לפני כשנה התעוררה סערה לאחר שנחשף סרטון קצר מריאיון של רננה רז לפודקאסט של סתיו שפיר, שבו אמרה רז בהתייחסה למצב הכאוטי במדינה כי היא חושבת "שזה יסתיים רק באלימות". היום מעידה על עצמה רננה רז שאותה סערה הפכה אותה לפחות תמימה. "הייתה שם הצצה לכמה התקשורת לפעמים יכולה להיות לא אחראית, אין מחשבה על העתיד שאנחנו רוצים שיהיה פה, איזה שיח אנחנו רוצים לייצר פה. מה שחשוב זה מה שקורה, המיידיות של הרייטינג, לייצר כותרת".
הסערה קמה אחרי שאמרת באותו ריאיון "אני מצטערת שאני אומרת את זה, אני מרגישה שהאנשים שנמצאים בשלטון והלחימו את עצמם לכיסא הם אנשים מאוד אלימים. הם לא פשוט יתעוררו בבוקר ויגידו 'טוב, הבנו שאתם לא רוצים שנהיה פה, אז להתראות'. זה לא יקרה. לפרק את זה, יצטרכו לפרק את זה באלימות, אני אומרת את זה בצער".
"נכון, אבל זה היה חלק משיחה יותר רחבה שבה הבעתי את הפחד שלי מהמקום האפל שאליו אנחנו הולכים, ומסגרו את זה כאילו זה מה שאני רוצה שזה יקרה, כאילו אני חושבת שצריך לפרק את זה באלימות".
בזמן שבעצם ניתחת את המצב שלדעתך כך זה ייגמר.
"כן, זה כמו שאתה רואה ילד עושה משהו ואומר לו 'זה יגמר בבכי'. אתה הרי לא רוצה שזה ייגמר בבכי אבל אתה לא יכול שלא לראות שלשם זה הולך. אז זה מה שאני אמרתי. ולצערי זה היה ממש מסגור פושע ומכוון".
למה מכוון?
"כי כולם אימצו את הנרטיב של ינון מגל. בעצם ינון מגל חתך את הקטע הזה והוציא אותו ככה ואף אחד לא ניסה לשאול שאלות, לבדוק מי המרואיינת, לתהות באיזה הקשר היא אמרה את זה, מה היא אמרה אחרי ולפני, פשוט מסגרו את זה כאילו אני קוראת לאלימות, שזה דבר שהוא נורא רחוק ממני, זה לא מה שאני עושה בחיים. אני לא מאמינה באופציה הזאת בכלל. ראיתי באירוע הזה כמה מהר דברים יוצאים משליטה".
האזינו לריאיון עם רננה רז גם בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם רננה רז:
מה את זוכרת מאותם ימים אחרי שפרצה המהומה?
"אלו היו כמה ימים מחרידים, אבל זה היה שיעור מעניין בתגובתיות. כשזה קרה האינסטינקטים האנושיים הבסיסיים היו לרצות להגיב בחזרה, לכעוס, לתקן. הרגשתי שנעשה לי עוול מאוד גדול, זה גם היה מאוד מפחיד. קיבלתי גם איומים, זה היה מאוד לא נעים, אבל הבנתי שאם אגיב מיד, אני בעצם עושה מה שעשו לי ואני לא רוצה להיות בעמדה הזו.
"הרגשתי שבערב מהדורת החדשות ממסגרת את זה שאני קוראת לאלימות, ואז אני מקבלת טלפונים אם אני רוצה לבוא לתוכנית הבוקר של אותו ערוץ להגיב על הדבר הזה. יש בזה משהו כל כך ציני. מייצרים בערב בעיות כדי שלמרואיינים בתוכנית הבוקר על מה לדבר. לא רציתי לקחת חלק במשחק הזה, רציתי לקחת כמה צעדים לאחור ולהבין מה קורה. זה כמובן לא שינה את הדעות שלי ולא גרם לי להפסיק להגיד אותן. אנחנו חיים במציאות שבה הרבה אומרים מה שהם חושבים. אנחנו רואים מה קורה כשלא אומרים בזמן מה שחושבים. בכל מקרה אני גם לא בטוחה שאם נדבר זה יעזור יותר מדי. עברנו לדעתי איזו נקודה שכבר רחוקה מהמקום הזה".
אז מה נותר לאזרחים מלבד לדבר?
