הספיישל המגוחך של "הזמר במסכה" הוכיח עד כמה אנחנו חיים בשקר

תגידו ש"כולה" תכנית בידור, אפילו לא מהמוצלחות - מה כבר יש לתלות עליה את התסכול הקיומי שהפך תשובה יחידה לשאלה: "מה ישראלי בעיניך?", אבל עדיין קשה שלא להרגיש ש"הזמר במסכה" ששודרה אמש הייתה סימבולית, פארסה על מצב האומה.

נתחיל בעצם השידור, שמלמד איזה עור של פיל גידלנו או עד כמה קהו חושינו, יבחר כל אחד את ההגדרה הקרובה לליבו. יש ימים שבהם נפילה של חמישה חיילים באירוע שבו יש עוד 14 פצועים, חלקם קשה, היה מארגן מחדש את לוח השידורים. אומר מיד - אני לא בטוח שזה המעשה הנכון.

אפשר בהחלט שהדבר האחרון שעם ישראל זקוק לו בערב קשה שכזה הוא עוד שעתיים של אקטואליה במקום מפלט למחשבות. לכן רק אניח את זה כאן: היו ימים שבהם היה שידור התכנית נמנע. תסיקו מזה מה שאתם רוצים על מה שהיינו, מה שהפכנו להיות ואולי אפילו על דרגות של אבל לאומי שתלויות בזהות הנופלים ויחידותיהם - ומוטב שלא להמשיך.

ניקח אוויר מלוא הריאות כדי להמשיך, וברשותכם אלך מהלאומי אל האישי: אני לא סובל את "הזמר במסכה". אולי מדובר במום מולד, בעיה פרטית שלי, אבל אני לא מבין את הפורמט. ספוילר קטן למי שהקליט את הפרק ששודר אמש כדי לצפות בו בבינג' של סופ"ש: אוולין הגואל היא הפנדה. התמזל מזלי להכיר את אוולין הגואל באופן אישי (הילדים שלנו למדו ביחד מהגן ועד לתיכון) - היא שחקנית נהדרת ואישה נהדרת לא פחות, אבל למי לעזאזל אכפת אם היא הייתה בתוך בובה של פנדה ולא, נניח, ציפי שביט, פנינה רוזנבלום או שקמה ברסלר?

רוצה לומר: זו לא תחרות זמר, זו לא תחרות שלמענה צריך לגייס כישרון כלשהו - כמה בובות שנעות על הציר שבין חביב (העצלן), קריפי (פרפר שנראה כנמלה) ועד לאגו-טריפ (בובת אופירה), בתוך כל אחת מהן שוכן מפורסם בדרגת סלביות משתנה - וחבר טאלנטים של "קשת" צריך לנחש מי בפנים. כמו ששאל טום הנקס באחד מתפקידיו הקולנועיים הראשונים, כג'וש הילד ב"ביג": "מה כיף בזה?".

מאחר שמדובר בפורמט מוכר ואף מצליח ברחבי העולם - ולא רק בישראל, הרי שהשאלה שלי מביעה חשש לא רק באשר להצטמקות המוח היהודי-ישראלי, אלא דאגה כנה לעתיד המין האנושי.

אז אחרי שהבהרתי שאני בא ממקום לא טוב (המופע ששודר אמש היה התכנית הראשונה שראיתי מתחילתה ועד סופה, אם כי הייתה לי רבע שעת צפייה באחד הפרקים הקודמים שבהם יצאה אורנה ברביבאי מתוך בובת ברוקולי ומאז אני נמנע מהירק הזה, העשיר בערכים תזונתיים), בואו נתייחס למשדר של אמש.

"הזמר במסכה" או מדינה במסכה? אין שבוע שחולף מבלי שנתבשר על דרישה להדחת ישראל מהאירוויזיון. אין יום שחולף מבלי שנראה מצעד גאווה כלשהו שהפך למפגן אנטי-ישראלי, קונצ'יטות כל העולם (אפרופו ההומאז' לאוסטריה, מדינה שאגב מתה על יהודים) צועדות עם דגלי פלסטין בידיהן - אבל אנחנו חוגגים את האירוויזיון לא כתחרות זמר חד שנתית, אלא כאירוע לאומי מתגלגל: "הכוכב הבא לאירוויזיון", שבו נוהגת "קשת" כקוקייה: מטפחת את הביצה הזאת לאורך השנה כדי להטיל אותה לקן החמים של התאגיד.

צפו במודח התורן בריאיון בלעדי בתכנית הבוקר של ניב רסקין, הנה יובל רפאל עם הסיפור המרגש שלה, דופקת קאמבק (אחרי שצלל לתהום נשייה של שבועיים, נצח במונחי גיא פינס) ב"רוקדים עם כוכבים" - וכך הלאה.

