קראו שני פרקים מתוך "סיכוי טוב למות", החותם את סדרת "המדריך לרצח לילדות טובות"

עיניים מתות, ככה אומרים, לא? חסרות חיים, זגוגיות, ריקות. עיניים מתות היו המלוות הקבועות שלה עכשיו, הן עקבו אחריה ונמצאו תמיד במרחק מצמוץ לכל היותר. הן הסתתרו באחורי מחשבתה וליוו אותה אל חלומותיה. העיניים המתות שלו, ברגע שעברו מחיים למוות. היא ראתה אותן במבטים החטופים ביותר ובצללים העמוקים ביותר, ולפעמים גם במראָה, בפניה שלה.
ופיפ ראתה אותן עכשיו, בוהות בה ישירות. עיניים מתות בראש של יונה מתה שהיתה שרועה על שביל הכניסה. זגוגיות וחסרות חיים, מלבד התנועה של בבואתה שלה בתוכן, כשכרעה על הברכיים והושיטה יד. לא כדי לגעת, רק כדי להתקרב מספיק.
"מוכנה, פיצקית?" אבא של פיפ שאל מאחוריה. היא נרתעה כשהוא טרק את דלת הבית בנקישה חדה, שצליל יריית אקדח מסתתר בהדים שלה. המלווה המתמיד האחר של פיפ.
"כ־כן," ענתה פיפ. היא הזדקפה וריככה את הקול שלה. תנשמי, תעברי את זה בנשימות. "תראה." היא הצביעה ללא צורך. "יונה מתה."
הוא התכופף להסתכל. עורו השחור התקמט סביב עיניו המצומצמות, וחליפת שלושת החלקים המצוחצחת שלו התקמטה סביב הברכיים. ואז הוא עבר לפרצוף שהכירה טוב מאוד; הוא עמד לומר איזו התחכמות מגוחכת כגון —
"פשטידת יונה לארוחת ערב?" הוא שאל.
הנה, כצפוי. בימינו כמעט כל משפט שני שלו היה בדיחה, כאילו הוא עובד קשה מתמיד לגרום לה לחייך. פיפ נכנעה והעניקה לו חיוך.
"לו רק זה היה מגיע על מצע של חולדות," היא ענתה. סוף־סוף היא הרפתה מהמבט הריק של היונה והניפה את התרמיל שלה, שצבעו ארד, על כתף אחת.
"חה!" הוא טפח על השכם שלה בפנים קורנות. "הבת המורבידית שלי." עוד שינוי של הבעה כשהוא קלט מה אמר, ואת כל המשמעויות האחרות שמתערבלות בתוך שלוש המילים הפשוטות הללו. פיפ לא יכלה להימלט מהמוות, אפילו לא בבוקר הבהיר הזה של סוף אוגוסט, ברגע רגוע עם אבא שלה. נראה שרק למען זה היא חיה בימינו.
אבא שלה התנער מהמבוכה, שאצלו תמיד היתה רגעית בלבד, וסימן אל המכונית בראשו. "בואי, אסור לך לאחר לפגישה הזאת."
"כן," אמרה פיפ. היא פתחה את הדלת והתיישבה. היא לא ידעה מה עוד תוכל לומר. המחשבות שלה נשארו מאחור כשנסעו, שם עם היונה.
הן השיגו אותה כשהמכונית נכנסה למגרש החנייה של תחנת הרכבת של ליטל קילטון. המקום היה עמוס והשמש התנוצצה על השורות הסדורות של מכוניות שהשאירו שם אנשים בדרך לעבודה.
אבא שלה נאנח. "אח, הפאקבוי ההוא בפורשה שוב תפס לי את המקום." פאקבוי: עוד מונח שפיפ התחרטה שנייה אחרי שלימדה אותו.

