תקשיבו, זה הרומן הרומנטי הכי טוב שקראתי בתקופה האחרונה

"סיפור חיי" מאת לוסי סקור, קומדיה רומנטית ואירוטית.

הייזל היא סופרת ספרים רומנטיים שהרבה מהם היו רבי מכר, אבל כבר תקופה ארוכה היא תקועה במחסום כתיבה רציני. איזה מחסום כתיבה, מחסום חיים. מאז הגירושין המכוערים שהיא עברה, התובנות הקשות על הזוגיות שלה וההפסדים שלה בגירושין האלה היא פשוט לא מצליחה להרים ראש מעל המים. אז לכתוב? להיות בקשר עם קוראים? תשכחו מזה.

כשזואי, חברתה הטובה והסוכנת הספרותית שלה, מצליחה להכניס בה ניצוץ רגעי של אכפתיות למציאות, הייזל מגלה שיש לה פרק זמן קצר להפליא לפנות את הדירה ששייכת למעשה לגרוש שלה, ושאם היא לא תכתוב ספר ומהר הוצאת הספרים תבטל איתה את החוזה. אז הייזל פועלת באימפולסיביות וקונה בית שזקוק לשיפוץ מסיבי בעיירה קטנה. ההשראה לקניה מגיעה מתמונה שראתה בעיתון עם כמה מהתושבים, והם - ובמיוחד קבלן שיפוצים בשם קמפבל בישופ שכנראה לא יודע לחייך - הדליקו בה ניצוץ יצירתי, והיא מקווה שמגורים במקום יעזרו לה אפילו יותר.

אבל כמובן, העיירה היא לא בדיוק מה שהיא ציפתה שהיא תהיה.

תקשיבו, באמת שזה הספר הרומנטי הכי טוב שקראתי בתקופה האחרונה. לא זוכרת מתי לאחרונה נהניתי כל כך מספר שהוא לכאורה קלישאתי בטירוף - עיירה קטנה, גראמפי וסאנשיין (אגב, שמישהו כבר יכתוב ספר שבו הסאנשיין הוא הגבר והגראמפי היא האישה! חלאס!), אויבים לאוהבים וכל הסטיגמות המוכרות והשחוקות להחריד. למרות שהיו עליו המון ביקורות חיוביות, מודה שלא ציפיתי ליהנות כל כך, בגלל הקלישאתיות הזאת - אבל איכשהו סקור מצליחה להתעלות לגמרי על כל (!) התבניות האלו, והספר הזה פשוט מופלא.

אני לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל איכשהו היא כתבה עיירה קטנה שונה בנוף של הז'אנר הזה. כן, אין בה הרבה תושבים. כן, כולם מכירים את כולם וכולם היו יחד בגן או משהו. כן, דור ההמשך נשאר כאן (בצורה זו או אחרת) ומוצא את עצמו מתווכח באסיפה המקומית (כי כמובן שיש כזו) עם המורות שלו מכיתה ג'. כן, בגדול מקבלים את הייזל יפה לעיירה. כן כן, אתם מכירים את כל זה.

אבל האם צפיתם את המנוולת הראשית של העיירה, שרואה שחור בהכול? האם צפיתם את היחס החמים אך לא מתלהב בקולי קולות שהייזל מקבלת? האם צפיתם את זה שגם בעיירה קטנה כזאת יש להייזל קהל מעריצים, ואיכשהו הם מתנהגים גם בשפיות וגם בטרלול מוחלט? אולי איכשהו יכולתם לנחש את זה, אבל לא יכולתם לנחש את המצב הבעייתי של העיירה, או את ראש העיר שלה (שהוא אחד הדמויות האהובות עליי בסיפור הזה, בחיי), או את מועצת העיר שהייזל מוצאת את עצמה חברה בה... בקיצור, עיירה קטנה קלאסית ומוכרת, אבל גם לא.

