יוטה סיינטס היו שם בתחילת שנות התשעים, כשהדאנס התחיל לבעוט. הם היו שם, סמפלו כאילו אין מחר, ואפילו הצליחו בארצות הברית. את האלבום הראשון שלהם, Utah Saints" , הם הוציאו ב- 92'; את האלבום השני שלהם, Two", הם מוציאים שמונה שנים אחרי, כלומר עכשיו.
אם הוצאת אלבום ראשון מופתי ולוקח לך אלף שנה להוציא אלבום שני, הוא אמור להביא בראש, ולו רק בגלל הדיבור והציפייה שהוא מייצר סביבו. אם הוצאת אלבום ראשון שלא הרבה זוכרים (רובנו נגיד KLF אם יבקשו מאיתנו לנקוב בשמם של להיטנים אלקטרוניים מתחילת שנות התשעים) ולוקח לך אלף שנה להוציא אותו, הוא אמור להביא בראש, ולו רק בשביל לשכנע שיש סיבה מספיק טובה לשבור את השתיקה שלא ממש הפריעה למישהו. יוטה סיינטס מייצגים את המקרה השני, ומה לעשות, האלבום השני שלהם לא מצליח לשכנע (ולא בגלל מייקל סטייפ הנודניק שהיה שותף לכתיבת הקטע הפותח).
"Two" עמוס לעייפה בסמפולים. טים גרבוט וג'ז וויליס יוטה סיינטס אז והיום לא נוטשים כור מחצבתם (את ה"גניבות" מיוריתמיקס וקייט בוש מחליפות כאלה מפאבליק אנמי ומטאליקה, למשל) ואף טורחים להודות על עטיפת הדיסק לסמפלרים המופלאים של אקאי. תוצאת השימוש באותם סמפלרים מופלאים היא לפעמים נחמדה ולפעמים בלתי נסבלת. עומס שהוא הרבה פחות אגרסיבי מהנוסחה המנצחת לפני שמונה שנים, אבל גם הרבה פחות אפקטיבי. שום דבר לא ממש מעניין מצד אחד, או מקפיץ מצד שני. נורא סתם. שלא לדבר על זה שחלק מהקטעים נשמעים כל כך מלפני חמש-שש-שבע שנים, עם הפקה קצת יותר אלגנטית.
דיסקים הם לא דבר זול, ובאלקטרוניקה כמו בז'אנרים אחרים יוצאים המון-המון דברים חדשים כל הזמן. אל תשקיעו בשני של יוטה סיינטס, כי לא תבואו על סיפוקכם.
את הכסף!
15.1.2001 / 10:51