ביוני 2022, אחרי שהעולם נפתח מחדש אחרי תקופת הקורונה, טסתי ללונדון לראות את בילי אייליש. היא הייתה בת 20 וסגרה רזידנסי של שש הופעות סולד אאוט רצופות באולם ה-O2. אם היא הייתה רוצה, היא הייתה יכולה לעשות עוד שבוע שם והכרטיסים היו ממשיכים להיחטף. עוד לפני שהייתה יכולה להזמין בירה או לקנות סיגריות בצורה חוקית בביתה שבקליפורניה, היא כבר הייתה אחת הכוכבות הגדולות בעולם. היו לה כבר שישה פרסי גראמי, לצד פרסי אוסקר וגלובוס הזהב. היא הייתה האמן הראשון שנולד במאה ה-21 שכובש את המקום הראשון במצעד האלבומים והסינגלים בארה"ב. היא הייתה העתיד של הפופ.
בסך הכל שלוש שנים עברו מאז, ובילי אייליש חזרה לראשונה ללונדון כאמנית בשלה יותר. שוב היא עושה רק שש הופעות, והספסרים מוכרים כרטיסים באלפי פאונדים. אני מגיע לראות אותה הפעם עם ציפיות גדולות יותר. היא כבר לא כוכבת עולה, אלא כעמוד תווך של הז'אנר. היא רק בת 23, אבל היא כבר לא העתיד של הפופ אלא ההווה שלו. מאחורי עיני האוקיינוס שלה מסתתר לא רק כישרון יוצא דופן, אלא גם תבונה נדירה ואחריות אמנותית. אישה צעירה שפיצחה את קהילת הפופ, ומבקשת לנצל אותה למטרות חיוביות. עם אלבום שלישי מהפנט ביופיו, ועם פסלון אוסקר נוסף על המדף (מה שהופך אותה לאדם הצעיר ביותר אי פעם שזכה בשני אוסקרים), בילי אייליש היא כבר מזמן לא "הבטחה" או "תופעה". היא לא טרנד. היא הדבר האמיתי.
זה בא לידי ביטוי בבחירה שלה להקטין את עצמה מול הקהל שלה, שמקיף אותה ב-360 מעלות באולם הענק של ה-O2. יחסית להופעות פופ אחרות מדובר בבמה די עלובה. בלי גימיקים. בלי צמידים זוהרים על הידיים של המעריצים. עומר אדם או אודיה לא היו מסכימים להופיע ככה, עירומים ותלויים נטו ברפרטואר ובכישרון. גם קולדפליי וטיילור סוויפט היו חוששים לצאת ככה אל מול 20 אלף איש. בילי אייליש היא חיית במה מסוג אחר. הגלדיאטורית הגדולה של דור הזי.
זה ניכר עוד לפני שהיא עולה לבמה. במזנונים של ה-O2 מוכרים רק מאכלים מהצומח. המרצ'נדייס מיוצר כולו מחומרים ידידותיים לסביבה, כולל התקליטים שמיוצרים מ-100% ויניל ממוחזר. מי שמבקש לקנות חולצה (מכותנה ממוחזרת כמובן) מתבקש לענות על סקר שמבקש לבדוק כמה הוא מבין את הפגיעה של תעשיית האופנה בכדור הארץ. אלה לא סתם סיסמאות. חלק מעלות הכרטיס כוללת תרומה לעמותת REVERB שמטרתה לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של סיבובי הופעות גדולים.
ואז האורות נכבים, ו-20 אלף מסכים קטנים של מכשירים סלולריים מאירים את האולם החשוך. על הבמה עולה אישה צעירה בת 23 בבגדי ספורט שגדולים עליה בכמה מידות. להבדיל מכוכבות אחרות, היא לא צריכה לחשוף את הגוף כדי שכל העיניים בקהל יתמקדו בה. היא פותחת הכי חזק שיש, עם Chihiro שנשמע אפילו יותר סוחף מאשר באלבום. הרבבות שרות כל מילה יחד איתה. התחושה היא של חוויה רוחנית, לא הופעת פופ.