המקומות הפנויים היחידים נמצאו בקצה הרחוק של מגרש החנייה, ליד גדר התיל שמחוץ לטווח המצלמות. שטחי הציד הישנים של האווי באוורז. כסף בכיס אחד, שקיות נייר קטנות באחר. ולפני שפיפ הספיקה לעצור בעצמה, נקישת שחרור חגורת הבטיחות שלה הפכה לקול טפיחת הנעליים של סטנלי פורבס על הבטון מאחוריה. היה לילה עכשיו, והאווי לא היה בכלא, אלא ממש שם באור הפנס הכתום, עם צללים במקום עיניים. סטנלי מגיע אליו ונותן לו חופן כסף תמורת חייו, תמורת הסוד שלו. וכשהוא מסתובב לעבר פיפ בעיניים מתות, שישה חורים נפערים בתוכו ושופכים דם במורד החולצה שלו ועל הבטון, ואיכשהו הדם נמצא על הידיים שלה עכשיו. הוא מכסה את כל הידיים שלה ו —
"את באה, פיצקית?" אבא שלה החזיק את הדלת פתוחה עבורה.
"אני באה," היא ענתה וניגבה את הידיים על המכנסיים הכי יפים שלה.
הרכבת לתחנת מרילבון בלונדון היתה עמוסה לא פחות. כולם עמדו כתף אל כתף, וחיוכים בפה סגור היו תחליף ל"סליחה" כשנתקלו זה בזה. היו יותר מדי ידיים על מוט המתכת, אז במקום זה פיפ החזיקה בזרוע הכפופה של אבא שלה כדי להישאר יציבה. לו רק זה היה עוזר.
היא ראתה את צ'רלי גרין פעמיים ברכבת. בפעם הראשונה בעורף של מישהו, לפני ששינה תנוחת קריאה בעיתון "מטרו" שלו. בפעם השנייה הוא היה גבר שחיכה על הרציף עם אקדח ביד. אבל כשהאיש עלה לקרון הפנים שלו השתנו, איבדו כל דמיון לצ'רלי, והאקדח היה בסך הכול מטרייה.
עברו ארבעה חודשים והמשטרה עדיין לא מצאה אותו. אשתו, פלורה, הסגירה את עצמה בתחנת המשטרה בהייסטינגס שמונה שבועות קודם לכן; איכשהו הם הופרדו בִּזמן שנמלטו. פלורה לא ידעה איפה בעלה, אבל על פי השמועות ברשת הוא הצליח להגיע לצרפת. פיפ בכל זאת פקחה עין, לא כי רצתה שילכדו אותו אלא כי היתה צריכה שיימצא. וההבדל הזה היה הכול, הסיבה לכך שדברים לעולם לא יוכלו לחזור להיות נורמליים.
אבא שלה הסתכל עליה. "את לחוצה מהפגישה?" הוא שאל על רקע קול הצווחה של גלגלי הרכבת כשהאטה בכניסה לתחנה. "הכול יהיה בסדר. פשוט תקשיבי לרוג'ר, טוב? הוא עורך דין מצוין, הוא יודע על מה הוא מדבר."
רוג'ר טרנר היה עורך דין בחברה של אבא שלה, ומתברר שהטוב מכולם בתחום לשון הרע. כעבור כמה דקות הם ראו אותו מחכה מחוץ לבניין הלבנים האדומות הישן של מרכז הכנסים, שם נשכר חדר הישיבות.
"שוב שלום, פיפ," אמר רוג'ר והושיט לה יד. פיפ בדקה בזריזות שאין לה דם על הידיים ואז לחצה את ידו. "סוף שבוע מוצלח, ויקטור?"
"הוא היה, כן, תודה רבה, רוג'ר. ולארוחת הצהריים היום יש לי שאריות, אז זה יהיה גם יום שני מצוין."
"אני מניח שכדאי שניכנס, אם את מרגישה מוכנה?" שאל רוג'ר את פיפ והציץ בשעון, ידו האחרת אוחזת בתיק מסמכים מבריק.
