיברנו על חלק מהם, ויש עוד. הוא כל כך מסתורי ומסקרן, עד שמתעוררות ציפיות לא ריאליות, והקליימקס לא יכול שלא לאכזב; המעבר בין דמויות מקשה על הזדהות מלאה עם אחת מהן; וחלקים ממנו דומים ל"אזור הדמדומים" ובעיקר לאחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "Shadow Play", וזה אילן גבוה שקשה להתעלות מעליו.

הסרט עלה בארצות הברית כבר לפני כחודש והספיק להיכשל בקופות, אולי בגלל המבנה הייחודי שלו והעובדה שאינו משתייך לז'אנר מסוים, מה שמקשה למכור אותו בימינו. אצלנו הוא היה אמור לעלות לפני שבועיים ונדחה בגלל המלחמה. מבחינתי, הדחייה עשתה לו טוב משתי סיבות.

קודם כל, צפיתי בו לראשונה לפני חודש בארצות הברית, וגם אם התגובה שלי כלפיו היתה מהוססת, מאז הוא גדל עליי וצמח. העובדות הן שזה סרט שמותיר חותם, מעורר מחשבה ומעורר רצון לצפות בו שוב. דבר נוסף: מאז עלו לאקרנים להיטי קיץ סתמיים במיוחד "אליו", "עולם היורה: חיים חדשים", "מייגן 2.0" ו"F1", ולעומת החיוורון הכללי של הקיץ הנוכחי, המקוריות והייחודיות של "חייו של צ'אק" בולטת עוד יותר. אם ישנה לכם את החיים או לא, וגם אם זה לא אומר הרבה כרגע, זה הסרט הכי טוב שאפשר למצוא כרגע באולמות.

בשלב מסוים ב"עולם היורה: חיים חדשים", דמות המדען אומרת כי 99.9 אחוז מהמינים שחיו בשלב מסוים על כדור הארץ נכחדו, ולכן גם סיכויי ההישרדות של המין האנושי קלושים. סוף כל סוף חדשות טובות. לעומת זאת, מה ההסתברות שסדרות סרטים הוליוודיות אי פעם ייכחדו? תסתכלו מסביב, ותבינו שאפס. לפי כל הסימנים, מותגים כמו "פארק היורה" ו"סופרמן" ימשיכו לנצח, ישרדו את הכל ויישארו אחרונים, יחד עם הג'וקים.

"עולם היורה: חיים חדשים", שעולה לאקרנים בסוף השבוע, הוא כבר הסיבוב השלישי של המותג, שהתחיל ב-1993 עם "פארק היורה", להיט הענק של ספילברג שהפך בזמנו לסרט המצליח אי פעם, וגם שינה את הדרך בה משתמשים באפקטים ממוחשבים. הוא הוליד שני סרטי המשך באותו עשור, והסאגה המשיכה ב-2015 עם "עולם היורה", שהתניע מחדש את הסדרה וזכה גם כן להצלחת ענק ולהמשכונים משלו.

עכשיו, מגיע "עולם היורה: חיים חדשים" שמתחיל את העסק מחדש פעם נוספת, עם אנסמבל שונה לגמרי של שחקנים. כמה אפשר? מסתבר שאפשר. סקרלט ג'והנסן ומהרשלה עלי מגלמים שני שכירי חרב מתוסבכים: היא בגלל שפספסה את ההלוויה של אימא, והוא כיוון שלא הצליח להציל את אחד מילדיו. התסבוכים הללו מזכירים לנו כי מי שביים את שני הסרטים הראשונים בסדרה ועדיין משמש מפיק שלה הוא סטיבן ספילברג, שתמיד אוהב להכניס חסכים משפחתיים כאלה בעבודתו.


עוד בחבורה: ג'ונתן ביילי, הכוכב העולה מ"ברידג'רטון" ו"מרשעת", כפלאונטולוג החתיך שאחראי לכמה מאימרות השפר בתסריט, כולל זו שציטטנו בהתחלה; ורופרט פרינד במשבצת האיש הרע - נציג של תאגיד תרופות תאב בצע.