מיד אחר כך מגיע Lunch, מהקצביים והבוטים באלבום החדש, ובילי פשוט מתפוצצת באנרגיה על הבמה, רצה במעגל, קופצת, צורחת - בלי טיפת זיוף. זה מגרש המשחקים שלה, וכולנו מוזמנים. יש משהו כמעט רומי באיך שהיא תופסת את הבמה. היא לא רק עומדת במרכז אמפיתיאטרון עגול - היא שולטת בו. מקיפה את עצמה בקהל, ואת הקהל בה, מנווטת את האנרגיה לכל כיוון, ונועלת את תשומת הלב כאילו היא נכנסה לזירה. אבל בניגוד לגלדיאטורים הקלאסיים, היא לא נלחמת בחרב - אלא בלחישה.
קונספט ה-360 מעלות מוכיח את עצמו מהרגע הראשון, כשכולם מרגישים בשורה הראשונה. בילי נמצאת כל הזמן בתנועה, מתקרבת לכל צד, מקפידה לסובב את המבט, להרים ידיים, לשבת על הקצה, לחייך, להציץ - וכל אחת ואחד בקהל מרגישים כאילו הם בהופעה אינטימית, רק הם והיא. לפעמים היא סתם עומדת בפינה, מחייכת, מסתכלת על הקהל, שותקת. ובשתיקה הזו יש יותר עוצמה מכל מופע מלא בוידיאו ארט ופירוטכניקה. המטרה היא שנסתכל עליה בעיניים, ונקשיב באמת - אולי יותר מתמיד.
הקול של בילי הוא נשק לא קונבנציונלי - לא שואג, לא מתפוצץ, אבל חודר דרך החזה. היא לא צורחת עליך, היא לוחשת. זה לא ברור מאליו בכלל. כל רופא אא"ג יסביר לכם שלחישה מאמצת את מיתרי הקול הרבה יותר מצעקה. בילי לא צריכה לצרוח כדי לקבל תשומת לב. בדיוק כפי שהיא לא צריכה לרוץ או לקפוץ על הבמה כדי להרים את האולם. ברגע שהיא התיישבה על קצה הבמה, והחלה לשיר את What Was I Made For - השיר שזיכה אותה באוסקר השני שלה, היא מוכיחה שהיא לא צריכה להקה גדולה או מקהלה. בילי חמושה תמיד בשלושה כלים: קול, נוכחות, וכימיה - ושלושת אלה גורמים ל-20 אלף להרגיש כאילו הם נמצאים באולם הקטן של צוותא.
וכשהיא מבקשת שקט מוחלט כדי להקליט את הלופ ההרמוני של When The Party's Over, משהו באוויר משתנה. הביטוי "אפשר לשמוע סיכה נופלת" מקבל משמעות אחרת, כשאני ממש יכול לשמוע את הדמעה שזולגת לספרדייה שעומדת משמאלי מהלחי ונוחתת על הרצפה. היא לא היחידה שדמעה ברגע הזה. לא (רק) בגלל השקט. לא רק בגלל היופי, אלא בגלל מה שהוא מסמל: שיש עדיין מקום לעדינות בעולם, גם באולמות של 20 אלף איש.
התפילות שלי שצ'ארלי XCX תצטרף לבמה בלונדון לדואט חי לא נענו - אבל בילי, כמו בילי, מצאה דרך להפוך את Guess לרגע בלתי נשכח גם בלי המבצעת המקורית. היא מפנה לצ'ארלי את כל המסכים הענקיים, מקרינה את הקטע של צ'ארלי מהקליפ - ואז, כשמגיע הבית שלה, היא צצה על במה קטנה בקצה האולם ויורה את המילים האירוטיות שלה בעוצמה מטורפת. הקהל מצטרף אליה באקסטזה, ושואג איתה כאילו מדובר בהמנון של אצטדיון כדורגל. זה רגע של היפר פופ מהזן החדש: קצת מופע ראווה, הרבה קהילתיות - ובעיקר עוצמה משוחררת.
אבל אם Guess היה הרגע הכי משוחרר של הערב, L'Amour de ma vie היה הרגע הכי מוזיקלי. שיר האנטי-אהבה הזה נגמר באלבום בשתי דקות קצביות שנשמעות כאילו נלקחו ממועדוני שנות השמונים. בהמשך, בילי הוציאה את החלק השני (Over Now) כסינגל נפרד בגרסה ארוכה יותר. על הבמה ב-O2 בילי איחדה את שני השירים הכביכול לא קשורים לגרסה ארוכה, בת כמעט 9 דקות, שמתחילה בלחישה ואז נגמרת בקרשנדו יפהפה, מרחף, כמעט קאמרי.