לא רק העיירה מפתיעה אותנו, אלא גם הדמויות עצמן. לא חסרות גיבורות רומנטיות שעושות מהלכים אימפולסיביים - אבל אף אחת מהן היא לא סופרת של ספרים רומנטיים שיודעת לנתח את המעשים שלה עצמה בדיוק של סופרת חדה. וזה המקום להלל ולשבח את הייזל הארט, ותאמינו לי שמגיע לה.

קודם כל, המעבר הזה? הייזל מודעת היטב לקלישאה הזאת, ולגמרי לוקחת את זה בקלילות ואפילו צוחקת על עצמה. בהמשך, כשקמפבל בישופ יעשה לה צרות בקשר ביניהם, היא תתעמת איתו ולא תאפשר לו לנקוט בגישת "אנחנו רבים כי לא דיברנו כמו שצריך", כי כמו שהיא מציינת - קוראים שונאים את הקו הזה, וגם במציאות הוא לא מאה. והיא צודקת! אני חושבת שהבהלתי כהוגן את האיש שלי כשהגעתי לחלק הזה בספר וצעקתי בקול "יש! סוף סוף!!" זה פשוט קטע גאוני, סליחה מותק.

אהבתי שהייזל מודעת לעצמה לאורך כל הסיפור, היא מאוד מחוברת לתחושות שלה ולמה שהיא צריכה עבור עצמה - כלומר ברגע שהיא מצליחה סוף סוף לצאת מהדיכאון. אהבתי את היצירתיות שלה ואת חוש ההומור - בחיי שצחקתי בקול כמה וכמה פעמים - ואת הדרך שבה היא מתמודדת עם מה שקורה מסביב. אהבתי את העצמאות שלה, את הכנות שלה לגבי עצמה - מה מתאים לה ומה לא. אני אוהבת בעיקר את זה שהיא מאוד אמיתית, מאוד מעוררת הזדהות. איך שהיא קמה בבוקר, איך שהיא מתמודדת עם אנשים מסביבה, הדרך שבה היא נשאבת למשהו שמעניין אותה (כתיבה במקרה שלה) - כל זה מרגיש לי מאוד אמין והגיוני.

אני גם מאוד אוהבת את מערכת היחסים בינה לבין קאם. מדובר במערכת יחסים של אויבים לאוהבים, ולשם שינוי זה הרגיש כן. אני מרגישה שהרבה פעמים בספרים רומנטיים מערכת יחסים כזאת מתחילה באויבים-אבל-נמשכים-בטירוף-בסתר, וזה אף פעם לא אמין. כאן הם מכירים זה בחתיכות של זו, באופן הדדי, אבל לגמרי לא סובלים את האופי אחד של השנייה. זה כל כך כל כך הרבה יותר אמין! המשיכה מתפתחת רק בהמשך, כשהחיבה מתפתחת פחות או יותר במקביל, אבל בקצב איטי יותר, וזה פשוט נפלא. אני כל כך אוהבת מערכות יחסים איטיות יותר, שלא קופצות ראש ישר למים וגמרנו.

כבר הזכרתי את זה קודם אבל אני אגיד את זה שוב - מערכת היחסים ביניהם נקייה לגמרי מכווווללללל הקלישאות המעצבנות שיש בדרך כלל בספרים רומנטיים. הייזל לא מאפשרת לקאם להימנע משיחה אמיתית, והיא גם לא מסתירה ממנו מההתחלה שהוא מקור השראה בשבילה לספר החדש שלה. הוא מודע לזה, הוא מוכן לעזור לה, הוא שמח בשבילה. זה לא סוד וזה לא יוביל לשום פיצוץ, וזה פשוט נהדר. אני הייתי בטוחה שזה יהיה קו העלילה בספר - הייזל מסתירה מידע קריטי וקאם מתפוצץ, אבל זה פשוט לא הסיפור, וזה כל כך נדיר ומיוחד שהיה פשוט תענוג לקרוא את זה. הפיצוץ הבלתי נמנע, אגב, מאוד הגיוני, קצת צפוי, בנוי טוב, ומנוהל בצורה כל כך נפלאה על ידי העיירה ועל ידי הייזל עצמה - שזה ממש כיף.

