הסרט הזה בנטפליקס הוא הפתעה נעימה כמו רוח קרירה ביום חמסין

עם כל הכבוד לנטפליקס, יש דברים שאנחנו כבר לא מצפים למצוא שם. אחד מהם הוא סרטי אינדי סינמטקיים, בעיקר כאלה שיצאו בשנים האחרונות. אפשר לספור על כף יד אחת את כמות הסרטים מהסוג הזה שהתגלגלו לשם בשנים האחרונות, למשל "סמוך על פיט" או "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת", וגם אז זה קרה חצי בטעות, מסיבות חוזיות למיניהן, ולגמרי מתחת לראדר.

אך החיים מלאי הפתעות. לפעמים אתה נתקל במשב רוח קריר ביום חמסין ולפעמים אתה מוצא סרט פסטיבלים חדש יחסית שעלה בנטפליקס, וכך קורה גם השבוע: שנתיים אחרי הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס, "סוררת" ("The Starling Girl"), מצטרף במפתיע לקטלוג הישראלי של שירות הסטרימינג. הוא לא הופץ אצלנו מסחרית וגם לא הוקרן בשום מסגרת, ועכשיו לקהל המקומי יש הזדמנות לגלותו.

כמו רבים מן הסרטים שמתחרים בתחרות האמריקאית של סאנדנס, גם "סוררת" הוא סרט ביכורים - במקרה זה של התסריטאית-במאית לורל פרמט, שמפגינה בו כישרון רב. כמו כמה סרטי אינדי אחרים מדורנו, למשל "Saved" או "החינוך הרע של קמרון פוסט", גם הוא עוסק בנשים צעירות המנסות לנווט את דרכם בקהילה נוצרית אדוקה, אבל הגישה שלו פחות צינית והיפסטרית.

גיבורתו היא נערה הגדלה בקהילה נוצרית פונדמנטליסטית בקנטקי. היא מעולם לא הטילה ספק במה שחינכו אותה להאמין בו, אבל כפי שמשתמע משם הסרט, אנו חוזים כיצד היא מתחילה לשאול שאלות ואף לסטות מהדרך. זה קורה בעיקר בעקבות מפגש עם כומר צעיר שמגיע למקום, ומפתח איתה מערכת יחסים לא ראויה.

את הכומר מגלם לואיס פולמן, שזהר השנה בלהיט גיבורי-העל "ת'אנדרבולטס". את הגיבורה מגלמת אלייזה סנקלן האוסטרלית, הזכורה בין השאר מ"נשים קטנות". שניהם צעירים, רעננים ומצוינים, ומרתק לצפות בהם. הסרט מצליח לתת תחושה של זמן ומקום ולהכניס אותנו לעולם המאוד ספציפי של הקהילה הנוצרית הזו בקנטקי, אבל גם לגעת בסוגיות אוניברסליות - ובאותה מידה זה היה יכול להיות סרט על צעירה חרדית מירושלים.

ריאליטי ווינר מתהדרת באחד השמות הכי מדהימים שאפשר לחשוב עליהם, וזה לא כינוי או שם במה אלא השם איתו נולדה בטקסס של תחילת שנות התשעים. נוסף לכך, היא מתהדרת גם בציון דרך קולנועי מדהים למדי: לא פחות משלושה סרטים על אודותיה יצאו בשנים האחרונות, והיד עוד נטויה. לכל השלושה שמות דומים, מה שהופך את העסק למבלבל עוד יותר. זה התחיל עם סרט דוקו בשם "ריאליטי ווינר" ב-2021, המשיך עם סרט עלילתי מ-2023 בשם "ריאליטי" שבו לא אחרת מאשר סידני סוויני גילמה אותה, ועכשיו מגיע סרט נוסף, "ווינר", ובו מגלמת אותה אמיליה ג'ונס המצוינת, מי שכיכבה בזמנו ב"קודה" זוכה האוסקר. הוא עלה אצלנו לאקרנים בשבוע שעבר ומסתמן שממש בקרוב ייעלם מן האולמות - מהרו לראותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

אז מי היא ריאליטי ווינר? יש שיקראו לה גיבורה ויש שיקראו לה בוגדת. העובדה שנולדה וגדלה במעוז רפובליקאי, במשפחה לא שמאלנית, ועם דעות לא ליברליות על נושאים כמו חוקי נשק, הופכת אותה לדמות מורכבת עוד יותר. דבר אחד בטוח: בניגוד לרוב האמריקאים, שלא טורחים ללמוד אף שפה חוץ מאנגלית, היא היתה בקיאה בלא פחות מארבע שפות נוספות - ערבית, פרסית, וגם דארי ופשטו, שתי השפות הרשמיות של אפניגסטן.