העלילה מתרחשת אחרי הסרטים הקודמים, בעולם שבו הדינוזאורים התמעטו ונאלצו להגר מרוב שטחי כדור הארץ, גם בגלל שינויי האקלים וגם כי לבני האדם פשוט נמאס מהם. האחרונים מביניהם חיים באזורים מרוחקים, מבודדים וטרופיים. גיבורי הסרט יוצאים במשלחת כדי לאתר אותם, בתקווה לקחת מהם דגימות שיעזרו לפתח תרופות חדשניות ומצילות חיים. לכמה מהם יש מטרות נכלוליות, אך חלקם באמת שואפים לטוב. כך או כך, הם נתקלים בדרך במשפחה אמריקאית-היספנית, שמסייעת להמשכון הזה גם לסמן וי על משבצת הגיוון האתני. היא כוללת אב לשתי בנות - אחת מהן, המתבגרת, מגיעה עם החבר המעצבן שלה והשנייה והקטנה יותר מפחדת מדינוזאורים ומייצגת את הטרנד האנטי-דינוזאורי של הדור החדש. ואתם יכולים לנחש לבד מה קורה איתה בהמשך. למעשה, סביר להניח שתוכלו לנחש מקילומטר כל התפתחות עלילתית כאן.

בשל נסיבות מסורבלות למדי, המשלחת נאלצת לקחת את המשפחה איתה, וכולם יחד פוגשים בשמורה את הדינוזאורים. מתברר שחלקם הם תולדה של ניסויים מדעיים כושלים, מה שהפך אותם למוטציות מפלצתיות. הבמאי גארת' אדוארדס עמד בעבר מאחורי "גודזילה", כך שהוא מרגיש בבית עם סוג כזה של חומרים.

הסרט יצא לאקרנים באמריקה וברחבי העילם בסוף השבוע החגיגי של הארבעה ביולי, והביקורות עליו בתקשורת האמריקאית היו לא חגיגיות בכלל. מצד אחד, אפשר להבין את קבלת הפנים הקרירה. הרבה שמות מהימנים היו מעורבים בפרויקט, והם לא עמדו בציפיות. את התסריט כתב דיוויד קפ, מן התסריטאים ההוליוודיים הבולטים של העשורים האחרונים שגם כתב את "פארק היורה" המקורי ואת ההמשכון הראשון שלו, ולא נראה שהוא השקיע בו יותר מדי מאמץ או מחשבה. ג'והנסן, עלי ושאר הכוכבים גם כן פועלים על טייס אוטומטי ובלי חשק, ובאשר לשחקנים האלמוניים יותר - אם להיות מנומסים, נאמר רק שהם לא בדיוק משאירים רושם טוב. רגעי השיא הם פשוט שכפול של הרגעים האיקונים מן הלהיט המקורי, ורשימת התלונות עוד ארוכה.

ובכל זאת, הקטילה הקולקטיבית נראית לי קצת מוגזמת. קודם כל: בניגוד לכמה סרטי קיץ לאחרונה, "עולם היורה: חיים חדשים" לפחות מהנה לצפייה. הוא לא ממציא את הקולנוע מחדש, אבל הוא קוהרנטי, עשוי היטב, לא מעיק ולא מזיק, וגם לא נמרח יתר על המידה. יש בו גם קצת ערך מדעי: נכון, זו זואולוגיה ופלאונטולוגיה בגרוש, אבל גם זה משהו, ויותר טוב מרוב הלהיטים האחרים כרגע, שמצוצים מן האצבע לחלוטין. הנה, עובדה שאני זוכר ממנו את הציטוט על המינים שנכחדו. אז נכון, לא תצאו ממנו עם דוקטורט במדעי הדינוזאורים, אבל חווית הצפייה בו היא לא טפשת מוחלטת.