זה היה הטור דה פורס של ההופעה בעיניי. בילי שרה את הפתיח בעדינות שוברת לב, כמעט לוחשת, כמעט מתנצלת. ואז השיר התפרץ לקטע דאנס מהפנט, סוחף, רטוב בזיעה, זוהר באורות סגולים, עם ביטים שמרקידים את כל הגוף. בילי לא נראתה כמו כוכבת אינדי-פופ מלנכולית, אלא כמו כוהנת אלקטרו סקסית, חצופה, נועזת, שמרשה לעצמה לרקוד כאילו שאף אחד לא מסתכל (בזמן ש-20 אלף זוגות עיניים בוהים בה בהערצה).
זה היה רגע שהגדיר את ההופעה כולה. שילוב של פגיעות ועוצמה, של חיבוק וניעור, של מכתב פרידה שהופך למסיבת ניצחון. אלא שהשיאים של ההופעה עוד לפנינו. "Happier Than Ever" קיבל הפעם ביצוע קצר מהרגיל - קטע הבלדה הפותח והאירוני קוצץ באופן כמעט אכזרי - אבל הקטע השני, הרוקיסטי, קיבל את כל הבמה הראויה לו, עם ביצוע מסחרר ועוצמתי שבו בילי עצמה מנגנת על גיטרה חשמלית בתפקיד שבסיבובי ההופעות הקודמים מילא אחיה פיניאס. זו לא רק בחירה סמלית, אלא מהלך מוזיקלי מובהק שמחזק את התחושה שבילי מגיעה לסיבוב הזה אחרת: משוחררת יותר, עצמאית יותר ובוגרת הרבה יותר מ-23 שנותיה.
במהלך ההופעה אין רגע אחד שבילי אייליש מרגישה מזויפת. כשכיף לה - רואים את זה. לא חיוך תאגידי מתוזמן או ריקוד שחזרו עליו באינספור חזרות. היא רצה ורוקדת על הבמה כי היא רוצה, לא כי היא חייבת. יש בזה משהו משחרר, אפילו מרגש: לראות אמנית בסדר גודל כזה שפשוט נהנית באמת. גם ההחלטה להשאיר את הבמה "נקייה" מאחוריה מחזקת את התחושה הזו. בניגוד להפקות ענק אחרות, אצל בילי אין להקת ליווי שנועדה "להרים". יש נגנים, יש זמרות רקע אבל כולם שקועים פיזית בתוך הבמה, כמעט נבלעים בתוכה. הבמה כולה שלה, וכל הנטל הרגשי והאמנותי מונח על הכתפיים שלה בלבד - והיא עומדת בזה בגאון. בלי מסכות, בלי הסחות דעת, בלי הגנות. רק היא והקהל. וזה מספיק.
לסיום נשמר Birds of a Feather המופלא והפשוט. כל כך פשוט שקשה להאמין שמדובר בשיר של בילי אייליש - אבל זה כל היופי שלו: אין בו מורכבות, רק הצהרה חד־משמעית של אהבה טוטאלית. בקהל ראיתי זוגות שמחזיקים ידיים, הורים שמחבקים ילדים. זו הייתה הרזולוציה הרגשית של כל הערב. אחרי כל הפחדים, הכעסים, העצב - נשאר רק הרצון להיות יחד. האישה קטנת הקומה על הבמה המשיכה להתרוצץ סביב הבמה כדי לשלוח אהבה לכולם. זה היה סיבוב ניצחון אחרון, עד הפעם הבאה.
שלוש שנים אחרי שעשתה שש פעמים סולד אאוט, היא חזרה לראשונה ללונדון - ועשתה בדיוק אותו דבר. בשלב הזה כבר יכלה להתקדם ולמלא כמה פעמים את אצטדיון וומבלי, אבל העדיפה לשמור על עצמה, ועל הקהל שלה, בחלל "האינטימי" של ה-O2 - דווקא כי היא מבינה שהיא לא צריכה להוכיח כלום. זו לא הייתה רק הופעה מצוינת. זו הייתה הצהרה. אמנותית. מוסרית. רגשית. כזו שרק מי שנמצאת בליגה משל עצמה יכולה להרשות לעצמה לעשות. בילי אייליש כבר לא במבחן. היא הסטנדרט.