בזכות הבקיאות הזו, הצעירה התחילה לעבוד כמתורגמנית בסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, וכך גם צברה גישה למידע מסווג. בשלהי העשור הקודם, כשטראמפ הכחיש בתוקף כי רוסיה התערבה בקמפיין הבחירות לנשיאות שבו ניצח ב-2016, היא נתקלה במסמכים שהוכיחו אחרת - ובחרה להדליף אותם. ה-FBI עלה עליה במהירות, והתייחס אליה באופן שרבים פירשו כקשיחות חסרת פרופוציות לחומרת המעשה שלה. גם העונש שקיבלה, 63 חודשי מאסר, נתפס כמוגזם והצהרתי, אבל הכל תלוי את מי שואלים - בטח יהיו טוקביקסטים לכתבה הזו הסבורים שהיה צריך להוציא אותה להורג. בכל מקרה, היא ריצתה את עונשה, והדברים שחשפה נראים במרחק הזמן כמו משחק ילדים לעומת הטירוף שאחז מאז בעולם.

הסרט העלילתי הקודם, בכיכובה של סוויני, התמקד בעיקר במעצר ובחקירה של ווינר. הסרט הנוכחי פורש מניפה רחבה יותר גם מבחינת לוח הזמנים וגם מבחינת העולם של הגיבורה, ומציג בפנינו גם את בני משפחתה, בן זוגה, חבריה וכדומה. הוא גם מאמץ גישה קורקטית פחות וסרקסטית יותר, וניצב למעשה כמעין קומדיה שחורה בסגנון "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן. התוצאה סוחפת, מבדרת ומעוררת מחשבה. את התסריט כתבה קארי הוואלי, סופרת ועיתונאית שזו למעשה העבודה הקולנועית הראשונה שלה, ומאחורי המצלמה עמדה סוזנה פוגל, מי שבין השאר ביימה את הסדרה המהוללת "אור קטן" על מיפ חיס, חסידת אומות העולם שהעניקה מסתור לאנה פרנק ומשפחתה, ומצטיינת ביצירת ביוגרפיות של נשים אמיצות ומעוררות השראה.

כמה חודשים אחרי שעלה לאקרנים, "חליסה" מגיע ל-VOD. כמו רוב הסרטים הישראלים בימינו וכמו רוב הסרטים בכלל, הוא התקשה למצוא את הקהל שלו באולמות - והלוואי שיעשה זאת על המסך הקטן.

"חליסה" נקרא בשם זירת ההתרחשות של הסרט - השכונה החיפאית שהיא סמל לדו-הקיום שקולר משתוקקת אליו. הלוואי שכל הארץ היתה כמותה. את הדרמה הזו כתבה וביימה סופי ארטוס, שעלתה לישראל מצרפת לפני כעשרים שנה, והיא מציגה קשת רחבה של דמויות: צבריות ועולים מרוסיה, יהודיות וערביות, והמוצא שלהן בכלל לא מהווה אישיו בדרמה הזו, שיש בה הרבה סוגיות אחרות.

קולר מגלמת את שרה, אחות בטיפת חלב שכבר שנים מנסה להיכנס להיריון, אבל טיפולי הפוריות לא מניבים תוצאות. בינתיים היא מטפלת בתינוקות של נשים אחרות. אחת מהן היא צעירה במצוקה בשם אניה. שרה לוקחת אותה תחת חסותה, כדי לעזור לה אבל כמובן גם כדי לעזור לעצמה, ובשלב מסוים היא פורשת עליה כנפיים רחבות מדי. מה שמתחיל כקשר מפרה לשני הצדדים מתגלגל לסיטואציה קיצונית. יותר מכך לא נגלה. נגיד רק שזה סרט נהדר.

