"לא בגינה הפרטית שלי" של שירי וילק וחברי קבוצת "וידאו 48" הצעירה מגלגל את סיפורם של תושבי הכפר הבדואי הצפוני ראמיה, השוכן סמוך לכרמיאל. תושביו של הכפר האלמוני הזה משלמים את החשבון על התפשטות שכונות חדשות של כרמיאל על אדמותיו. סיפורו של המאבק הלאומי-תרבותי שמנהלים התושבים המועדים לפינוי מבתיהם בממסד הישראלי, במנהיגי המועצה המקומית ובהנהגה הערבית, הוא סיפור מזווית אחרת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כזה שממעטים לדון בו ולטפל בו בדרך כלל.
הסרט, שיוקרן בסינמטק תל אביב ביום שני (15 בינואר, 19:00), מביא צילומים מהמתרחש בכפר, יחד עם צילומים מכרמיאל וראיונות עם תושבים ומנהיגים של שני הצדדים. בצד אלה מיישיר הסרט מבט מעניין גם אל הטבע הקולנועי שלו עצמו, כשהוא מלווה פעילות של "וידאו 48" לילדים ובני נוער מקומיים, אשר במסגרתה ביימו, צילמו והציגו סרט מעשה ידיהם, במקביל להתרחשויות.
קבוצת "וידאו 48" היא מסגרת יצירת קולנוע חדשה, הכוללת יוצרים יהודים וערבים, שהוקמה במטרה לתעד וליצור סרטים דוקומנטריים פוליטיים, מחוץ לעשייה מסחרית וממסדית. עשיית קולנוע חברתי לוחמני מסוג זה מוכרת מעבודתן של קבוצות קולנוע מהפכניות מעורבות שפעלו בעבר. יחד עם זאת, שיטת עבודה דוקומנטרית כזו מזכירה באופיה גם את פעולתם של ארגוני איסוף ומסירת אינפורמציה אלטרנטיבית. כקבוצה שצמחה מתוך פעילות ארגון "דרך הניצוץ", נראה שהמדיום הקולנועי נותן שירות טוב למטרותיה: תיעוד, המרצת המודעות החברתית ומסירת מידע אלטרנטיבי; או במילים אחרות - תכנים שבדרך כלל לא נראה ביומני החדשות או בערוצים המקומיים.
שיואו, גם פלסטינים גרים בבתים?
15.1.2001 / 12:16