"אני לא יודעת, נראה איך המציאות תתגלגל, אבל אני חושבת שהרבה דברים שקשורים בהגדרה של מה זו דמוקרטיה, כבר לא מתקיימים במציאות שלנו. אלו עובדות, זו לא דעה".
איך הגבת לאיומים על חייך אז? הסתגרת בבית?
"לא הסתגרתי בבית. הפתרון שלי היה לא להיות בלופ של כל זה. לא הלכתי לקרוא מה כותבים עליי, המשכתי את חיי וזה מאוד עזר לי. המשכתי לעבוד עם ילדים, ושם הרגשתי נמצאת המשמעות האמיתית של הדברים, לא בלהגיב לדברים שמישהו אמר שאמרתי. ידעתי גם ככה שתוך כמה ימים אף אחד לא זוכר מה קרה כי יקרה משהו אחר".
על מי כעסת בעיקר? על התקשורת? על ינון מגל שהוציא את זה?
"אני לא מכירה את ינון מגל, אין לי שום אינטראקציה איתו ונראה לי שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות. אם יש לי כעס זה על הקלות שבה לקחו את השם שלי ונתנו כותרת של מה שלא הרגשתי שבכלל קרה, בלי לשאול אותי אגב. אנשים אפילו לא התקשרו לבקש תגובה שלי על זה. עם זאת, אני חייבת לומר שמבחינה רוחנית עמוקה אני מרגישה שזה היה עבורי שיעור מאוד גדול. למדתי המון דברים על החיים, על אנשים ועל עצמי. למדתי כמה איפוק הוא חשוב".
חששת לחייך בעקבות האיומים?
"לא, אבל חששתי שיקראו לי לחקירה. הגישו נגדי תלונה במשטרה על הסתה אז חששתי שפתאום ידפקו לי בדלת ויבוא שוטר ויגיד 'את מוזמנת לחקירה', ואני אצטרך להגיד לילדים שלי 'תשמעו, אני צריכה ללכת למשטרה'. פחדתי שהסיטואציה הזו תקרה, אבל לא הרגשתי שחיי בסכנה".
רננה רז (46) החלה את דרכה כרקדנית ושחקנית אך ברבות השנים התפרסמה גם כיוצרת מחול ותיאטרון וככוריאוגרפית שיצירותיה מוצגות בכל רחבי העולם. לפני שנים ספורות יצרה בצוותא עם ניצן כהן פורמט בשם "VHS ד"ש מהעבר", שמהר מאוד הפך לתופעה שחייבים לחוות. זה החל כמופע חד פעמי בתיאטרון תמונע, הפך להצלחה כבירה בפסטיבל ישראל בשנת 2022 ומאז הוא מופיע בלי הפסקה ברחבי המדינה, כשעיקר הפרסום למופע עובר בפה לאוזן.
במופע עולים זה אחר זה יוצרים ואמנים מתחומים שונים - תום אבני, רוני קובן, דורון נשר, קורין קיציס, עפרי כנעני, יוסי צברי, שירילי דשא ורננה רז עצמה - ומציגים רגע משמעותי בעבר שלהם שצולם בקלטת VHS. אל הזיכרון שנחשף מול הקהל באולם הם מגיבים מהנקודה שבה הם נמצאים היום. כמי שצפה במופע היפהפה, אני יכול להעיד שהתוצאה שמתקבלת בסוף הערב היא אוסף של רגעים מרגשים, מצחיקים, מטלטלים ומעוררי מחשבה. זה פשוט מופע שאסור להחמיץ, ומי שרוצה לתפוס את שתי ההצגות הבאות שלו, הן תתקיימנה במסגרת פסטיבל ישראל: הראשון באופקים ב-24 ביולי והשני ב-4 באוגוסט בקריית שמונה.
"אני באה מעולמות הפרינג' הקשוח, אז אפילו לא העזתי לחלום להופיע בהיכל התרבות, כך שזו באמת הפתעה מאוד טובה", אומרת רננה רז. "אבל האמת היא שאני חושבת שמהרגע הראשון הרגשנו שיש פה איזה משהו אחר. יש במופע הזה מפגש מאוד חזק עם החיים. האמנים שמופיעים חוזרים אחורה לקלטות שלהם, מחפשים רגע בעבר מכונן עבורם, רגע שהזמן העניק לו משמעות. דרך הזמן שעבר אפשר להסתכל על מה שהיה ולהבין משהו על מה שאני רואה.
