זה בסדר אם מעולם לא שמעתם על הכפר דלחיי. רוב העולם לא שמע עליו. על 12 הרחובות שלו, 517 התושבים שבו, או מיקומו הנידח בדרום סיביר. זהו כפר קטן בלב הרי סיאן, באזור המאוכלס ברובו על ידי הבוריאטים - עם ממוצא מונגולי, שמנהגיו הדתיים שואבים מהבודהיזם הטיבטי ומהשאמאניזם הסיבירי. טכנית, תושבי דלחיי הם אזרחים רוסים. בפועל, הם שייכים לתרבות אחרת, עתיקה ושונה. ודווקא שם, בקצה המפה התרבותית של רוסיה, נולד אחד מטנורי האופרה המבטיחים של דורו - מיכאיל פירוגוב.
אין דבר יותר יפה מהפתעות בלייב. כשקראתי שאת תפקיד הנסיך כלאף באופרה "טורנדוט" יבצע טנור רוסי בשם מיכאיל פירוגוב, הייתי בטוח שזו תהיה נפילה. מדובר בזמר שמעולם לא הופיע בבית האופרה הישראלית. חשבתי לעצמי שבטח הביאו אותו בלית ברירה, לאור המצב הביטחוני.
ההפתעה הראשונה הייתה ויזואלית, שכן מיכאיל פירוגוב לא נראה כמו הרוסי הטיפוסי, שכן כאמור הוא ממוצא בוריאטי ולא סלבי. יותר ג'ינג'יס חאן, פחות ולדימיר פוטין. ולמעשה, מדובר בליהוק גאוני לתפקיד של כלאף, הנסיך הטטרי. כזכור, גם הטטרים הם גם עם ממוצא מונגולי, עם זהות אתנית ייחודית, בתוך האימפריה הרוסית.
אלא שההפתעה הגדולה באמת הייתה הביצועים של פירוגוב. האריות של כלאף בטורנדוט זכו לביצועים של מיטב הטנורים ברחבי העולם במאה האחרונה. כולנו זוכרים את המונדיאל ב-1990 שנפתח עם ביצוע של פברוטי לאריה הנצחית של "נסון דורמה". בכל בית של אוהבי אופרה בעולם יש את הדיסק של שלושת הטנורים עם הקליימקס הווקאלי המדהים ביותר שאי פעם הוקלט בהופעה חיה. פירוגוב אמנם לא מתעלה עדיין על פברוטי, אבל וואלה, כל שיערה בגוף שלי סמרה כשהוא צרח את ה"וינצ'רו" בסוף האריה המפורסמת.
טורנדוט זו אופרה שגם מי שלא אוהב אופרה יכול ליהנות ממנה. למעשה, אחדד, טורנדוט זו אופרה שכל מי שאוהב מוזיקה יכול ליהנות ממנה. בעצם גם זה לא מדויק. אנסח מחדש: מי שיראה את טורנדוט ועדיין לא יתחבר לאופרה, כנראה ששום דבר כבר לא יגרום לו להתחבר ליופי של האמנות הזאת.
וזה בסדר, לא כולם חייבים לאהוב אופרה, אבל כמה חבל לחיות בעולם בו קיימת "נסון דורמה", האריה הכי מפורסמת של פוצ'יני, ופלוני יבקש פשוט להתעלם מקיומו של היופי הטהור הזה. השמימי. זו כנראה יצירת האופרה המזוהה ביותר עם פוצ'יני, ואולי בכלל. הגרסה של שלושת הטנורים, ובכלל של לוצ'יאנו פברוטי, היא כמעט שם נרדף לאופרה ברחבי העולם.
אני מציין את כל זה בגלל שמאוד קל ליפול עם "טורנדוט" דווקא בגלל שהיא אופרת "מיינסטרים", אם יש דבר כזה. כמעט כל חובב אופרה ראה גרסה כזאת או אחרת שלה. כמעט כל חובב מוזיקה קלאסית זכה לראות בהופעה חיה את האריה המפורסמת בה הנסיך כלאף שר על כך שהלילה אף אחד לא יישן בפקינג. אני כבר לא מדבר על הפעמים שאפשר לשמוע את השיר מחוץ לאולמות קונצרטים. הגיטריסט ג'ף בק ביצע את האריה על גיטרה חשמלית עם זמרת מהפנטת בהופעה בקיסריה. אנדרה בוצ'לי ביצע אותו באצטדיון בלומפילד. וביוטיוב, כמובן, אפשר לראות את פברוטי שר את זה יותר טוב מכולם.
דווקא בגלל שנראה שכל מי שהגיע לבית האופרה לצפות בטורנדוט כבר ראה בעבר את האופרה, הציפיות היו כל כך גבוהות. הסיכויים להיכשל במקרים כאלה גדולים במיוחד. תוסיפו על כך תנאים קשים של מלחמה עם איראן שדחתה את מועד ההופעות, העובדה שמאוד קשה להביא לישראל אזרחים זרים כדי להשתתף באירועי תרבות, ובכלל למי יש חשק לשמוע על איזו נסיכה סינית אכזרית בזמן שאנחנו עסוקים פה בנסיכים אכזריים לא פחות.
ואחרי כל זה, חייבים להגיד, אולי לשם שינוי בלי להכביר יותר מדי מילים: זו הייתה אחת ההפקות הכי מוצלחות שראיתי בבית האופרה מזה שנים. הכל התחבר. הכל. מהניצוח של מאסטרו דן אטינגר, שאת רעמתו הכסופה אפשר לזהות גם מהשורה האחרונה ביציע, כשהוא כמו רוקד בחיבור מושלם למוזיקה הנצחית מעל תזמורת האופרה - שאני לא זוכר מתי שמעתי אותה כל כך מדוייקת ומהפנטת.
אלה כמובן הסולנים, זה מובן מאליו, ואם פתחנו עם מיכאיל פירוגוב, ניתן תשואות גם לטורנדוט עצמה, בגילומה של אוקסנה נוסטובה האוקראינית, שגם לה זו הייתה בכורה באופרה הישראלית. אלא שכמו תמיד הישראלים גנבו את ההצגה, גם אם הפעם היו בתפקידים משניים. הדיווה יעל לויטה בתפקיד ליו, ועודד רייך, שכבר נגמרו הסופרלטיבים כדי לשבח אותו - והוא מצליח לבלוט גם בתפקיד הקומי הקטן של פינג (מהשלישייה פינג, פונג ופאנג).
מחמאות גם לבמאי אנדריי שרבן, ולבמאי המחדש גדי שכטר שהצליח לשחזר את ההפקה מבית האופרה המלכותי בקובנט גארדן על הבמה התל אביבית. פוצ'יני, כידוע, מעולם לא סיים את האופרה, והסוף נכתב ברוחו על ידי אחד מתלמידיו - אבל אפשר להניח שהוא היה מאוד אוהב את ההפקה הנוכחית, שפשוט מצליחה לברוא מחדש את המוזיקה הנפלאה שלו על הבמה.
לסוף שמרתי את המקהלות, שנתנו פה תצוגה לפנתיאון. כל ילד, כל מבוגר. כל האופרה הזאת היא מתנה של פוצ'יני לחובבי מקהלות ומשהו פשוט עבד כאן הפעם, כולל שימוש מושלם בגודל הבמה ובאקוסטיקה של האולם. לרגעים זה הרגיש כאילו צופים בסרט עם דולבי סראונד, לא בהופעה חיה.