הלחם והחמאה של סרטי "היורה", הסיבה שהם קיימים מלכתחילה והסיבה שהם המשיכו לשגשג במשך שלושים שנה, הוא הייצוג של הדינוזאורים על המסך, ו"עולם היורה: חיים חדשים" עושה את העבודה. הוא מספק את הסחורה, בעיקר בזכות התוספת של המוטציות. סליחה שאני לא מצטרף לכל מי שבועטים בתוצר הזה כשהוא כבר מתגלגל על הרצפה, אבל מה לעשות שדי מגניב לראות את כל היצורים הללו קמים לתחייה על המסך בצורה כה מרשימה ומשכנעת. זה לא משהו שתראו סתם ככה אם תצאו עכשיו לחצר, אז שווה לצאת מהבית בגללו ולשלם את מחיר הכרטיס.

האם באמת היה צורך ב"עולם היורה: חיים חדשים?" כמובן שלא, אבל אם נהניתם בסרטים הקודמים, קשה לי להאמין שתסבלו בו, ונסיים בעוד שיעור עגום בתורת המספרים: אמנם הציון של הסרט ברוטן טומטוז הוא רק 52 אחוז, ובכל זאת יש 99.9 אחוז סיכוי שיעשו לו עוד חמישה סרטי המשך.

"פינק ליידי" עלה לאקרנים לפני כארבעה חודשים והפך לתופעה. בתקופה שבה גם סרטים הוליוודיים מתקשים, וסרטים תוצרת הארץ בדרך כלל נעלמים מן המסכים אחרי שבוע, הוא הצליח להישאר בתמונה במשך שבועות ומכר לפי ההערכות כחמישים אלף כרטיסים - כמות מרשימה בהתחשב במצב, וגם בכך שמדובר בסרט שלא מתחנף לקהל. עכשיו, הוא עולה גם ב-VOD ויוכל להרחיב עוד יותר את מעגל הצופים והצופות שלו.

מדובר במפגש פסגה של כמה מן התופעות הבולטות בתרבות הישראלית העכשווית. הוא עוסק בחברה החרדית, מה שהפך לאחד הנושאים האהובים על הקולנוע ועל הטלוויזיה המקומית בשני העשורים האחרונים. כתבה אותו חרדית לשעבר, מינדי ארליך, קולנוענית צעירה, מוכשרת ומבטיחה שנכון לעכשיו ידועה בעיקר כאחת הכוכבות של "חתונה ממבט ראשון" - אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר של השנים האחרונות, אם לא המצליחה שבהן; ומי שהביא את התסריט שלה אל הבד הוא ניר ברגמן, ש"כנפיים שבורות" שלו הפך אותו לפני כחצי יובל לאחד מנושאי הדגל של הגל החדש של הקולנוע הישראלי, ומאז הוא אחד מן הבמאים הבולטים בזירה המקומית.

חיבורים בין כוחות כל כך שונים ודומיננטיים יכולים להוביל לתוצאות רנדומליות לא קוהרנטיות במקרה הטוב, או במקרה הטוב - לתוצאה מרתקת ויוצאת דופן. למרבה המזל, זה מה שקורה הפעם. "פינק ליידי" הוא אולי הסרט הישראלי הכי נועז אי פעם על החברה החרדית. הוא לוקח תת-ז'אנר שכבר נהיה נדוש ומעושה, ומשכיל לחדש ולהפתיע. ברגעים מסוימים, הקהל מרגיש בו כמו ריק ברגע השיא בעונה האחרונה של "הלוטוס הלבן", כשחברו משכבר הימים פרנק מפציץ במונולוג חושפני ופרוע על נסיבות מעברו לתאילנד. כמוהו, גם לצופה בסרט הזה נותר מדי פעם רק להרים גבה ולשמוט את הלסת - כי לזה לא ציפינו.

בדומה לתסריטאית ארליך, גם השחקנית הראשית כאן היא כוכבת עולה - נור פיבק, שפרצה ב"הברך" של נדב לפיד, זכתה בדוקאביב על סרט תיעודי שביימה, "הרף התחתון ביותר", וממשיכה לעשות חיל. כאן היא מגלמת צעירה חרדית המגלה שכנופייה סוחטת את בן זוגה, ולאחר מכן גם מגלה בגין מה - מתברר כי הוא הומוסקסואל בארון, המנהל קשרים מיניים עם גברים. בסיטואציה אחרת, הקשר הזה היה מאיים על חיי הנישואים שלהם ולא יותר מכך, אבל בחברה השמרנית שבה הם חיים, לנטיות המיניות של הגבר יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה.