"יש פעולה שקורית על הבמה שגם הקהל עובר אותה. הקהל תוך כדי צפייה מתחיל לחטט בקלטות הדמיוניות שיש לו בבית ומתחיל לשאול שאלות על זמן, על פרידה ועל החומרים שמהם מורכבים החיים. אנחנו רגילים הרבה פעמים שביצירות אמנות יש משהו סטרילי, ואני חושבת שבמופע הזה אין משהו סטרילי. הוא מערבב את חומרי החיים עם חומרי היצירה".
וגם התמהיל של היוצרים שמופיעים על הבמה הוא תמהיל נהדר. הוא משלב באופן מושלם בין הומור לרצינות, בין אמן לאמן. במופע שאני ראיתי, לדוגמה, הופיעו טל פרידמן, יוסי צברי ותום אבני שהביאו המון צחוק לבמה.
"החיים ממש מעורבבים בתוך המופע. הקטע של תום אבני, לדוגמה, זה קטע שעלה לפני המלחמה באיראן ומי שיגיע לראות את זה עכשיו - הקטע של תום מקבל הסתכלות אחרת. החיים משנים את הקטעים בלי שהקטעים עצמם משתנים. כן, חיפשנו איזשהו תמהיל של אנשים, קודם כל כאלה שיודעים לספר סיפור, כי אתה עולה לבמה אז אתה בעצם מספר סיפור.
"זמן הוא חומר מאוד חמקמק בחיים שלנו. או שאנחנו מבחינים בו כשהוא חלף בהרבה או שאנחנו לא מצליחים להבחין בו. אנחנו כל הזמן עסוקים סביב זמן. במופע יש תחושה כמעט טקטילית שאפשר לגעת בזמן, כך שחיפשנו אנשים שבסיפור שלהם יש גם איזה ממד של טרנספורמציה. זאת אומרת, כאלה שכשהם מסתכלים אחורה על עצמם, הם רואים שמשהו השתנה. במקרה של דורון נשר זה מאוד ברור, אבל בכל סיפור הם מסתכלים אחורה ולהבין מה התרחש מאז שהזמן הזה עבר".
בקטע שלך על הבמה את מציגה קלטת ישנה שלך רוקדת עם הורייך בחתונות משפחתיות, לפני שהתגרשו. מה את הבנת על עצמך בהקשר של הזמן שחלף?
"אצלי זה אירוע מתגלגל, כפי שבטח ראית במופע. קודם כל זה חיבר אותי לנקודה שממנה התחלתי לרקוד ולהתעניין בתנועה. הבנתי איך תנועה עבורי קשורה לאהבה ולמשפחה באיזשהו אופן. ההורים שלי רקדו מאוד יפה יחד, אז אני מבינה את מקורות ההשפעה שלי. כילדה לא הבנתי את הקשר בין ההורים שלי - אני גם מדברת על זה בקטע שלי במופע - אבל הזמן הביא אותי להבנה שאולי אף פעם לא הרשיתי לעצמי להתאבל על פירוק המשפחה, למרות שתמיד ידעתי שהם לא אמורים להיות יחד. פתאום הבנתי שאותה ילדה בת ארבע, שהייתה רואה אותם רוקדים, קיבלה איזושהי תחושת ביטחון.
"בקטע שלי במופע אני מפתיעה את הקהל ומזמינה את הוריי הגרושים לעלות שוב על הבמה ולרקוד, אלא שלדאבון הלב, אבא שלי נפטר לפני חצי שנה, וחשבתי שהקטע שלי מת ביחד איתו. זה היה באמת רגע באמת חזק כשמציאות ואמנות נפגשות בצורה הכי אפקטיבית שיכולה להיות. אבל אחרי שחשבתי על זה הרגשתי שהמופע מציע לי דרך חדשה להתבונן על זה".
כלומר, ממש חשבת לגנוז את הקטע לגמרי משום שאביך מת?
