אתמול צפיתי ב"המרדף" ונזכרתי שלא תמיד היינו כאלה מטומטמים

תתארו לכם עולם שבו אתם חיים חיי זוהר: רוקדים עם כוכבים בכל ערב, משתעשעים עם זמרים במסכות, אוכלים מידם של חיים כהן, אייל שני או אסף גרניט, בודקים את מצב בטנה המתפתחת של לוסי איוב, במה שהפך כבר לתכנית-זוטא לצד המשדר המרכזי - האם שוב תלד לפני הגמר? מטיילים בערבות מדינות ששמן מסתיים ב"סטאן" עם רותם סלע וליאור רז - ואת כל זה יארזו לכם נהדר בצינור או אצל גיא פינס.

יש אנשים שעבורם כל זה חלום, אלא שמי שניסה לחיות את החלום הזה יודע שבסופו של דבר יתחשק לו קוטג'. או אם כבר בקולינריה עסקינן, איך אמר פעם האורקל ממרמורק? אי אפשר כל יום אנטריקוט, לפעמים מתחשק לחם עם שוקולד.

בשולי הדיון הציבורי (שכמו כל דיון במקומותינו הוא אינו ציבורי-ענייני אלא פוליטי-סקטוריאלי) בהמשך תקצובו של תאגיד השידור, אומר רק זאת: אני לא יודע אם שווה להחזיק שידור ציבורי כדי לקבל ממנו ארוחת ערב של סלט, חביתה וגבינה לבנה, אני יודע רק שבעולם שבו מתערבבות ברוסקטות מרוחות בחמאת כמהין עם פרוסות דקיקות של טונה צרובה בקרוב למאה שקלים למנה, אין כמו חביתה ביתית טעימה, או לחילופין, צ'ייסר.

כלומר, לא אותה מידת אלכוהול ששינתה את משמעותה בישראל וירשה את מקומה של הטקילה המוקפצת (שתייני שנות השמונים ששרדו מוזמנים להכות את השולחן ולהיאנח בערגה), אלא במובן של "רודף" (עברנו לשנות התשעים: שלום, חבר) או בשם התאגידי: "המרדף".

אני לא יודע כמה מכם צופים באדיקות בתכנית הזאת שבה נופלים אנשים בעלי ידע נרחב, בשאלות טיפשיות, בגלל הלחץ שמייצרת תאורת האולפן שמכה אותם בסנוורים. אני יודע שעבורי - ואולי עבור כמה מבני דורי - היא מסמלת סוג של פרידה מימים שבהם לא טרם החליף הטלפון החכם את הבינה האנושית.

בנימה אישית: שתי חוזקות ידועות היו לי בימי עלומיי הרחוקים: זיכרון מוחלט למספרים ויכולת ניווט. הראשונה הובילה לכך שלפני עידן הדיגיטל, זכיתי לשיחות באישון לילה לאמור: "קיפניס, זוכר את ההוא שהיה אתנו במילואים בהר דב? אתה יודע במקרה מה הטלפון שלו בבית?" כמובן שזכרתי, ביחד עם כל דף הקשר של כיתה א'-1 בבית הספר היסודי "בארי".

החוזקה השנייה הובילה לכך שכאשר מטיילים ברומא (למשל), היה די בלהפקיד בידי את המפה בסוף ארוחת הבוקר המוגזמת (או הקונטיננטלית, יימח שמם של האנטישמים הקמצנים) תוך ציון כמה מונומנטים שיש לבקר בהם, פלוס המסעדה ההיא שהמליצו לנו עליה - והמסלול היה נערך בראשי עד לחזרה למלון לקראת ערב.

את שתי החוזקות הללו נטלה ממני הקידמה. רוצה לומר: אל תאשימו אותי אם אני מתלהב ממופע הלואו-טק שנקרא "המרדף".שניים כיהנו כצ'ייסרים: איתי הרמן ומיכל שרון. תסלח לי מיכל המרשימה, אבל לו מבקשים מאדם כלשהו שם שמזוהה יותר מכל עם המוסד, יהיה זה הרמן. מידת הפופולריות שלו חרגה מגבולות הערוץ הלא מאוד נצפה הזה עד כדי כך, שאפילו שרת התחבורה, ירום הודה, שכרה את שירותיו כדי להעניק משנה תוקף לאיזו רפורמה. אני רק מקווה שהרמן הרוויח מהקמפיין הזה מספיק כדי לרפא את הפצעים שהותירה בגבו ההלקאה הפומבית על שיתוף הפעולה עם האויבת.