אם בסרטים קודמים על החברה החרדית היה בעיקר פולקלור ויידישקייט, פה הולכים על הקצה. התסריט לא מהסס לשבור עוד ועוד טבואים, ולראשונה אי פעם להראות לנו אוננות, עלעול במגזין פורנו ואלימות מינית בתוך החברה החרדית. זה כנראה הסרט המקומי הראשון שמתרחש בקהילה הזו ומחייב אזהרת טריגר. ראו הוזהרתם.

בידיים של במאי מיומן פחות, ייתכן ש"פינק ליידי" היה גולש למחוזות הסנסציה או הנצלנות, אבל ברגמן מקפיד שלא ליפול לשם. למרות שהתסריט בהחלט מסביר למה ארליך ורבים שכמותה עזבו את החברה החרדית, הוא לא אנטי-חרדי, שלא לומר אנטישמי, כמו כמה סרטים ישראלים אחרים בנושא. עם זאת, הסרט גם לא מנסה למצוא חן בעיני כולם. הייתי בטוח שכנהוג אצלנו, הוא יילך ויתקדם לקראת סוף פתוח ודו-משמעי שמשאיר את כולם מרוצים, אבל זה ממש לא מה שקורה, וזה גם ממש לא מנע ממנו להצליח. הלוואי שעוד רבים יילכו בדרכו, והקולנוע המקומי יצליח לייצר לנו עוד כמה להיטים לא מתחנפים.

בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות, אנחנו מדווחים על כך שבתי הקולנוע בישראל נפתחים אחרי הפסקה כפויה. בפעם הראשונה זה קרה בגלל הקורונה בתחילת העשור. לפני כשנתיים זה היה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, ועכשיו בגלל המתקפה באיראן. ההפוגה האחרונה היתה הקצרה מכולם, כשבועיים, אבל התרחשה בדיוק בעיצומה של העונה החמה של סרטי הקיץ. וכך, העצירה הזו בלמה להיטים כמו "ההילולה 2" ו"הדרקון הראשון שלי" שניה אחרי שהתחילו את הקמפיין הקופתי שלהם, ועכשיו הם חוזרים לאולמות כאילו כלום לא קרה, בתקווה שהמומנטום יתחיל מחדש.

נוסף לכך, המפיצים משגרים לאולמות גם כמה סרטים חדשים, רובם מדוברים ובולטים. למשל, "28 שנה אחרי", שעלה ברחבי העולם כבר לפני שבועיים וזה גם היה התאריך המקורי אצלנו, אבל כמובן שהוא נדרש להמתין.

מצד אחד, משמח לחזור לאולמות עם להיט כזה - כי הוא מיוחד ומרשים ויש בו עוד הרבה מעלות. מצד אחר, זה סרט טריגרי בעיתוי כזה. הוא אלים וגרפי בצורה קיצונית למדי. הוא ניצב כמעין שילוב של "איש הקש" ו"צא וראה" - שואב השראה מקלאסיקות אימה בריטיות, אבל כנראה שגם מן השואה ומטרגדיות מזוויעות אחרות שהתרחשו בתקופתנו. אם לראות מגדל של גולגולות לא בא לכם בטוב עכשיו - ראו הוזהרתם.

מדובר כמובן בפרק השלישי של סדרת הסרטים שהתחילה עם "28 יום אחרי" ב-2002, ואז המשיכה עם "28 שבועות אחרי" ב-2007. המפיקים לא פעלו מספיק מהר כדי להוציא את "28 חודשים אחרי", אז הם קפצו קדימה, עשרים ושמונה שנים אחרי. מאחורי המצלמה עמד דני בויל, שביים את הסרט הראשון ולא את השני, וכמו אז, גם הפעם הוא גם כתב את התסריט יחד עם אלכס גרלנד.