פיפ הינהנה. היא הרגישה שהידיים שלה רטובות שוב, אבל זאת היתה זיעה. זאת היתה רק זיעה.
"את תהיי בסדר גמור, מתוקה," אמר לה אבא שלה ויישר את הצווארון שלה.
"כן, השתתפתי באלפי גישורים." רוג'ר חייך חיוך רחב וסירק לאחור עם היד את שערו האפור. "אל תדאגי."
"תתקשרי אלי כשתסיימו." אבא של פיפ התכופף לנשק אותה על הקודקוד. "נתראה בבית הערב. רוג'ר, נתראה במשרד מאוחר יותר."
"כן, נתראה, ויקטור. אחרייך, פיפ."
החדר שלהם היה חדר ישיבות 4־אִי בקומה העליונה. פיפ ביקשה לעלות במדרגות, כי אם הלב שלה ידפוק בכוח, זה יהיה מהטיפוס ולא משום סיבה אחרת. ככה היא נימקה את זה עבור עצמה, אותה סיבה שגרמה לה לצאת לרוץ בכל פעם שהרגישה שהחזה שלה מתכווץ. לרוץ עד כאב מסוג שונה.
הם הגיעו למעלה, רוג'ר מתנשף כמה מדרגות מאחוריה. גבר לבוש בהידור עמד במסדרון מחוץ לחדר 4־אי וחייך כשראה אותם.
"את בוודאי פיפה פיץ־אמובי," אמר. עוד יד מושטת, עוד בדיקה זריזה לאתר דם. "ואתה עורך הדין שלה, רוג'ר טרנר. אני חסן בשיר, והיום אהיה המגשר הבלתי תלוי שלכם."
הוא חייך ודחף את המשקפיים שלו במעלה האף הצר. הוא נראה טוב לב, וכמעט קיפץ במקום מרוב להיטות. פיפ הצטערה שהיא עומדת להרוס לו את היום, דבר שללא ספק יקרה.
"נעים מאוד," היא אמרה וכיחכחה בגרון.
"גם לי." הוא הפתיע את פיפ כשמחא כף. "הצד השני כבר נמצא בחדר הישיבות, מוכן להתחיל. אם אין לכם שאלות מקדימות," הוא העיף מבט ברוג'ר, "אני חושב שכנראה כדאי שנתחיל."
"כן. הכול טוב." רוג'ר נעמד לפני פיפ לתפוס פיקוד כשחסן נסוג לאחור לפתוח את דלת חדר 4־אי. בפנים היה שקט. רוג'ר נכנס והינהן בתודה לחסן. ואז היה תורה של פיפ. היא שאפה שאיפה עמוקה, זקפה כתפיים ושיחררה את האוויר בשיניים חשוקות.
מוכנה.
היא נכנסה לחדר, והפרצוף שלו היה הדבר הראשון שראתה. הוא ישב מעבר לשולחן הארוך, עם עצמות הלחיים הזוויתיות שלו המובילות בזווית אל הפה, והשיער הבלונדיני המבולגן מסורק לאחור. הוא העיף מבט למעלה והסתכל לה בעיניים, והיה במבט שלו משהו אפל ושמח לאיד.
מקס הייסטינגס.

הרגליים של פיפ הפסיקו לזוז. היא לא אמרה להן לעצור, זה היה מעין ידע קדמוני שבשתיקה — שאפילו צעד אחד נוסף יביא אותה קרוב מדי אליו.
"בבקשה, פיפ," אמר רוג'ר. הוא משך את הכיסא שנמצא בדיוק מול מקס וסימן לה לשבת. לצד מקס, מול רוג'ר, ישב כריסטופר אֶפְּס, אותו פרקליט שייצג את מקס במשפט שלו. בפעם האחרונה שפיפ נתקלה באיש הזה היא נמצאה על דוכן העדים; היא היתה לבושה בדיוק באותה חליפה, כשהטריד אותה בקול הנבחני שלו. היא שנאה גם אותו, אבל הרגש הזה היה כאין וכאפס לעומת השנאה כלפי האדם היושב מולה. רק רוחב של שולחן מפריד ביניהם.
