"בתים", הסרט העלילתי הארוך הראשון של ורוניקה ניקול טטלבאום, הוא מן הסרטים הישראלים האמנותיים והמיוחדים ביותר שראינו בשנים האחרונות. הוא שונה מן המקובל בנוף המקומי, ולא דומה לרוב הקולנוע שעושים כאן, ובטח לא לקולנוע שמיקי זוהר מצפה שיעשו כאן. הוא דומה יותר לסרטים שנהוג לראות בפסטיבלים אירופאיים, ולכן אפשר להבין איך פרץ את מחסום החרם והפך לסרט הישראלי העלילתי הארוך היחיד שהתחרה השנה בפסטיבל ברלין. בשבוע הבא יערוך את הבכורה הישראלית שלו כשיתחרה בתחרות המקומית של פסטיבל ירושלים.
זהו גם אחד מן הסרטים הישראלים הארוכים הראשונים העוסקים בדמות א-בינארית. מדובר בסשה, בגילומה של יעל איזנברג, המתייחס לעצמו בלשון זכר, אבל משפחתו מדברת אליו בלשון נקבה. הזהות המינית והמגדרית הלא בינארית הזו היא בין השאר אלגוריה לנדודים ולהגירה, לחוסר שייכות וחוסר יכולת להגדיר מקום כבית. כמו הבמאית, סשה הוא בן למשפחת מהגרים מחבר העמים, ואנו צופים בו נודד בין הבתים בשמם נקרא הסרט - הבתים השונים בהם חיה משפחתו בצפת, עיר יוצאת דופן שעבודת הצילום של יניב לינטון מפיקה את המיטב מן הקסם הקולנועי הייחודי והמכשף שלה.
טטלבאום נולדה בחרקוב שבאוקראינה ובגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה, שדוברת רוסית. עד היום, זו השפה היחידה בה אימא שלה מדברת איתה. "ככל הנראה, תמיד ארגיש מהגרת בישראל. אני מניחה שאם הייתי חוזרת לאוקראינה, כך הייתי מרגישה גם שם. היו תקופות שזה כאב מאוד - היום כבר התרגלתי", היא אומרת בריאיון לקראת הקרנות הסרט בעיר הבירה. "זהות זה דבר כל כך מורכב. אני חושבת שאי אפשר לתפוס ואי אפשר להגדיר את הזהות שלנו, תהיה אשר תהיה, וזה לא קשור רק להגירה. הדרך הכי טובה להגדיר זהות מינית - זה לנסות לא לעשות את זה. הרי מדובר במשהו אישי וחמקמק מאוד. הלוואי שנגלה יותר אהבה וחמלה, והלוואי שפשוט ניפטר מכל ההגדרות הללו. הסרט מגשים מבחינתי פנטזיה - קיום שבו נפטרים מכל ההגדרות. סשה היא דמות לא מוגדרת ולא שייכת. היא בין לבין, פיזית ונפשית, משהו שאני מזדהה איתו".
כבר מהשנייה הראשונה של הסרט ניכרת בו ההשפעה של המאסטר הסובייטי אנדריי טרקובסקי, ומשם והלאה "בתים" ניצב כמעין גרסה צפתית שלו. "טרקובסקי הוא מבחינתי ההתגלמות של האמנות באשר תהיה", אומרת הבמאית. "אפשר לחוות את הקולנוע שלו בהמון דרכים, ואני תמיד תוהה איך צופה שלא חווה את השפה הרוסית חווה אותו - איך הקולנוע הזה נספג אצל מישהו שלא ספג את הנשמה האבודה הזו במרחבים הסובייטים. יש משהו בשפה שלו ובשפה הרוסית בכלל שאי אפשר לתפוס מילולית. זו שפה של טון ושל ניואנסים, לא של פירושים מילוליים. התקשורת היומיומית שלי היא בעברית כמובן, אבל אני חולמת ברוסית וגם מרגישה בה את הרגשות הכי עמוקים, או שאני מרגישה ללא מילים בכלל".
לטרקובסקי היו הרבה דברים אבל לא היתה לו את צפת! איך היה לצלם בה?
"זו אכן עיר פנטסטית. יש בה הכל ואין בה כלום. יש בה אנשים שאיבדו את זה, אבל מצאו דברים שאנחנו לא מבינים. זה אחד המקומות הכי יפים, מאתגרים, משונים ומעניינים לצלם בהם. יש בה שכבות רבות של מציאות, של אור ושל ערפל. זה מקום רחוק ומנותק, והאנשים בו קיצוניים לכאן ולכאן. התקשורת איתם לא פשוטה, כי הם לא מתעניינים בדברים שמעניינים את רובנו - למשל, לא אכפת להם מכסף, לא שהיה לי הרבה כסף להציע ממילא. צפת היא ברכה. אני לא יודעת באיזה עוד מקום בעולם יש ערפל כמו בצפת, ואני רק יכולה לדמיין כמה היה עולה לי להפיק ערפל כזה באופן מלאכותי".
למרות התקציב הנמוך, הסרט לא קצר במיוחד - קצת מעל שעה וחצי. אני מניח שכל שנייה עלתה הרבה כסף, שלא היה לכם, אז למה היה חשוב לך שהסרט יתנהל בקצב איטי?
"זה הקצב הפנימי שלי, והתאמתי את הכל אליו. ככה אני רואה את העולם וחווה אותו, וזה מה שרציתי להעביר פה. רציתי להראות איך סשה תופס את המציאות, והכי מענין בעיני הוא הזמן שלוקח לו לתפוס אותה ומה שקורה בזמן הזה".
יעל אייזנברג מגלמת את סשה למרות שהיא לא א-בינארית או מהגרת מרוסיה. תמיד חשבת עליה לתפקיד?
"כן, היא הופיעה בכל הסרטים הקצרים שלי בזמן לימודיי בסם שפיגל וכתבתי את הסרט הזה בשבילה. זה נכון גם לגבי טלי שרון שמופיעה בצידה. לדמות האם חשבתי ללהק את אימא שלי, אבל זה היה מפחיד מדי, ובחרתי ביבגניה דודינה, היא בעיני האימא של כולנו".
סשה מסתובב לאורך כל הסרט עם כלב. לא הזהירו אותך שזה מסובך עד בלתי אפשרי לביים כלבים?
"הזהירו, ואפילו ניסו להניא אותי, אבל האזהרות היו מוגזמות. היה קשה, אבל לא כמו שחשבתי. הכלבה שמגלמת כאן את הכלב היתה משהו משהו, ולמאלף שלה היה לב של כלב. היה לי מהותי לכלול את הכלב בעלילה, כי עולה לגביו השאלה אם הוא אמיתי או לא. זה מה שמחזק את הממד הפנטסטי של הסרט".
איך היה להיות הבמאית הישראלית היחידה בפסטיבל ברלין השנה?
"קיבלנו אותנו מאוד יפה, וזה ריגש אותי מאוד. התגובות היו מעל ומעבר, ואפילו מנהלת הפסטיבל אמרה לי שהתפעמה. אני חושבת שלולא המצב של ישראל, יש אפילו סיכוי שהיינו מקבלים איזשהו פרס. בסופו של דבר, הפסטיבל היה זהיר ועשה את מה שהיה יכול בגבולות שיש היום. מעציב אותי שאין את ההפרדה הזו, והחרמות הללו פוגעים בסופו של דבר במה שחלש ממילא, אבל לצערי אין לי שליטה על זה".
"בתים" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בראשון 20.7 ב-20:30 ויום למחרת ב-11:00. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.