כולם מתקבלים בפסטיבל הזה באהבה. חוץ מישראלים | עמית סלונים

בשבוע הבא, אם הכל יילך כשורה, אטוס לפסטיבל מוזיקה באנגליה. זו הפעם החמישית שאני נוסע לפסטיבל שכזה באי הבריטי, וזה עדיין מרגש כמו בפעם הראשונה. מעולם לא הרגשתי "זר" בהופעות האלה. מעולם לא חששתי להגיד שאני מתל אביב. להפך. בסוף מדובר בעשרות אלפי חובבי מוזיקה שמגיעים ביחד כדי לחגוג את החיים, לשתות בירה, לתפוס קצת צבע (הבריטים בעיקר תופסים את הצבע הוורוד משום מה), לשתות עוד בירה, לשמוע מוזיקאים אגדיים, לשתות עוד קצת בירה, לגלות זמרות בתחילת הדרך ולשתות סיידר, אלכוהולי כמובן.

מדובר בחוויה של אושר מזוקק לחובבי מוזיקה, ובכלל. יש איזו תחושת חופש באוויר, ולא רק בגלל האלכוהול. תחושת קהילה. אפשר למצוא שם חובבי מוזיקה צעירים, לצד הורים עם ילדים. לפעמים גם הסבא והסבתא מגיעים. כולם מוזמנים, זו חגיגה של אהבה לחיים עצמם. תרבות העדר, במובן הכי טוב שלה, כך חשבתי עד השנה.

לראשונה, אני נוסע לפסטיבל עם מועקה קטנה בגרון. מה אם אחד האמנים על הבמה ישלוף דגל פלסטין ויהפוך את האירוע המוזיקלי המשמח למפגן של שנאה ובורות? האם יקראו שם "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית", סיסמה שקוראת בפשטות להשמדת מדינת ישראל? האם יחזרו שם על הפזמון המוכר "מוות לצה"ל"? האם תרבות העדר שגורמת לאנשים לצרוח ביחד פזמון מוכר יכולה לגרום להם, באותה קלות, להצטרף לקריאות אנטישמיות?

יש אגדה מפורסמת על המוזיקאי הדגול פרנק זאפה, שעלה על במה באולם גדול בברלין בשנות ה-70, בחלק מהסיפורים זה קרה במנהיים. הקהל אהב את זאפה. הם שרו איתו כל מילה. ואז, בלי אזהרה, זאפה קרא בקול: "זיג הייל! זיג הייל!" וביצע הצדעה נאצית במועל יד. הקהל היה המום, אך זאפה המשיך. לאט לאט הם התחילו לחקות אותו. לאט לאט, הרבה ידיים הורמו לאוויר. "זיג הייל!" התחילו להדהד הקריאות מהקהל, עד שנראה שכל הקהל כולו מצדיע לזאפה. ברגע הזה, הוא עצר, הביט בקהל ואמר: "לא למדתם כלום. עשיתם את זה שוב יא בני זונות!", ועזב את הבמה.

הסיפור הזה ככל הנראה לא קרה, אבל הוא הפך לכל כך פופולרי בגלל שקל להאמין לו. כולנו היינו בהופעה שהזמרת על הבמה אמרה לנו למחוא כפיים, ומחאנו. כולנו ראינו את עודד אומר להרים ידיים, וכולם הרימו. אז באותה מידה קל להאמין שצעירים בריטים, שלא יודעים למצוא את ישראל על מפה, ובטח שלא את עזה, יצטרפו לקריאות של "לשחרר את פלסטין" אם כל החברים המגניבים שלהם עושים את זה.

אבל מעניין לחשוב את מי כבר לא שואגים לשחרר. זוכרים את טיבט? פעם, ממש לא מזמן, גם בפסטיבלים קראו "Free Tibet". זו הייתה קריאה פופולרית, ולמה לא? הסינים כבשו את טיבט והפכו אותה ל"מחוז אוטונומי", טייטל ציני למקום בו מי שמתנגד לכוחות הכיבוש מקבל עונש של כליאה עם עבודות פרך ועינויים. המנהיג הגולה של הטיבטים, הדאלי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפך לדמות פופולרית ברחבי העולם בזכות הכריזמה שלו, והקריאה שלו לשחרור טיבט בלי אלימות. ב-1989 זכה בפרס נובל לשלום, ובכל העולם למדו להעריך אותו.

אדם יאוך, המוכר כ-MCA מהרכב הראפ האמריקני "ביסטי בויז", אמנם נולד לאם יהודיה, אך לאחר שהתפרסם ביקר בנפאל, והפך לבודהיסט. בין השאר התחבר שם התנועה לשחרור טיבט, והפך לאחד האמנים המזוהים ביותר עם הפעילות של שחרור טיבט. ב-1996 הביסטי בויז הובילו את "המופע לשחרור טיבט", שהביא 100 אלף מעריצים לסן פרנסיסקו, שהגיעו לראות את הרד הוד צ'ילי פפרז, הפו פייטרז, הפוג'יז, הסמשינג פמפקינס, רייג' אגיינסט דה משין, ביורק, בק, יוקו אונו, סוניק יות' ועוד.

לאור ההצלחה המופע הפך לאירוע שנתי, ובשנים לאחר מכן נדד בין ניו יורק, וושינגטון, אמסטרדם, סידני, טוקיו ועוד. בין האמנים שהשתתפו בהופעות למען טיבט אפשר למצוא שמות ענקיים כמו U2, פאטי סמית', נואל גלאגר, אלאניס מוריסט, בן הארפר, פרל ג'ם, בלר, REM, שון לנון, דייב מתיוס בנד, פאלפ, טרייסי צ'אפמן, בלונדי, גארבג' ועוד.

ואז. פתאום. כולם הפסיקו לדבר על טיבט. זה לא קרה ברגע אחד, אבל להופעות שארגנו הביסטי בויז התחילו להגיע פחות ופחות אמנים מפורסמים, וכפועל יוצא גם הרבה פחות קהל. זה לא קרה במקרה. סין הפכה בתחילת המאה למעצמה כלכלית. היא אירחה אולימפיאדה נוצצת בבייג'ינג, למרות התנגדות של התנועה לשחרור טיבט. הוליווד למדה לצנזר את עצמה בשביל להיכנס לשוק הסיני. מוזיקאים החלו לשווק את עצמם לקהל הסיני העצום. ופתאום, טיבט כבר לא הייתה טרנד, למעשה היא הייתה נטל שכדאי להתנער ממנו.

אני לא מחפש שאף אחד ישתיק אמנים. להפך, אני בעד שאמנים יביעו את דעתם, במיוחד על עוולות מוסריות, בתקווה שזו תהיה דעה מבוססת על עובדות, לא רק על טרנד פופולרי. דרך עיניים מערביות, קל מאוד להזדהות עם המאבק הפלסטיני לעצמאות לאור התמונות שמגיעות מעזה, תמונות שכלי התקשורת המקומיים מונעים מהישראלים לראות.

וגם לא צריך להיות נאיביים. פסטיבלים תמיד היו כר לפוליטיקה: מקריאות לשלום בוודסטוק, דרך התמיכה במורדים בבנגלדש, ועד ההופעה המתוכננת של אביב גפן ביהודה ושומרון בשבוע הבא. אבל זה בדיוק הכוח - והסכנה - של תרבות העדר. היא לא זקוקה לעובדות, אלא רק לקצב נכון ותחושת שייכות. ואולי זה מה שמפחיד באמת בתמונות מגלסטו: לא הקריאות של הקיצוניים, אלא הדממה של המיינסטרים.