הרבה לפני הקורונה, הסרט הראשון תיאר כיצד פעילים למען זכויות חיים משחררים בטעות נגיף קטלני שהופך את רוב תושבי בריטניה לזומבים רצחניים. 28 שנה אחרי, ומתברר שבריטניה עדיין מבודדת לחלוטין משאר העולם (רעיון לא רע, האמת). גם האי הבריטי עצמו מחולק לשניים: רוב תושביו עדיין נגועים בנגיף, ומבלים את זמנם בחיפוש אחר קורבנות שהם יכולים לתקוף כדי להדביק אותם גם. הניצולים המעטים חיים באי קטן, שמחובר לאדמה באמצעות שביל צר. ואיך אומר השיר? שביל באמצע, שביל בצד - והזומבים לא לבד.

גיבורנו, או כך זה נראה, הם אב ובנו שלא נגועים בנגיף, ודי התרגלו לשגרת החיים החדשה בקהילה המבודדת שלהם. האב לוקח את הבן למסע דרך השביל ואל מה שהיה פעם בריטניה הנורמלית, ויחד איתם גם לוקח חץ וקשת - כלי הנשק שבהם הם הורגים את הזומבים צמאי הדם. אם המשפחה סובלת מהתקפים לא ברורים ובלתי פוסקים, ונשארת בבית. דמות נוספת, שתתגלה כמשמעותית ביותר, היא של רופא בגילומו של רייף פיינס, שקצת הסתובב לו הראש ומקדיש את זמנו להרצאות בדבר משמעות המושג "ממנטו מורי" ולבניית מגדלי הגולגולות מהם הזהרנו, אבל הגיבורים זקוקים לידע הרפואי שלו.

בתחילה נראה ש"28 שנה אחרי" יהיה עוד סרט מסע על אב שחונך את בנו בעולם פוסט-אפוקליפטי, משהו שראינו לא פעם, אלא שבשלב מסוים הוא משתנה. המבנה שלו נהיה מעניין יותר, והוא משנה כמה מן הגיבורים ומנקודות המבט שלו. לא נרחיב כמובן מה בדיוק קורה, אבל נאמר שזה מפתיע, מקורי ומרתק, גם אם לפעמים מבלבל, ולפעמים בכל זאת קצת צפוי.

גם סגנון העשייה של הסרט מיוחד. בויל והצלם הקבוע והנפלא שלו, אנתוני דוד מנטל, השתמשו באייפונים שונים ומשונים כדי לצלם את ההתרחשויות. הבחירה הזו מעניקה ל"28 שנים אחרי" איכות אינטנסיבית ומחוספסת, ולמרות התסריט הפוסט-אפוקליפטי, גם מחזקת את התחושה שהיא מתרחשת בעולם שלנו - אחרי הקורונה, אחרי השבעה באוקטובר, אחרי החורבן של עזה.

בהקשר הזה, בויל עשה גם בחירה מוזיקלית מעניינת. הבמאי הבריטי תמיד מצטיין בפסקולים, כפי שהוכיח בשני סרטי "טריינספוטינג", וכאן הוא שוב מבריק. בדרך כלל, סרטים מסוגם של "28 שנה אחרי" בוחרים בפסקול מלנכולי או אופראי, או כזה שמתכתב עם מוזיקת פולק. כאן, הבמאי פנה להרכב ההיפ-הופ הסקוטי Young Fathers, שונאי ישראל גדולים אך מוזיקאים משובחים אותם שיבחנו בעבר במדור המוזיקה שלנו. הם כתבו לסרט מוזיקה יוצאת דופן בז'אנר - אגרסיבית, אסרטיבית ופוליטית, וגם היא תורמת לרלוונטיות ולאינטנסיביות של התוצאה.