"לא ידעתי מה עושים עם זה, והייתה תחושה שמה שהיה כבר לא יהיה עוד, אבל את זה אפשר לומר על הזמן באופן כללי. הסתכלתי פתאום על המופע ואמרתי שכל קטע בעצם עוסק באיזושהי פרידה ממשהו. החיים שלנו זה רצף של תרגולים בפרידה. יש משהו בפומביות הזאת של לעמוד על במה ובאמת להסכים להיפרד מהדברים המדהימים שחוללו משהו בחיים שלנו. זה מעניק כוח גדול במציאות שאנחנו חיים בה עכשיו, גם למי שרואים את זה. אני מרגישה שזה כמו מין טקס, אבל משותף, שאנשים זקוקים לו. להיות בקשר עם האובדנים שלנו, ולהודות עליהם גם. סוד השותפות של ניצן כהן ושלי הוא שמה שהכי מעניין אותנו בעולם זה סיפורים ואנשים. במופע הזה יש משהו מאוד ישיר. אנחנו מרגישים שהמופע הזה הוא פרויקט חיים".
אני יכול לנחש שהתגובות שאת מקבלת על המופע הזה שונות מאוד מתגובות ליצירות פרינג' שלך, שלא ממש הצליחו להגיע למיינסטרים ולא מילאו את היכל התרבות.
"נכון, אבל ספציפית בעבודות שלי אני תמיד מחפשת דרך להגיע אליך. מבחינתי יצירה זו דרך לתקשר. אם הגעת להופעה שלי ואתה לא מבין מה דיברו אליך, זה כישלון שלי. אבל אין ספק שהמופע הזה נכנס לטריטוריה חדשה שלא הייתה מוכרת עד אז, ואני אסירת תודה עליה".
את הולכת להפגנות נגד הממשלה?
"כן, בהחלט. למרות שאני חושבת שההפגנה זה כלי מאוד אפקטיבי במשטר דמוקרטי, אבל במשטרים אחרים הוא כלי פחות אפקטיבי".
את מבינה אמנים שמפחדים להתבטא פוליטית בתקופה הזאת?
"כן, אני מבינה את זה לגמרי".
את כועסת עליהם? מבואסת עליהם?
"לא. לפעמים אני לא מבינה, כי בצורה שהמבנה הנפשי שלי מאורגן, מאוד קשה לי לא להגיד מה אני חושבת כשאני רואה אי צדק או עוול. אם למישהו זה עובד והוא מסוגל לשחק, אז מי אני שאשפוט?".
מה בעצם הכי מכעיס אותך בישראל כרגע?
"אני חושבת שיש פה עם של אנשים מדהימים ויש פער נורא גדול בין העם לבין ההנהגה. פוליטיקה נהייתה משהו כל כך מסואב וציני ואני מרגישה שזה לא חייב להיות ככה, אין סיבה שזה יהיה ככה. פוליטיקה היא כלי שמשפיע על החיים שלנו - וחיים זה דבר יקר. אז מי שמשפיע על החיים שלנו צריך להיות בן אדם שאנחנו מפקידים את החיים שלנו בידיו, והוא צריך לנהוג בזה בקדושה, באחריות, באכפתיות, בעדינות, וכל הדברים האלה לא מתקיימים. אין דבר ספציפי כזה או אחר. כל הדבר הזה לא עובד כמו שצריך".
מה השתנה בך אחרי 7 באוקטובר?
"פגשתי את הסיוטים הכי גדולים שלי ואת הפחדים הכי גדולים שלי. אני דור שלישי לניצולי שואה, גדלתי עם איזושהי חרדה, בתור ילדה אני ובני דודים שלי נהגנו לשחק במשחקי שואה, אבל תמיד זה היה משהו מהעבר. ופתאום זה מגיע והכי ברוטלי שיכול להיות".
אילו תגובות את בעיקר מקבלת ברחוב? "ישראל מתייבשת"? "אהבה מעבר לפינה"? משהו אחר?
"תראה, 'ישראל מתייבשת' ילווה אותי לכל החיים או עד שאתקמט עד כדי כך שאנשים לא יזהו אותי יותר. אבל כן, 'ישראל מתייבשת' זה רוב התגובות".
מה אנשים אומרים?
"קודם כל שאני מוכרת להם ואז מתחילה סאגה שלמה מאיפה. אני קוטעת את זה מאוד מהר ואומרת להם 'ישראל מתייבשת', ואז הם 'נכון!'. אז כן, מדברים איתי על זה הרבה. 'אהבה מעבר לפינה' אנשים מדברים איתי מדי פעם על זה, אבל האמת היא שהרבה אנשים מדברים איתי גם על המופע שלנו "VHS". זה מאוד משמח".
את חושבת שהיום היו נותנים לך את קמפיין "ישראל מתייבשת"?
"לא, אני לא דמות ממלכתית".