"כן, אז שלום לכולם," אמר חסן בקול עליז והתיישב בכיסא המיועד לו בראש השולחן, בין שני הצדדים. "בואו נסיים קודם כול עם ההיכרות. משמעות התפקיד שלי כמגשר היא שאני כאן לעזור לכם להגיע להסכמה ולפשרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. המטרה היחידה שלי היא שכולם יהיו מרוצים, בסדר?"
חסן בבירור לא היטיב לקרוא את החדר.
"המטרה של גישור היא בגדול להימנע מהתדיינות משפטית. משפט הוא טרחה גדולה, ויקר מאוד עבור כל הנוגעים בדבר, אז תמיד כדאי לנסות ולראות אם נצליח להגיע להסדר כלשהו לפני הגשת תביעה." הוא חייך חיוך רחב, תחילה לצד החדר של פיפ ואז לזה של מקס. חיוך משותף ושווה.
"אם לא נוכל להגיע להסכמה, מר הייסטינגס ועורך דינו מתכוונים להגיש תביעת דיבה כנגד מיס פיץ־אמובי, על ציוץ ופוסט בבלוג מתאריך שלושה במאי השנה, אשר לטענתם כללו פרסום לשון הרע בכתב ובקובץ שמע." חסן העיף מבט ברשימות שלו. "מר אֶפְּס, בשם המתלונן מר הייסטינגס, טוען כי לפרסום לשון הרע היתה השפעה חמורה על מרשו, מבחינת מצבו הנפשי והנזק הבלתי הפיך שנגרם לשמו הטוב. הדבר הוביל בתורו לקשיים כלכליים אשר בגינם הוא מבקש פיצוי כספי."
הידיים של פיפ נסגרו לאגרופים בחיקה, המפרקים מתבלטים מבעד לעור כמו עמוד שדרה פרהיסטורי. היא לא ידעה אם תוכל לשבת כאן ולהקשיב לכל זה, היא לא פאקינג ידעה אם היא מסוגלת לזה. אבל היא נשמה נשימות עמוקה וניסתה, למען אבא שלה ורוג'ר, ולמען חסן המסכן הזה.
על השולחן, מול מקס, עמד כמובן בקבוק המים הבלתי נסבל שלו. פלסטיק בצבע כחול כהה אטום עם פיית גומי נפתחת. זאת לא הפעם הראשונה שפיפ ראתה אותו עם הבקבוק הזה; בעיירה קטנה כמו ליטל קילטון, מסלולי ריצה נוטים להתקרב ולהצטלב. היא למדה לצפות לזה, לראות את מקס יוצא לרוץ כשהיא יצאה לרוץ, כמעט כאילו הוא עושה את זה בכוונה איכשהו. ותמיד עם הבקבוק הכחול המזדיין הזה.
מקס ראה שהיא מסתכלת. הוא הושיט יד לבקבוק, לחץ על הכפתור לשחרר את הפייה בנקישה, לגם לגימה ארוכה ורעשנית ושיקשק את המים בפה. העיניים שלו נשארו נעוצות בה כל הזמן הזה.
חסן רופף מעט את קשר העניבה שלו. "ובכן, מר אֶפְּס, אם תוכל להתחיל בדברי הפתיחה שלך."
"בהחלט," אמר אֶפְּס והתעסק בניירת שלו, והקול שלו היה חד בדיוק כפי שזכרה אותו פיפ. "הלקוח שלי סובל נוראות מאז פרסום לשון הרע של מיס פיץ־אמובי בשלושה במאי בשעות הערב, בעיקר בשל הנוכחות האינטרנטית הניכרת של מיס פיץ־אמובי, יותר משלוש מאות אלף עוקבים בשעתו. למרשי תואר מבוקש מאוניברסיטה מכובדת, ולכן היה אמור להיות מועמד רצוי לעבודות לבעלי תואר."