וזה מדהים, כי ככל שבעולם, באירופה ואפילו בספרד שונאים אותנו יותר, כך אנחנו מתחככים ברגלו כפודל שנבעט ומתחננים לליטוף. ואפילו זה לא מדויק, כי בעוד אנחנו נעלבים על שדוחים אותנו ממשפחת העמים, אנחנו גם כועסים על האנטישמיים הצבועים האלה: רואים דראג-קווין עם דגל פלסטין ותוהים כמה זמן היא-הוא היו מחזיקים מעמד כנציגי הקהילה הגאה על ציר עזה-רמאללה.

וזה נכון כמובן, אבל גם כבר כל כך מייגע. הם לקחו צד לא מפני שנולדו אנטישמיים, אלא מפני שהם רואים מדי ערב בטלוויזיה את מה שאותה טלוויזיה בדיוק נמנעת מלהראות לנו, כדי שלא תיפגם חלילה תחושת הגיוס, השליחות והאמונה בצדקת הדרך של כולנו.

נכון, יש מספיק ששנאו אותנו עוד לפני, אבל רבים מאוד, רבים מדי, שבכו איתנו מול מראות נוראיים מיישובי העוטף - בימים הראשונים של המלחמה, עברו צד אחרי שראו מראות דומים מרצועת עזה, במספרים גדולים פי כמה (לפי האומדן הידוע, פי חמישים).

אז הטלוויזיה שמתוך בחירה מודעת לא מספרת לנו את כל האמת על המלחמה, מקיימת הומאז' לאירוויזיון, פרוש על פני שתי תכניות, ואפילו את זה היא עושה עקום. כל כך הרבה שירים מוכרים הצמיחה התחרות (הלא מאוד חשובה הזאת, בינינו) במשך השנים, שאפשר היה לצפות שייבחרו שירים שאותם ישירו הצופים בבית בכל סלון משפחתי. בפועל זה לא קרה. 3-4 שירים היו מוכרים, היתר היו עניין לערבי טריוויה בברים של הקהילה.

הייתי מתייחס גם ליתר: למשל לעובדה שמתוך כל התכניות שהן בגדר גילוי עריות בין "קשת" לטאלנטים שלה, זו התמוהה ביותר. לעובדה שלמעט צדי צרפתי, איש שתמיד כיף לראות שמח ועליז בגילו המתקדם (הלוואי על כולנו) כל השאר קצת מייגעים כמו דאחקה של שחר חסון, כמו שביעות הרצון העצמית של סטטיק, כמו חוסר היכולת של אופירה לומר משפט מבלי להעמיס עליו לפחות ארבעה מטבעות לשון של סלנג עדכני. וכמו התהייה מה, מלבד ערימות של כסף, גורם לבחור נבון כעידו רוזנבלום להנחות את הקשקוש. יכול להיות שזה מה שעם ישראל אוהב, אפילו יותר מלהרגיש צודק.

יבוא יום ונצא מהקונכייה שבתוכה אנו מסתתרים בשנתיים האחרונות. או אז נגלה שלא רק שהעיפו אותנו מהאירוויזיון, ושאפילו הקהילה הגאה ברחבי העולם מעדיפה את האסלאם הפודמנטליסטי שרוצה להכחידה יותר מאשר את חברתנו, שהפכנו למצורעים, כאלה שחוץ מדונלד טראמפ אף אחד לא מוכן לגעת בנו אפילו במקל.

עד כמה המצב חמור? שאלו מדענים, חוקרים, יצואנים ואנשי תרבות, כאלה שהצליחו להנחית בישראל בכל קיץ כמה טאלנטים מן העולם אפילו בתקופות מתוחות מבחינה ביטחונית. מה שבטוח, לא הטלוויזיה תביא את היום הזה.

בעצם, רגע, אם כבר דיוות, הבה נלך מקונצ'יטה המזוקנת לדנה המבשלת ב"המטבח המנצח" באותה קשת 12: האישה האמיצה הזאת שלא דופקת חשבון לשום דבר ואף אחד, כבר קרעה את המסכה מעל פניה של נועה ירון, שרק רצתה להפריש מחלת הדבש שלה למען החטופים או החיילים. לך תזכור.

אנחנו ממש לא העם הנבחר, לא עם כלביא, לא עם של אריות ולא כל אותן אגדות שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו לפני השינה, בערב שבו נקברו חמישה חיילים ובערוץ 12 השלימו את ההצדעה הביזארית לתחרות זמר אזוטרית שאפילו היא כבר ממש לא רוצה אותנו. לילה טוב, מדינה במסכה.