יש בספר המון דמויות משניות ברמות שונות של חשיבות. לא אכנס פה לעומק שלהן, אבל אני מרגישה שיש איזון טוב בין הסיפור הראשי לדמויות מסביב, שזה סיפתח טוב לספרים שעוד יבואו, ושהמכלול של כולם כאן רק מוסיף לסיפור. מאוד אהבתי את הסיפור של האחים בישופ (בעיקר מפני שזה מרמז שצפויים לנו עוד שני ספרים לפחות כסוג של המשך, ואני אהיה מאושרת ממש כשזה יקרה). יש להם יופי של סיפור רקע ויופי של משפחה עם דמויות חזקות, מגוונות ומעניינות, טרגדיה ברקע שמקבלת את המקום הראוי לה וכל מה שצריך. משפחה אמינה וטובה ומחבקת. כן יש פה כמובן את הקלישאתיות שכולם ישר מאוד אוהבים את הייזל - ואת זואי, כי הן כמעט לא נפרדות אף פעם - אבל אפשר להחליק את זה.

לורה, אחותו של קאם, היא דמות נהדרת ששמחתי ממש שקיבלה מקום בספר, ואני אשמח לראות אותה עומדת בעצמה במרכזו של סיפור משלה. זואי היא סוכנת ספרותית חצי מוצלחת, וזה ממש ממש חמוד, למען האמת. האחים הקטנים של קאם הם צמד חמד קורע שכיף לראות את הדינמיקה ביניהם. וראש העיר... הזכרתי את ראש העיר? איזה איש משעשע. בקיצור, לא אלאה אתכם. יש פה יופי של דמויות משנה שמספקות מגוון ומעשירות את הספר במקום להעיק עליו.

חשוב לציין שהעלילה המרכזית היא אולי הסיפור הרומנטי, אבל יש פה קו עלילה נוסף של הצלת העיירה, שטובעת (כמעט ליטרלי) בחובות ואולי תיאלץ להסתפח לאחותה המוצלחת והמתנשאת, הלוא היא עיירה קצת יותר גדולה ששוכנת בצמידות אליה, ומנוהלת על ידי ראש עיר קרה ושתלטנית (וקצת מוזרה בהקשר הכללי של הספר, היא כנראה הדמות השטוחה היחידה). הייזל כמובן נוטלת חלק במאבק הזה, מה שעוזר לה להשתלב בעיירה, למרות שזה לא הולך כמו שהיא מתכננת.

כאן אולי המקום להכניס ביקורת קטנה: חלק מהטוויסטים פה היו צפויים להחריד מקילומטרים, ואני לא מבינה איך אף אחד בסיפור לא ראה אותם מגיעים. כאילו, מרגל פנימי? אתם רציניים? לי היה ברור מי זה החל מהרגע שבו המילים "מרגל פנימי" עלו על הדף, ואני לא יודעת למה אף אחד לא הבין את זה בעצמו. נו, זה נתן לנו עוד כמות עמודים מכובדת של הספר הנפלא הזה, אז אין לי תלונות.

בשורה התחתונה "סיפור חיי" הוא ברומן רומנטי נהדר שאמור ליפול למיליון קלישאות ולגרום לנו לגלגל את העיניים, אבל מכיוון שסקור היא קוסמת הוא לא עושה את זה. הספר מושלם, כיפי, מצחיק מאוד, עם דמויות עגולות ואמינות ומערכות יחסים עגולות ואמינות, ואם זה הז'אנר שלכם כדאי שתקראו אותו בהקדם. אני עצמי מחכה להזדמנות לקרוא אותו שוב, ויש לי תחושה שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאפתח אותו. הוא היה עד כדי כך נפלא.

"סיפור חיי" / לוסי סקור. הוצאת הספרנית. 542 עמודים.

הביקורת פורסמה לראשונה בקבוצת הפייסבוק "המלצות אמיתיות על ספרים"

לביקורות נוספות של תמר אפלבום-יסלזון