אתמול קרה דבר גדול בחוג נאמני "המרדף": צ'ייסר חדש נולד - והוא אפילו חורג מהשטאנץ הסטריאוטיפי שיש לרבים בקרבנו על למדנים: משרת ציבור מרמלה עם כיפה רחבה לראשו. הייתי משלם כדי לעבור מבית לבית ולראות את ההלם המוחלט על פניהם של חלק מהצופים, שלא הבינו מי הזיז להם את האשכנזי עם האנציקלופדיה. שי סנדקה קוראים לו. ברוך הבא - ואנא זכרו את השם.

תכף נמשיך עם סנדקה, שבפוטו-פיניש מרשים הצליח לעקוף פאנל של שלושה מתחרים חזקים, בעיקר אחת מהם: גאיה ההייטקיסטית שהתגלתה בעצמה כחומר שממנו עשויים צ'ייסרים לעתיד (כך התחיל גם סנדקה), אבל קודם כל למהפך הקודם שחווה הפורמט הנחמד הזה: החלפתו של עידו רוזנבלום בהילה קורח.

אני מחבב את קורח, איך אפשר שלא? אבל עם כל הכבוד לה, אין בן אדם בעולם שיכול להיות "קול" כמו רוזנבלום. אחד שמצליח להביא אפילו לרעה שבתכניות - "הזמר במסכה" - שכל שנותר ממנה לרוב הוא געיות הצחוק של אופירה אסייג, כמה רגעים של חסד.

באופן פרדוקסלי, אולי כדי להדגיש את השוני בין שני הערוצים, שודרה אמש "הזמר במסכה" מול האקסית של רוזנבלום בתאגיד השידור, מה שאפשר לצופה הביקורתי הזדמנות להשוואה בין טלוויזיה שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר לכזו שמנסה להעלות מעט את הרף.

עד לשניות הסיום, הייתה זו הופעת בכורה פושרת מאוד לסנדקה, שניסה לשווא להרים כמה דחקות. זה לא הלך. בניגוד למשל להרמן שיודע לסגור כל שאלה בסיפור קטן אודות התשובה הנבחרת או האפשרויות השגויות שהוצגו בפניו - שלא לדבר על שפת הגוף התזזיתית בשלב הסיום של התכנית - סנדקה צריך עוד לפתח אישיות טלוויזיונית משלו. לא נורא, אם יש משהו שבו ניחנו צופי התאגיד הרי זו סבלנות.

אלא שיותר מהצ'ייסר החדש, מה שעושה את המרדף לארוחת ערב מושלמת של ביצת עין עם טוסט גבינה, בעידן של סלסות וטפנדים, הוא האריזה. האולפן מזכיר נשכחות מימי "זה הסוד שלי", עד שבכל רגע נדמה שיתפרץ אליו אורי זוהר המנוח מהימים שבהם השתמש עדיין בניירות גלגול ולא בדפי גמרא.

גם המתחרים תורמים את שלהם, אולי מפני שבאו חפים מכל סלבריטאות או רצון להפוך למשפיעני-רשת שיזכו לקמפיינים: אתמול היה זה אלעד (קובי פרג' לוק-אלייק) שתחביבו הוא חקר דברים מוזרים שאין להם חשיבות, כמו למשל תיארוך הפעמים הספורות שבהן אימו מספרת בדיחות(?!). או חן, הווטרינרית המקסימה שהודחה לאחר שלא הכירה מקרוב את אילנות היוחסין של נשיאי ארצות הברית. והיה גם את אודי, עורך הדין שמתמחה בנדל"ן, שהסוודר שהוטל ברישול על כתפו לא מסמל רק חוש אופנתי שפס מן העולם, אלא גם את העובדה שהתכנית צולמה בחורף.

מעל כולם בלטה גאיה ההייטקיסטית שכבר הוזכרה קודם, שנראתה מוזר בתחילה (הנורא שבפחדיה: מילקי!), אבל כמעט העניקה לקבוצתה את הסכום שבקופה. למה כמעט? כי סנדקה שלא הרשים בתחילה (סבר שניסיון ההתנקשות בטראמפ אירע בווירג'יניה ולא בפנסילבניה) ואף נפל פעמיים(!) בשלב האחרון והמותח של המרדף, הצליח לענות נכון על 15 שאלות בדקה האחרונה (מתוך השתיים שמוקצות לשלב הזה), כדי להותיר את הממון בקופת התאגיד.

זה היה פוטו-פיניש שכמוהו, כיאה לקינוח לארוחה של ביצה וסלט, כגבינה מעורבת בריבת תות. רק שבעודי מתענג על ה"קוץ'-מוץ'" הזה, שלטטתי הלאה לערוצים שבהם התחרו סלבס מחופשים לבעלי חיים באנשים רדודים מחופשים לאחים גדולים - ותודה לאל, האיי-קיו שלי צנח בחזרה למצב שמאפשר התמודדות עם חדשות הלילה שאורבות לכולנו בסוף כל יום של משדרים.