מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, "סורי בייבי" הפך לאחד הסרטים האמריקאים המדוברים והמוערכים של התקופה האחרונה, וכנראה שנפגוש אותו גם במצעד סרטי השנה, ואולי גם בטקס האוסקר. בינתיים, הוא עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. ההצלחה שלו מתבקשת: קודם כל, כי מדובר ביצירה קולנועית מופלאה בכל קנה מידה. חמישה כוכבים קל, מה שנקרא. מעבר לכך, יש בה גם חשיבות היסטורית: הוא לא סתם סרט מופתי, הוא עוד יותר מזה.
מאז פרוץ עידן ה-MeToo, הקולנוע האמריקאי שוב ושוב ניסה להתמודד עם השאלות שעלו ממנו, ובדרך כלל נכשל. "סורי בייבי" הוא מן הניסיונות הקולנועיים המוצלחים היחידים לעסוק בסוגיות כמו תקיפה מינית וטראומה, וזה מחזק עוד יותר את מקומו בפנתיאון.
זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון של אווה ויקטור, שנוסף לכתיבת התסריט ולבימוי גם מככבת בו. כמו סרטים רבים מן הזמן האחרון, הוא לא ליניארי, ואחד הדברים היפים בו שהמבנה הזה לא מאולץ או מעיק, אלא נדמה אורגני לגמרי, וגם משרת יפה את אחת מן האמירות החשובות שלו - שהעבר לא חלף, ולעד ימשיך לחלחל לתוך ההווה.
כשהפאזל מתחבר, אנו מתחילים להבין את התמונה המלאה. גיבורת הסרט היא אקדמאית צעירה בשם אגנס, בגילומה המצוין של ויקטור, הכותבת תזה בחוג לאנגלית באוניברסיטה מכובדת וגנרית כלשהי, מהסוג בו המרצים הם הומניסטים גדולים, שהערכים הליברלים שלהם מסתיימים כשזה נוגע ליחסים בין אישיים. אחד האנשים הקרובים אליה בקמפוס אליה מגלה הערכה רבה לכתיבה שלה, ולא ברור לה אם זה בלב טהור, מתוך כוונות מיניות או גם וגם. הדברים מתבררים כשהוא מזמין אותה לפגישה כדי לדבר על המחקר שלה, והתשובה היא האופציה הגרועה ביותר.
כאן עומדת בפני הסרט שאלה אתית: כיצד להציג סצינה של תקיפה מינית בצורה לא נצלנית ולא פוגענית, אך בכל זאת עוצמתית. "סורי בייבי" עומד בגאון באתגר הכמעט בלתי אפשרי, ומתאר את המעמד הכל כך רגיש בצורה מבריקה ומפעימה, שמצליחה לתת נוק-אאוט לקהל מבלי לחצות את גבולות הטעם הטוב. זהו אחד הרגעים הקולנועיים המדהימים והחשובים שראינו בשנים האחרונות, לכל הפחות.
בהמשך לכך, הסרט מתאר כיצד אגנס מתמודדת עם הטראומה ומנסה לבנות את חייה מחדש. היא עושה זאת באמצעות חברת נפש , בגילומה של נעמי אקי, שכן אטרקטיבי, בגילומו של לוקאס הדג'ס, ובעיקר בזכות חוש הומור, תכונה שתמיד היתה לה בשפע, ולא אבדה אפילו קצת אחרי מה שקרה לה.
יש בסרט אינספור בדיחות, עקיצות ושנינויות. הכיוון ההומוריסטי מפתיע, ומתגלה כאחת ההברקות והמעלות הגדולות שלו. קודם כל, עד כמה שמוזר להגיד זאת על סרט שעוסק בנושאים כאלה, "סורי בייבי" פשוט קורע. התסריט שנון, עוקצני וממזרי, והביצוע הוא מופת של תזמון קומי, שמצליח לקחת אפילו בדיחה קטנה על עפרונות קטנים ולהפוך אותה למשהו שמעלה חיוך רחב.
הומור במיטבו משמש מראה לנושאים רציניים ביותר, וכך גם פה. יש רגעים אבסורדיים, אפילו קפקאיים, שחושפים את אוזלת היד של הרשויות ושל המוסדות בטיפול בתקיפות מיניות - הן בפושעים והן בקורבנות. אחת הסצינות המצחיקות אך גם המקוממות ביותר מתארת מה קורה לגיבורה כשהיא מגיעה לרופא לבדיקה מיד לאחר התקיפה. על הצורה בה הוא מתנהל אפשר רק לומר - אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.
הומור הוא כידוע גם מנגנון הגנה. ברור לכולנו שהאירוניה והסרקזם של הגיבורה הם ביטוי לכאב שלה, ולעתים ככל שהיא מצחיקה יותר זה סימן שכואב לה יותר. אך ההומור הוא גם סמל של גבורה, של עמידות ושל חוסן. היא לא נתנה למי שפגע בה לשנות את מי שהיתה. היא אולי לא ממשיכה כרגיל אבל היא ממשיכה בדרכה. אולטרה-ווקס שרו שהם רוקדים עם דמעות בעיניים, וכאן צוחקים עם דמעות בעיניים.
הומור הוא גם דרך נהדרת לאתגר קלישאות, ובלי להתנצל, "סורי בייבי" חותר תחת כל הקלישאות של סרטים אמריקאים העוסקים בתקיפה מינית. הגדולה שבהן היא תאוות הנקמה, שתמיד מאפיינת את היצירות הללו. לעתים נראה כי היוצרים רק מחפשים תירוץ להציג אונס, ואז רצח. פה, אין אלימות מלכתחילה, ובטח שאין לאחר מכן סגירת חשבונות. יש פה כעס וזעם, אבל מנתבים אותו למקומות שונים, מלאי אנושיות וחמלה.
"סורי בייבי" הוא שכיית חמדה. הוא נמשך 103 דקות ואין בו רגעים חלשים, אך יש בו הרבה רגעים מופלאים. התסריט, הבימוי, הליהוק, תצוגות המשחק והבחירות המוזיקליות - כולן מעולות ללא יוצא מן הכלל. זכרו את השם אווה ויקטור, כי עוד נשמע אותו רבות.
אם התפקיד של הקולנוע הוא לרגש, הרי ש"סורי בייבי" עומד בו על הצד הטוב ביותר. הסרט הזה והסיפור שהוא מספר מעוררים קשת כה גדולה של רגשות - צחוק ועצב, אשמה ובושה, כעס ואופטימיות, ולפחות מנקודת המבט של אוהבי קולנוע, תחושת אופוריה, כי נדיר לפגוש סרט כל כך מושלם, כה חם וחכם ומלא תושיה, ובכל פעם שעומדת בפניו מהמורה שסרטים רבים לפניו נפלו בה בעבר, הוא תמיד מוצא דרך להתעלות מחדש. "סורי בייבי" הוא ניצחון קולנועי ואנושי נדיר מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בה מתבררת לנו משמעות השם שלו. הסרט הזה, כך נראה, מוקדש לכל התינוקות שזה עתה נולדו, ולאלה שעוד טרם הגיעו לעולם, בתקווה שיחיו בעולם טוב יותר מזה שיש לנו עכשיו.