מקס שתה שוב מבקבוק המים, כאילו כדי להדגיש את הנקודה.
"אבל בחודשים האחרונים מר הייסטינגס מתקשה למצוא תעסוקה ברמה המגיעה לו. הדבר נובע ישירות מהנזק שנגרם לשמו הטוב בגלל דברי לשון הרע של מיס פיץ־אמובי. כתוצאה מכך מרשי נאלץ להמשיך להתגורר עם הוריו, כיוון שאינו מצליח למצוא משרה הולמת ולכן אינו יכול לשלם שכר דירה על מגורים בלונדון."
אוי אוי אוי, האנס הסדרתי המסכן, חשבה פיפ, וביטאה את המילים בעיניה.
"אבל הנזק שנגרם לא מוגבל למרשי בלבד," המשיך אֶפְּס. "ההורים שלו, מר וגברת הייסטינגס, סבלו גם הם מהמתח, ובאחרונה נאלצו לעזוב את הארץ ולהתגורר בביתם השני בפירנצה למשך חודשיים. הבית שלהם הושחת באותו לילה ממש שבו פירסמה מיס פיץ־אמובי את דברי לשון הרע; מישהו ריסס גרפיטי על חזית הבית שלהם עם המילים: אנס, אני אתפוס אותך —"
"מר אֶפְּס," קטע אותו רוג'ר. "אני מקווה שאתה לא מרמז שהלקוחה שלי קשורה באופן כלשהו למעשה ההשחתה הזה. המשטרה אפילו לא שוחחה איתה בעניין."
"ממש לא, מר טרנר," השיב אֶפְּס הנהון. "הזכרתי את זה רק על מנת להראות קשר סיבתי בין דברי לשון הרע של מיס פיץ־אמובי לבין מעשה ההשחתה, שהתרחש בשעות שלאחר הדברים. כתוצאה מכך, משפחת הייסטינגס לא מרגישה בטוחה בביתה שלה, ונאלצה להתקין מצלמות אבטחה בחזית הבית. אני מקווה שזה מסביר במידה מסוימת לא רק את הקשיים הכלכליים שמר הייסטינגס סובל מהם, אלא גם את הכאב והסבל העמוקים שהרגישו הוא ובני משפחתו בעקבות דברי לשון הרע המכפישים והמבזים של מיס פיץ־אמובי."
"מכפישים?" אמרה פיפ, ולחייה הסמיקו. "קראתי לו אנס והוא באמת אנס, אז —"
"מר טרנר," נבח אֶפְּס וקולו התחזק. "אני מציע שתייעץ למרשתך לשמור על שקט ושתזכיר לה שכל דברי לשון הרע שתשמיע יכולים להיחשב לצורכי תביעת דיבה."
חסן הרים ידיים. "כן, כן, אני מציע שנירגע כולנו. מיס פיץ־אמובי, הצד שלך יקבל הזדמנות לדבר בהמשך." הוא רופף את העניבה שלו שוב.
"זה בסדר, פיפ, הכול בשליטה," אמר לה רוג'ר בשקט.
"אני מזכיר למיס פיץ־אמובי," אמר אֶפְּס אפילו בלי להסתכל עליה, ומבטו נעוץ במקום זה ברוג'ר, "שלפני ארבעה חודשים מרשי עמד למשפט ונמצא 'לא אשם' בכל הסעיפים. זו ההוכחה היחידה שנדרשת לכך שהדברים שנאמרו בשלושה במאי היו אכן לשון הרע."
