למה עדיין צריך להתרגש מ"המורדים"?

המורדים הופיעו אתמול אצל דודו טופז. זה היה אירוע היסטורי, כמו הנחיתה הראשונה על הירח, כמו לחיצת הידיים של בגין וסאדאת. ואירועים היסטוריים, מטבעם, לאו דווקא נמדדים בערך הבידורי שלהם. נתבקשתי לדווח על ההופעה הטלוויזיונית הראשונה וההיסטורית של אלילי הנוער הארגנטינאים (שהתגברו על כל פחדיהם והגיעו לישראל כדי להפוך את חופשת הפסח של הנוער המקומי לחוויה בלתי נשכחת) בטלוויזיה הישראלית, בחסותו של הראשון בבידור. והאמת היא שאני מדווחת בתחושת מחנק ועייפות גדולה, שלא לומר בחילה קלה. לא בגלל המורדים חלילה, המורדים האלה באמת חבר'ה על הכיפ כיפאק. מיה יפה כמו פרח עם ציצים, מריצה ומנואל קולים אש ורק פאבלו היפיוף נראה כמו הילד מ"אבא גנוב", אבל זה לא העניין. גם העובדה שההופעה של המורדים אצל דודו טופז הייתה בדיוק האנטי-קליימקס שציפינו שהוא יהיה זה לא העניין. העניין הוא שמתקפת המורדים האגרסיבית של הימים האחרונים גרמה לי להרגיש מעט מותשת (לנסות ולהוציא לעצמך את המנגינה של "בוניטה דה מאס" מהראש, אחרי שהיא תקועה שם יומם וליל, זאת משימה לגמרי לא פשוטה). ותסלחו לי שאני אומרת את זה, אבל נראה לי שקמילה בורדנובה שותפה מלאה לתחושה הזאת. אפילו יהודה לוי, שהתראיין ביחד עם יעל בר-זהר אצל טופז בתור מתאבן לפני המנה העיקרית (יהודה לוי אפטייזר! אתם קולטים??), מבין שהעסק יצא מכלל פרופורציה, ושמח להעביר איזו דחקה קטנה על חשבונם (האמת? בן-חמין שעועית זה מצחיק).

המורדים, בכל פורמט שלא תבחנו אותם (בסדרת הטלוויזיה, בדיסק, בקליפים, אצל דודו באולפן וכנראה שגם על הבמה), עושים יופי של עבודה. הם יותר יפים ממה שכוכבי "בוורלי" אי פעם היו, הם יותר Fאנקיים מהחברים של דוסון ויותר מוכשרים מהקאסט של "עניין של זמן". רק תזכירו לי למה אני צריכה להתרגש? הנושא של המורדים נטחן בתקשורת הישראלית כל כך הרבה עד שנדמה שאין שום דבר שהם יוכלו לחדש לנו, אפילו לא על עצמם. כשדודו טופז שואל את יוצרת הסדרה, כריס מורנה, בפעם האלף מה דעתה על הטענה שמדובר בסדרה נועזת ובלתי חינוכית, המוח שלי כבר לא מסוגל לעבד את אותה תשובה קבועה ומנוסחת מראש. כבר לא איכפת לי אם המורדים זאת סדרה חינוכית או לא ואם לראות את הטוסיק של מיה זה טוב ליהודים או לא. אני רק רוצה לישון ולהתעורר בעולם שאין בו את המורדים. ולא כי אני לא אוהבת את המורדים. גם את אמא שלי אני אוהבת, אבל לא הייתי מסוגלת לחיות בעולם בו אני לא יכולה לברוח מהדמות שלה או מקולה המהדהד ולו לשנייה אחת.

אבל רגע לפני שאירדם ואעבור עוד לילה רדוף סיוטים הכוללים את פרצופו של יאיר דורי (שטופז מצא לנכון לספר לנו שהוא נלחם במלחמות ישראל ואף נפצע בהן, כדי שלאף אחד לא יהיו טענות על כך שהוא עושה את הבוכטות שלו בארגנטינה), אספר בקצרה – למי שפספס – את מה שהלך שם, באולפן של דודו. המורדים באו, הילדים בקהל צרחו, טופז נכנס לתפקיד מורה בטיול שנתי, המורדים היו יפים וחמודים ומאוד אופנתיים, שרו שני שירים, הרביצו ריקוד, ענו על כמה שאלות וזהו. לא ציפינו לא ליותר ולא לפחות ולא קיבלנו לא פחות ולא יותר. רק את המורדים. זה לא היה יותר מבדר או מעניין מלראות תמונה מטושטשת של אסטרונאוט עומד על אדמה שמספרים לנו שהיא הירח או מלראות לחיצת יד. זה היה מה שזה היה ומי שזה מתפקידו להתרגש מהמעמד – במקרה הזה זה מתפקידם של ילדי ישראל – ודאי התרגש. עבור כל השאר זה היה פשוט מתיש ובסופו של דבר גם קצת מבלבל. אבל עזבו, השורה התחתונה היא ששני הילדים הישראלים שנבחרו לראיין את המורדים ישבו בין דודו ללואיסנה לופילטו ומנעו כל אפשרות שדודו יאבד את עשתונותיו ולא ישלוט במעשיו וחס וחלילה עוד יביא לה איזה ביס.