ניכר שארטוס גדלה בצרפת. "חליסה" מזכיר לא פעם דרמה צרפתית מחוספסת ואותנטית במובן הטוב של המילה. קולר, שהרקורד הקולנועי שלה כולל הופעות נפלאות ב"לעבור את הקיר", "בית בגליל" ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מספקת כאן הופעה נפלאה במיוחד. מתברר שהיא גם מבקרת קולנוע טובה מכולנו, כי ברשת החברתית סיכמה היטב את הסרט הזה - "'חליסה'- סרט יפיפה שיצרה סופי ארטוס המופלאה. סיפור על אימהות. כל מיני סוגים של אימהות, זאת שיכולה ולא רוצה, זאת שרוצה ולא יכולה וזאת שלא יודעת איך להיות".

יש בקולנוע סרטים שבכיף היו יכולים לדלג ישר לסטרימינג, ויש כאלה שהיו ראויים לכיוון ההפוך. דוגמה לכך הוא "ראשי מדינות" ("Heads of State"), שעלה השבוע באמזון פריים וידיאו. זה סרט ברמה גבוהה בסך הכל, שלא מבייש את המסך הגדול. בישראל, בה אוהבים קומדיות אקשן מסוגו, אפשר להניח שהיה שובר קופות באולמות - אבל הרהורים כאלה הם מים מתחת לגשר. אמזון רכשו אותו וכהרגלם החליטו להפיץ אותו ישירות בשירות שלהם, בלי הפצה קולנועית.

הסרט מצטרף לרשימה של סרטים העוסקים ביחסים המיוחדים בין שליטי ארצות הברית ובריטניה - קדם לו, למשל, "הייד פארק על ההדסון". בדרך כלל היה מדובר בדרמות על נשיאים וראשי ממשלה שהיו באמת, וכאן במהתלת פעולה על שני שליטים פיקטיביים, אם כי לפחות אחד מהם מזכיר קצת פוליטיקאים מן המציאות.

ג'ון סינה הנפלא, מתאבק לשעבר שהפך לשחקן קולנוע לא מוערך דיו, מגלם את הנשיא האמריקאי - כוכב סרטי פעולה לשעבר שהפך למנהיג העולם החופשי, והוא מעין שילוב של רונלד רייגן, דווין "דה רוק" ג'ונסון ודונלד טראמפ, ופארודיה על שלושתם. אידריס אלבה הוא ראש ממשלת בריטניה - איש כוחות מיוחדים לשעבר שנכנס לפוליטיקה בתקווה לבנות סדר עולמי חדש.

השניים מתעבים אחד את השני ומקניטים זה את זה ללא הרף, אך נאלצים לשתף פעולה. הם מוצאים את עצמם על אותו מטוס, ואז מגלים שטמנו להם פח. הטיסה מתרסקת, וכל העולם בטוח שמתו, אך הם למעשה צנחו באמצע יער מרוחק, וכעת נדרשים למצוא את דרכם חזרה לחוף מבטחים, להציל את עורם ולהציל את העולם כולו, כי מי שניסה להתנקש בהם עשה זאת כצעד ראשון בדרך למזימה גדולה יותר. בתחילה נראה שהאויב היחיד שלהם הוא סוחר נשק רוסי אימתני ושכירי החרב שלו, אך עם הזמן מתברר שהקנוניה גדולה ומורכבת יותר.

את הסרט ביים איליה ניושלר, קולנוען רוסי שמוצאו יהודי הפועל בהוליווד. לפני ארבע שנים הוא הבריק עם "סתם אחד", קומדיית פעולה מלאת אנרגיות ושאר רוח בכיכובו של בוב אודנקירק, שיצאה בעיצומה של הקורונה והיתה אחד מן המרעננים של התקופה ההיא. הבמאי גם שיחק בסרט ההוא, וכך עושה גם כאן - בחור רב כישורים.

בכל מקרה, ניושלר שוב מוציא מתחת ידיו סצינות פעולה מיומנות ומהנות. נכון, זה לא "מזימות בינלאומיות" - אבל בכל הקשור לאקשן, הסרט בהחלט ניצב מעל הממוצע. חשוב מכך, יש בו בדיוק את מה שהיה כל כך חסר בפרק האחרון והמעיק של "משימה בלתי אפשרית" - הומור, ובעיקר הומור עצמי. הוא מודע לכל הקלישאות שיש בו ואין בו גרם של חשיבות עצמית, מה שגם מנטרל ביקורת עליו. הסרט יודע שיש בו מהלכי עלילה שחוקים וצוחק על זה, אז מה הטעם לצחוק עליו?