"עם כל זה," התערב רוג'ר עכשיו, והתעסק בניירות שלו, "ניתן לטעון ללשון הרע רק אם הדברים מוצגים כעובדה. זה היה הציוץ של מרשתי: עדכון אחרון מהמשפט של מקס הייסטינגס. לא אכפת לי מה חבר המושבעים חושב: הוא אשם. הוא כיחכח בגרונו. "הביטוי 'לא אכפת לי' מציג בבירור את ההצהרה שלאחר מכן כסובייקטיבית, כדעה, לא כעובדה —"
"נו באמת," קטע אותו אֶפְּס. "אתה מנסה להסתמך על הגנת הבעת דעה? באמת? בחייך. הדברים נוסחו בבירור כעובדה, וקובץ השמע הוצג כאמיתי."
"הוא אמיתי," אמרה פיפ. "רוצה לשמוע אותו?"
"פיפ, בבקשה —"
"מר טרנר —"
"הוא בבירור ערוך." מקס דיבר בפעם הראשונה, בקול רגוע במידה מטריפה, ושילב את כפות הידיים מולו. העיניים שלו היו ממוקדות במגשר בלבד. "אני אפילו לא נשמע ככה."
"מה, כמו אנס?" סיננה אליו פיפ.
"מר טרנר —"
"פיפ —"
"בסדר, אנשים!" חסן קם. "בואו נירגע. כולם יקבלו הזדמנות להתבטא. תזכרו שאנחנו כאן לוודא שכולם מרוצים מהתוצאה. מר אֶפְּס, אתה יכול לפרט עבורנו את הפיצוי הכספי שמרשך מבקש?"
אֶפְּס הרכין ראש ושלף דף נייר מתחתית הערמה. "נזקים מיוחדים, בהתחשב בכך שמרשי היה אמור להיות מועסק בארבעת החודשים האחרונים, ברמת השתכרות חודשית שניתן לצפות לה ממישהו כמוהו, שהיא שלושת אלפים ליש"ט לפחות. מכאן שהנזק הכספי הוא שנים־עשר אלף ליש"ט."
מקס לגם שוב מבקבוק המים שלו והמים שיכשכו בגרונו. פיפ היתה רוצה לקחת את בקבוק המים המזדיין ולדפוק לו אותו בפרצוף. אם כבר דם על הידיים, לפחות שהוא יהיה שלו.
"מובן שלא ניתן להצמיד מספר לכאב ולסבל הנפשי שסבלו מרשי ומשפחתו. אבל אנחנו סבורים כי סכום של שמונת אלפים ליש"ט יהיה הולם, ובסיכום כולל, עשרים אלף ליש"ט."
"מגוחך," אמר רוג'ר וניענע בראשו. "מרשתי בת שמונה־עשרה בסך הכול."

"מר טרנר, הרשה לי לסיים," אמר אֶפְּס בבוז וליקק אצבע לדפדף. "לאחר דיון עם מרשי הוא סבור שהסבל המתמשך שלו נגרם מכך שלא פורסמה הכחשה לדברי לשון הרע ולא ניתנה התנצלות, שיועילו לו בפועל יותר מכל פיצוי כספי."
"מיס פיץ־אמובי מחקה את הפרסום לפני שבועות, כאשר נשלח מכתב הדרישה הראשוני מכם," אמר רוג'ר.
"מר טרנר, בבקשה," השיב אֶפְּס. אם פיפ תצטרך לשמוע אותו אומר "בבקשה" בצורה הזאת פעם אחת נוספת, היא עלולה לרסק גם לו את הפרצוף. "מחיקת הציוץ לאחר מעשה לא מבטלת את הנזק שנגרם לשמו הטוב של מרשי. ולכן זו ההצעה שלנו: מיס פיץ־אמובי תפרסם הצהרה באותו חשבון פומבי ותחזור בה מדברי לשון הרע המקוריים, תודה בטעות שעשתה ותתנצל על כל פגיעה שדבריה גרמו למרשי. בנוסף — וזאת הנקודה החשובה ביותר, ולכן אני מבקש שתקשיבו היטב — במסגרת ההצהרה הזאת עליה להודות במפורש שערכה את קובץ השמע ושמרשי מעולם לא אמר את אותם דברים."
