הדבר הכי גדול שאמן יכול לעשות לקהל שלו, הוא לגרום לו לאהוב אותו. לא להעריך, לא להעריץ, לא לתמוך, לא לפרגן. לאהוב. אהבה אמיתית. מוצקה, קשה, אהבה הארד-קור. כזו שאתה מרגיש אותה בלב ובגוף ובנשמה. אהבה שהיא חזקה כמעט יותר מכל מחשבה רציונלית. שיחד עם האהבה למוזיקה עצמה, היא שנייה רק לאהבה למשפחה. אהבה כמו שאוהדים אוהבים את הקבוצה. כמו שחייל אוהב את הפלוגה. כמו שאברך אוהב את התורה. כמו שגבר אוהב אישה. ככה אני אוהב את מירי מסיקה וקרן פלס. כשהן על הבמה, וגם מחוצה לה. בנפרד, וביחד. מודה, נפלתי.
האהבה הזאת לא היתה שם תמיד. היא נבטה והתפתחה וגדלה עם השנים. בהתחלה למירי. בעשור האחרון גם לקרן. היא התחילה בהערכה לכישרון העצום - לשירה, לנגינה, לכתיבה - וליכולת שלהן לנהל אותו, המשיכה בהתחברות למוזיקה ולשירים, בחדווה לחשוב עליהם ולנתח אותם לעומק, ואז הידלקות על האישיות הבימתית וגם הפרטית, על ההומור בכמויות, על המוחצנות, על תפיסת החיים.
אהבתי אמנים בחיים שלי, הרשימה ארוכה. עם חלקם זו אהבה שנמשכת עשורים ותימשך כנראה לתמיד. האהבה לקרן ומירי היא אחרת. כי היא לכאורה לא היתה אמורה לקרות. מה לי, שגדלתי על רוק ואלטרנטיב, ולמתקתקות הלעיתים דביקה, לפופ הלהיטי, לבלדות הפסנתר, לדרמה קווינז האלה, שחשות עצמן דיוות. אבל כל מי שבאמת אוהב מוזיקה ואוהב פופ ומוכן לקבל על עצמו בשלב מסוים של חייו את עול המיינסטרים, מתישהו יגיע הרגע שבו הוא יישבר מולן, ייכבש, ייפול שדוד, יתמכר, ויאלץ להודות שהן לא סתם טעם נרכש, הן הארוחה עצמה, שיצאה ממטבח שקרוי על שמן, קרן את מירי קוויזין. בז'אנר שלהן, פלס ומסיקה הן כבר עשרים שנה הדבר האמיתי.
בספרו "יום שני" תיאר פרופסור ניסים קלדרון את רמי פורטיס וברי סחרוף, כשהם עולים יחד על הבמה כצמד "פורטיסחרוף" כדמות אחת, כאורגניזם חי אחד, רב זרועות ואיברים, שמעבר להיותו שלם סינרגטי שעולה על סכום חלקיו, הוא גם מתפקד בהופעה חיה כיצור אחד ששר ומנגן ומעניק לקהל חוויה ייחודית. זה בדיוק מה שקרה אמש בהיכל מנורה במופע המשותף הראשון של קרן פלס ומירי מסיקה. למשך שעתיים הן כמו התחברו, רוב הזמן, לישות מוזיקלית ובימתית אחת, כשבחלק מהשירים, שבוצעו כדואטים, לא היה ברור היכן אחת נגמרת והשניה מתחילה, ומתי זו מובלת והשניה מובילה. זה בלט גם ווקאלית. במופעים מהסוג הזה חלק מהקסם הוא לשמוע איך כל אחד שר את השירים של השני. במופע אמש, כשהן שרו אחת משירי השניה, אפשר היה לחשוב שמדובר בשיר מקורי של זו ששרה אותו, למשל כשפלס שרה את "אף אחת" ומסיקה את "אם אלה החיים".
שיא הקסם הגיעה במש-אפים מהודקים ומתואמים, עד כדי מופלאים, שבחלקם הן החליפו ביניהן את השירים. "לילה אחד באפריל" בביצוע מסיקה פתח וסיים את "עכשיו אתה חוזר בחזרה" בביצוע פלס, "איתי" בביצוע מסיקה נשזר ב"מאמי" בביצוע פלס, "רק אלוהים ישפוט אותי" ו"אני מפחד עלייך" נארגו יחד במלאכת מחשבת, עד כדי שלקראת סוף הנאמבר הן שרו משפטים בודדים מכל שיר, שהשתלבו זה בזה כשתי וערב. מדהים. יפה לא פחות היה המיקס בין "מלך" ל"רסיסים", כשה"או-הו, או-הו" של השני השתלב בסיומו של הראשון, והרצף המוזיקלי נמשך גם עם "לייק וואנאקה", שהרים את הקהל. נאה היה גם "שתי גדות", הדואט המוקלט הרשמי היחידי שלהן עד היום, שגם הוא למעשה קאבר לשיר שפלס כתבה בעבר עבור מסיקה.