סינה ואלבה כבר כיכבו יחד ב"יחידת המתאבדים" לפני כמה שנים. יש ביניהם דינמיקה מעולה ושנונה, שלעתים מזכירה את אחת מקומדיות הפעולה הגדולות של העשור הקודם - "החבר'ה האחרים". בצידם, מופיע כאן צוות של שחקני משנה שרובו מן השורה הראשונה - מיס עולם לשעבר פריאנקה צ'ופרה ג'ונאס כשותפתו ויקירת לבו לשעבר של ראש הממשלה הבריטי, ג'ק קוויד שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, קרלה גוג'ינו ואחרים.

יש בסרט חסרונות כמובן, ובין השאר הוא ארוך מדי ללא הצדקה - כמעט שעתיים. עם זאת, הוא בסך הכל בהחלט מהנה ומפתיע לטובה. נוסף לכך, קל לבטל אותו כקומדיית פעולה טיפשית ותו לא, אבל בשל התכנים הפוליטיים שלו, אי אפשר שלא להתייחס לאמירות שבו, והן די מעניינות.

קודם כל, הדרך שבה הוא מציג את המנהיגים. הסרט מדמיין מציאות שבה ראש ממשלת בריטניה הוא אדם שחור, משהו שעוד לא קרה, משרטט אותו בצורה החיובית ביותר ומקדם את הרעיון שאנגליה צריכה אובמה משלה, אם כי לפחות לפי התסריט כאן, מוטב שיהיה לו רקע צבאי רציני - ממש כמו שתמיד מציעים לשמאל אצלנו.

ובאשר לבית הלבן, פה המסר מגיע דווקא מכיוון אחר. הסרט אמנם קצת לועג לנשיא הרייגניסטי/טראמפיסטי, אבל בסך הכל אוהד אותו. הוליווד בדרך כלל משפילה מנהיגים רפובליקאים - אבל לא הפעם, ולטראמפ לא תהיה סיבה להתנגח באמזון.

נוסף לכך, הסרט גם משמיע אמירה ברורה בעד נאט"ו, בריתות בינלאומיות והמעורבות של ארצות הברית ובריטניה בסכסוכים ברחבי העולם זה מעניין במיוחד בהקשר הנוכחי, אחרי שהשמאל הקיצוני והימין הבדלני תקפו את ההחלטה של טראמפ לתקוף באיראן. "ראשי מדינות" הופק כמובן לפני המלחמה הנוכחית, אז לא מתייחס אליה ישירות, אבל מעביר מסר אנטי-בדלני שאי אפשר שלא לקשר למעורבות האמריקאית במזרח התיכון. כלומר, בשעה שרוב הפרוגרסיבים בהוליווד ישמחו שארצות הברית תפקיר את ישראל למותה, קומדיית האקשן הזו משמיעה קול אחר, וזו עוד סיבה לחבב אותה.

בדיחה אהובה ונושנה הולכת כך: שוטר אחד הולך ברחוב ולפתע עוצרת לידו מכונית. במושב הנהג יושב אדם, ובצידו פינגווין. "סליחה, איפה הגן חיות?", שואל האיש. "ישר ושמאלה", עונה השוטר. למחרת, הוא שוב רואה את הזוג המוזר, והפעם האיש שואל "איפה הקולנוע?". השוטר שואל בתגובה - "חשבתי שלקחת את הפינגווין לגן חיות אתמול". "נכון, אומר האיש - אתמול גן חיות, היום סרט".

הבדיחה הזו היא פחות או יותר עלילת "שיעורים בפינגווינית", דרמה קומית בריטית שעלתה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. למרבה הפליאה, היא לא מבוססת על בדיחה אלא על ספר זיכרונותיו של טום מישל. לפי המתואר כאן, הוא היה מורה בריטי שהגיע לארגנטינה בסוף שנות השבעים, רגע לפני ההפיכה הצבאית, ואז הציל את חייו של פינגווין שנפגע באסון סביבתי ואימץ אותו לחיקו. אומרים שהכלב הוא חברו הטוב של האדם אבל מתברר שגם הפינגווין יכול להיות כזה, וכמשתמע משם הסרט, איש ההוראה הפך בעצמו לתלמיד, ולמד מחברו החדש שיעורים חשובים על אהבה שלא תלויה בדבר, נאמנות ונתינה ללא קץ.