"לך תזדיין."
"פיפ —"
"מיס פיץ־אמובי," התחנן חסן, שנאבק בעניבה שלו כאילו היא מתהדקת סביב צווארו ורודפת אחרי עצמה.
"אני אתעלם מההתפרצות של מרשתך, מר טרנר," אמר אֶפְּס. "אם הדרישות הללו ייענו, נסכים להנחה, נקרא לזה, על הפיצוי הכספי, והוא יסתכם בעשרת אלפים ליש"ט בלבד."
"בסדר, זאת נקודת התחלה טובה," הינהן חסן בניסיון להשיב לעצמו שליטה. "מר טרנר, תרצה להגיב להצעה?"
"תודה רבה, מר בשיר," אמר רוג'ר וקם. "הפיצוי המוצע עדיין גבוה מדי. אתה מניח הנחות מופלגות לגבי כושר ההשתכרות הפוטנציאלי של מרשך. אני לא רואה בו מועמד מזהיר במיוחד, בעיקר בשוק העבודה הנוכחי. מרשתי בת שמונה־עשרה בלבד. ההכנסה היחידה שלה היא מפרסום בפודקאסט הפשע האמיתי שלה, והיא מתחילה לימודים באוניברסיטה בעוד כמה שבועות, ותצבור חוב גדול בהלוואות סטודנטים. לאור כל זה הדרישה אינה סבירה."
"בסדר, שבעת אלפים," אמר אֶפְּס וצימצם עיניים.
"חמשת אלפים," הגיב רוג'ר.
אֶפְּס העיף מבט חטוף לעבר מקס שהינהן הנהון קל ונשען הצידה בכיסא. "זה מקובל עלינו," אמר אפס, "בצירוף ההכחשה וההתנצלות."
"יפה, נראה שאנחנו מתקדמים." חיוך זהיר חזר אל פניו של חסן. "מר טרנר, מיס פיץ־אמובי, אוכל לשמוע את מחשבותיכם בעניין התנאים?"
"ובכן," התחיל רוג'ר לומר, "אני חושב —"
"אין עסקה," אמרה פיפ ודחפה את הכיסא שלה לאחור מהשולחן. רגלי הכיסא צרחו כנגד הרצפה הממורקת.
"פיפ," רוג'ר הסתובב אליה לפני שהספיקה לקום. "למה שלא נדון בזה במקום כלשהו ו —"
"אני לא אחזור בי ולא אשקר ואומר שקובץ השמע ערוך. אני קראתי לו אנס כי הוא אנס. אני אמות ולא אתנצל בפניך." היא חשפה שיניים על מקס, הזעם מעקל את עמוד השדרה שלה, מצפה את עורה.
"מר טרנר! שלוט במרשתך בבקשה!" אֶפְּס חבט על השולחן.
חסן התחבט ונראה שאינו בטוח מה לעשות.
פיפ קמה. "הנה הקטע לגבי זה שתתבע אותי, מקס." היא ירקה את השם שלו כי לא היתה מסוגלת לשאת אותו על לשונה. "ההגנה הכי טובה שלי: אמת דיברתי. אז קדימה, תתבע אותי, נראה אותך. נתראה בבית המשפט. ואתה יודע איך זה הולך, נכון? בית המשפט יצטרך לברר אם דיברתי אמת, וזה אומר לעשות מחדש את כל משפט האונס שלך. אותם עדים, אותן עדויות, אותן ראיות, הכול. לא יהיה אישום פלילי, אבל לפחות כולם ידעו, לנצח, מה אתה. אנס."
"מיס פיץ־אמובי!"