החתונה החגיגית שהיתה אמש במנורה לעיני כ-7,000 איש (כפול מקיסריה) היתה מרשימה בכל קנה מידה. 28 שירים (14 של פלס, 13 של מסיקה, דואט אחד), כל אחד להיט גדול יותר מקודמו, בשלל סגנונות: מוואלס לבלוז, מרוק לדאנס, מערבית להיפ הופ, מקלאסית לאר אנד בי. יש רגעים בהם ההיכל מתרגש ומלווה אותן במאות מכשירי טלפון שמאירים באפילה. יש רגעים בהם אי אפשר שלא לקום כדי לרקוד. אחד עשר נגנים מצוינים (נאלצו לוותר בכאב על חלק מהקבועים). עיבודים חדשים שנולדו עבור הערב הזה, ורעיונות יצירתיים, למשל להפוך את הנגנים למקהלת זמרי ליווי שמצטרפת ב"שמעון השכן", ובהדרן ל-"New Day Will Rise".
וכל אחת מהן הביאה אמש את הטוב ביותר שלה. כשמסיקה פתחה חזק את הגרון כפי שהיא יודעת ב"ברכת המלך", עבר רחש התפעלות בקהל, אפשר היה להרגיש את האנרגיה של שערות סומרות באלפי ידיים בבת אחת ונשמעו צעקות "וואו, איזו זמרת!". אותו הוייב הורגש כשפלס להטה עם "ואת" בביצוע סוחף, שהרגיש כמו לראות את סימון ביילס מתעופפת באוויר מהקורה ונוחתת מושלם על הקרקע.
המסר שאי אפשר בלעדיו, לחזרת החטופים, כיכב ב"שיר תקווה", השיר שאיתו מסיקה מסיימת כל הופעה מאז ומתמיד. הפעם הוא שובץ באמצע הקונצרט, ונעטף בסרטוני וידאו של חטופים ששבו מהשבי, מספרים על רגעי הכוח שלהם בתופת, על התקווה להשתחרר, על הניצחון. וכשהשתיים שרו "ביום הזה הניצחון, בעצם זה שלא נשברת" לחטופים ששבו, ו"אל תתייאש עכשיו, גם אם חלפה עברה עוד שנה", לאלו שעדיין בשבי, נרשם רגע בלתי נשכח נוסף.
וכשמדובר בשתיים האלה, יהיו גם הרבה דיבורים, סיפורים משעשעים על העבר, עקיצות הדדיות ובדיחות על הבלבול ביניהן (פלס: "אמרו לי, מסיקה, קחי שווארמה". מסיקה: "החמיאו לי על השיר לאירוויזיון"). סיפור ההיכרות המוכר שלהן ב"רימון" הועלה מהאוב עבור אלה שלא מכירים והוצג בפירוט רב, כולל הדגמה חיה של מסיקה ל"אינתא עומרי", ששרה בשירותים של בית הספר המפורסם למוזיקה, כשפלס מאזינה לה מעבר לדלת. המפגש השני, כשקרן משמיעה למירי את שירה הראשון, "אביתר המכוער", אותו כתבה על עצמה. וכמובן סיפורי תחילת הקריירה, כשבהתחלה לא רצו לתת להן צ'אנס. המעגל נסגר בשיר האחרון, "מי היה מאמין", שפלס כתבה לעונה השישית של "כוכב נולד", במהלכו שולבו קטעי וידאו שלהן מעבר. באחד מהן מירי אומרת למצלמה אחרי שנבחרה לזמרת השנה: "הכי כיף להגיד 'אמרתי לכם'".
שאלה מעניינת היא מדוע החיבור הזה על הבמה לאורך מופע שלם לא קרה קודם לכן. הן הרי עשרים שנה נעות במסלולים מקבילים, מתחרות, אבל גם החברות הכי טובות, כשפלס כותבת למסיקה, בעיקר בתחילת הקריירה, ושתיהן מארחות זו את זו מדי פעם בהופעות למספר שירים, אבל כל אחת מהן שומרת על קריירה עצמאית. התשובה היא הרצון של שתיהן לממש כעת למקסימום את פוטנציאל הקהל שלהן. שתיהן כבר כבשו מזמן מקומות כמו היכל התרבות ת"א, אמפי קיסריה ולייב פארק ראשל"צ, אבל ברור שיחד מדובר בבוננזה דו-ראשית.
במיתולוגיה של הפופ המקומי, הקשר בין השתיים מזכיר את זה שבין אתנה, אלת האמנות והחוכמה הנערצת, לבין אחותה ארטמיס, אלת הטבע הפראי, שפועלת למען בני האדם, בעיקר הנשים, שלמרות שהן שונות באופיין, הן משלימות זו את זו. השאלה היא מי היא מי. אלא ששתיהן אלות בתולות ובמחשבה נוספת, מדובר יותר בוונוס ואפרודיטה, אלות האהבה והיופי, שרוב המיתוסים אודותיהן הם משלים על רומנטיקה ואהבה חסרת גבולות, שאינה מתחשבת במוסכמות, או בתרגום לשפת הפופ: קרן פלס ומירי מסיקה.