סטיב קוגן, מהימן כתמיד, מגלם את הגיבור ומעצב אותו כאדם ציני וסרקסטי עוד יותר מן הנהוג באי הבריטי, עם הומור יבש ונקודת מבט פסימית ומיואשת. עם הזמן נגלה מה גרם לו לאבד כל ניצוץ של שמחת חיים, וגם נראה כיצד הפינגווין, ולא רק הוא, מעירים אותו לתחייה. בקווי עלילה מקבילים, אנחנו גם רואים כיצד הוא מצליח להשתלט על הכיתה הבעייתית שלו, ונהיה מעורב בחייהן של המנקות של דירתו - אחת מהן מעזה להתבטא נגד החונטה, מה שעולה לה ביוקר.

כל זה נשמע מקסים - מישהו אי פעם ראה סרט עם פינגווין שלא היה חמוד? אך למרבה הצער, יש לדרמה הקומית הזו כמה בעיות קשות, ולא פלא שהיא מגיעה אלינו עם ביקורות מעורבות, ובלי שהשאירה חותם מיוחד בקופות או בעונת הפרסים.

עם כל הכבוד, פינגווין זה לא כלב, ואפילו לא קוף או דב. מנעד ההבעות, התנועות והפעולות שלו מוגבל למדי, לפחות באינטרקציה עם בני אדם, ולכן הסצינות בינו לגיבור האנושי לא מעניינות במיוחד. סליחה אם זה נשמע קר לב, אבל הצפייה בסרט ממש לא גרמה לי לרצות לאמץ פינגווין משלי.

ויש גם בעיות חמורות בהרבה. הסרט נוגע בפשעים המזוויעים של החונטה, שהתעללה בעשרות אלפי אנשים לכל הפחות - אגב, רבים מהם יהודים, שלחלקם יש קרובי משפחה שחיים כיום בישראל. תמיד חשוב להעלות את הנושא הזה לדיון, אלא שהדרמה הקומית עושה זאת בצורה שטחית, רדודה ואפילו מעליבה. העלילה הפוליטית נותרת משנית לעלילה הפינגווינית, שהתסריט משתמש בה בצורה משונה ביותר כדי ליצור אלגוריות לפשיזם וסכנותיו.

בסדר, אני מבין: לא כל יצירה קולנועית על הנושא יכולה להיות מחוספסת וריאליסטית כמו למשל "אני עדיין כאן" על המשטר הצבאי הברזילאי, שזכה השנה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי. לפעמים יש גם ערך בסרטים חמודים על בריטים ופינגווינים, אלא שהסרט הזה, להרגשתי, קצת חורג מגבולות הטעם הטוב, ובסופו של דבר מזכיר יותר את הבדיחה של דידי מנוסי בה התחלנו מאשר את הדרמה האנושית והאמפטית שהוא מתיימר להיות.

בסופו של דבר, נראה גם כי מבחינת התסריט, כל הייסורים העוברים על הצעירה הארגנטינאית המרדנית ושאר בני עמה הם לא יותר מאשר כלי - החוויה המתקנת שמאפשרת לגיבור הבריטי לצאת מן הפסיביות שלו, להיות מעורב מחדש בנעשה מסביבו, ולאחות את פצעיו ולהמציא עצמו מחדש. בקומדיות רומנטיות כמו "גרדן סטייט", יש לנו את הדמות הקלישאתית של המניק פיקסי דרים גירל, הבחורה מלאת החיים שכל תכליתה היא להראות לגבר את האור, וכאן את המשבצת הזו ממלאים קורבנות החונטה ופינגווין. זה רע כמו שזה נשמע.

מאחורי המצלמה עמד הבמאי פיטר קטאנו, שפרץ בשנות התשעים עם הלהיט המפתיע "ללכת עד הסוף", ומבחינה טכנית הוא עושה עבודה טובה, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט משונה מאוד (מאוד), כמו שרק סרט על חברות בין גבר ופינגווין יכול להיות. באותה מידה, אפשר היה לקרוא לו "סטיות של פינגווינים".