"פיפ —"
היא נטעה ידיים על השולחן ורכנה מעליו בעיניים יוקדות, שקדחו בעיניו של מקס. לו רק היו יכולות להבעיר אש, להצית לו את הפרצוף בזמן שהיא מסתכלת. "אתה באמת חושב שתצליח בזה פעם שנייה? לשכנע עוד חבר מושבעים שאתה לא מפלצת?"
המבט שלו ננעץ בשלה בתגובה. "את משוגעת," הוא אמר בבוז.
"אולי. אז כדאי שתפחד."
"בסדר!" חסן קם וספק כפיים. "אולי כדאי שנצא להפסקת תה ועוגיות."
"אני סיימתי כאן," אמרה פיפ. היא העמיסה את התיק שלה על הכתף ופתחה את הדלת בכוח כזה שהיא נחבטה בקיר.
"מיס פיץ־אמובי, חִזרי בבקשה." קולו הנואש של חסן עקב אחריה למסדרון. וגם צעדים. פיפ הסתובבה. זה היה רק רוג'ר, שהתאמץ לדחוף את הניירות שלו לתיק המסמכים.
"פיפ," הוא התנשם. "אני באמת חושב שכדאי שאנחנו —"
"אני לא מוכנה לשאת ולתת איתו."
"רק רגע!" הנביחה של אֶפְּס מילאה את המסדרון בעודו ממהר להצטרף אליהם. "תני לי רק דקה, בבקשה," הוא אמר, וסידר מחדש את השיער האפור שלו. "אנחנו לא נגיש את התביעה בחודש הקרוב, בסדר? באמת שהאינטרס של כולם כאן שלא להגיע לבית משפט. אז קחי כמה שבועות לחשוב על זה, כשהעניינים לא יהיו כל כך רגשיים." הוא הסתכל עליה מלמעלה.
"אני לא צריכה לחשוב על זה," אמרה פיפ.
"בבקשה, פשוט..." אֶפְּס התעסק בכיס החליפה שלו ושלף שני כרטיסי ביקור נקיים בצבע שנהב. "הכרטיס שלי," הוא אמר, והושיט אותם לה ולרוג'ר. "מספר הטלפון הנייד שלי מופיע שם. תחשבי קצת, ואם תשני את דעתך את יכולה להתקשר אלי בכל עת."
"אני לא אתקשר," היא אמרה. היא לקחה את הכרטיס בחוסר רצון ודחפה אותו לכיס פנוי בז'קט שלה.
כריסטופר אֶפְּס בחן אותה לרגע בגבות מכווצות, לכאורה בדאגה. פיפ לא הסיטה את המבט; זה יאפשר לו לנצח.
"ואולי רק עצה קטנה," אמר אֶפְּס. "תקשיבי או שלא תקשיבי. כבר יצא לי לראות בעבר אנשים בספירלה של הרס עצמי. מה, רבים מהם היו לקוחות שלי. בסופו של דבר את רק תפגעי בכולם סביבך ובעצמך. את לא תוכלי לעצור בעצמך. אני דוחק בך לחזור לאחור לפני שתאבדי הכול."
"תודה רבה על העצה הלא משוחדת, מר אֶפְּס," היא אמרה. "אבל נראה שלא הערכת אותי מספיק. אני מוכנה לאבד הכול, להרוס את עצמי, אם זה אומר שאצליח להרוס גם את הלקוח שלך. זאת נראה לי עסקה הוגנת. אז שיהיה לך יום טוב, מר אֶפְּס."
היא שלחה אליו חיוך מתוק וארסי בעודה מסתובבת. היא האיצה בצעדיה, בנקישת נעליים שתאמה כמעט במדויק את הדופק הסוער שלה. ושם, ממש מתחת לדופק, מתחת לשכבות של שריר וגיד, היה צליל של אקדח יורה שש פעמים.

"סיכוי טוב למות" / הולי ג'קסון. מאנגלית: יעל אכמון. 448 עמודים. כנרת.