בויל פרץ עם "טריינספוטינג", זכה באוסקר על "נער החידות ממומביי" ולאורך הקריירה היו לו שלל עליות ונפילות. הוא במאי משונה עם קריירה לא אחידה, אבל כאן אנחנו פוגשים אותו במיטבו. גם הליהוק מצוין: אהרון טיילור-ג'ונסון כאבא, ג'ודי קומר כאימא, והתגלית אלפי וויליאמס כבנם. בגיל 14 ובהופעה הקולנועית הגדולה הראשונה שלו, הוא גונב את ההצגה, ופורח אפילו בצידו של שחקן בשיעור הקומה של ריף פיינס. סצינות הפתיחה והסיום הן מהחזקות פה. מופיעים בהם שחקנים אחרים והן גם מניחות את היסודות לקראת סרט ההמשך הנוסף. הוא כבר צולם, ולמרבה האכזבה לא קורים לו "28 עשורים אחרי" אלא "28 Years Later: The Bone Temple". נחכה בהתרגשות להפצתו בינואר 2026, ונקווה שהוא לא ייראה לנו אקטואלי.

זה קיץ של עיבודים מחודשים וסרטי המשך. רובם זוכים להצלחה הצפויה, אבל פה ושם יש כאלה שמאכזבים. דוגמה לכך הוא "מייגן 2.0". הפרק הראשון הכניס 45 מיליון דולר ברחבי העולם בסוף השבוע הראשון להפצתו, אך ההמשכון הסתפק ב-17 מיליון דולר. זה לא סוף העולם, ואף אחד לא יצטרך למכור את הבית שלו כדי לכסות על ההפסדים, אבל זה גם לא נעים. הוליווד בדרך כלל מיטיבה לקלוע לרצונות של הקהל, ולכן התעשייה הזו מחזיקה מעמד כבר מעל מאה שנה, אבל לפעמים מפספסת ומגישה לנו קולה שכבר יצאו ממנה הגזים.

"מייגן", כזכור, היתה קומדיית אימה שנקראה בשמה של גיבורתה - בינה מלאכותית, שנוצרה כדי לשמש בייביסטר לילדה בת תשע ולוקחת רחוק מדי את המשימה שלה. הסרט זכה להצלחה גדולה ומפתיעה, ובמחילה מן המעריצים שלו, גם לא ראויה. אם מותר לנסות להסביר אותה, בלי חלילה להתנשא, אומר שהוא היה קאמפי במידה הראויה להיות ויראלי בטיקטוק, וגם ניצל את העניין באינטליגנציה מלאכותית ובסכנותיה, סוגיה שהיתה אז יחסית בחיתוליה.
כמו את הסרט הקודם, גם את ההמשכון כתב וביים ג'ארד ג'ונסטון, והוא עושה מה שבחוכמה שבדיעבד ניתן להגדיר כטעות - הוא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. אם הפרק הראשון היה מהתלה מזוויעה, הפרק השני מתיימר להיות מותחן רציני למדי, ונכשל. מצד אחר, מה היתה האלטרנטיבה - לעשות בדיוק אותו דבר? גם אז היו מתלוננים.

הפעם, מייגן נהיית מעורבות במזימות גיאו-פוליטיות סטייל מלחמת 12 הימים עם איראן, והסרט מנסה להתמודד דרכן עם השאלות האתיות הכרוכות באינטליגנציה מלאכותית והשימוש בה בחיינו. הוא עושה זאת בדרך צבועה למדי, אבל זו לא הבעיה הכי גדולה. הצרה היא שקשה לטפל בכאלה סוגיות הרות משקל עם תקציב נמוך, ערכי הפקה ירודים, שחקנים איומים וכמובן, גימיק שחוק.

חמור מכל, בשלוש השנים שעברו מאז "מייגן" הראשון, סוגיית ה-AI הפכה לאחת המדוברות באקדמיה, בתקשורת וברשתות השונות, ולא עובר יום מבלי שמתפרסם לפחות מאמר חדש ומקיף בנושא. התסריט הרדוד למדי של ההמשכון הזה מחוויר לעומת כל התכנים שקיימים היום וקצת מייתרים אותו.

בשלב הזה, די ברור שלא נראה בקרוב את "מייגן 3", אך אולפני יוניברסל כבר הוציאו לדרך ספין-אוף בשם "Soulm8te". הפעם, כנראה שכבר לא יצפו ממנו לשבור שיאים.