ואז היית?
"כן. אבל אני חושבת שדרך העובדה שבחיים לא היו נותנים לי היום קמפיין, אפשר להבין מה קרה למדינת ישראל".
את חושבת שבחיים לא היו נותנים לך שום קמפיין?
"לא. של משרד ממשלתי? בחיים לא".
כמה מתסכל אותך להיות רקדנית שהולכת ומתבגרת ולא מסוגלת לעשות מה שהיית מסוגלת לפני 20 או 30 שנה?
"דרך זה שאני לא מסוגלת, אני מבינה כמה עוד אהיה לא מסוגלת. יש בזה משהו כואב, אבל למען האמת אף פעם לא הייתי רק רקדנית, אני גם כוריאוגרפית, כך שאני לא מרגישה שהכול נלקח ממני בבת אחת. אין ספק שזו התמודדות, אבל תדע לך שכמו שאומרים על אנשים שמשתבחים ומתעמקים עם השנים, זה לפעמים אותו הדבר גם בגוף. יש איכויות מסוימות של תנועה בגוף, של הבנה של גוף, שיכולתי אולי לעשות אותם לפני 20 שנה אבל לא הבנתי אותם לעומק כמו שאני מבינה אותם עכשיו. זה משפיע על התנועה שלי לטובה".
את נהנית מריקוד כמו שנהנית פעם?
"הרבה יותר. לזוז זה צורך אנושי בסיסי, מאוד חייתי אפילו. בתרבות שלנו רוקדים או במסיבה או בחתונה או בחוג. אני מוצאת את עצמי נהנית מלרקוד גם בסלון, עם הילדים שלי, במסיבות, אני מרגישה צורך של אנשים לזוז ולנוע אחרי 7 באוקטובר".
ריקוד גורם להרבה אנשים גם מבוכה, כי לא כולם יודעים לרקוד טוב.
"נכון אבל מה זה לא לדעת לרקוד? יש לנו איזה תפיסה של מה זה לרקוד ומה זה לרקוד יפה ואם אתה לא מתאים את עצמך לדבר הזה, אתה מרגיש נבוך. אבל יש גם ריקודים שהם הרבה יותר פרומים, כמו ששבטים באפריקה עושים טקסי אבל. אלו תנועות שאף אחד לא יצר או ביים. הגוף מפיק אותן באופן מאוד אינסטינקטיבי. אני מבינה את המבוכה הזו אבל אני חושבת שזו מבוכה מאוד מערבית".
ב"רוקדים עם כוכבים" את צופה?
"כן, עם הבת שלי".
איך לא הציעו לך להיות שופטת שם?
"אפרופו מה שדיברנו מקודם על כך שאני לא מקבלת גם קמפיינים יותר".
איפה את רואה את עצמך ואת ישראל עוד 20 שנה, נגיד?
"אני לא יודעת. אחרי כל האירועים שקרו בשנתיים האחרונות, פלוס המוות של אבא שלי, אני הרבה פעמים מרגישה שהפסקתי להבין איך העולם עובד. המטפלת שלי אמרה לי משפט נורא יפה: 'נראה לי שזה לא שהפסקת להבין איך הוא עובד, נראה לי שעכשיו הבנת איך הוא עובד'. בשנתיים האחרונות עברו עלינו דברים שחיים שלמים לא יספיקו כדי לעבד אותם. אני מאחלת לעצמי שאעשה משהו שאני אוהבת ושתמיד יהיה לי בו עניין וסקרנות ושכולם יהיו בריאים".
ותמשיכי לחיות בישראל?
"תראה, אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר. זה הבית שלי, זו המדינה שלי, זה גם לא שוס גדול בעיניי להיות מהגרת. זה לא שיש מדינות שאוהבות אותנו במיוחד ורק מחכות שנבוא. היצירה שלי מאוד קשורה לשפה העברית, לתרבות העברית, אנשים שאני אוהבת נמצאים פה".
ולא היה לך שום הרהור בשנתיים האחרונות אם לעזוב?
"לא. אני לא רוצה אמנם שהילדים שלי יגדלו בדיקטטורה, את זה אני יכולה להגיד חד משמעית, אבל חוץ מזה זה לא משהו שהרהרתי בו אי פעם. אני ממש מחוברת לישראל ואוהבת להיות פה. אף פעם לא רציתי לגור בחו"ל. זה הבית שלי".