ההצלחה של "לשחרר את שולי סאן" ראויה, ומלמדת דברים מרתקים על החברה הישראלית

מה הייתם אומרים לו היינו מספרים לכם על הסרט הבא: הוא עוסק במשפחה ישראלית שהבן שלה נחטף, והיא אפילו לא שוקלת לפנות לרשויות כדי לעזור לה בהחזרתו. למעשה, לאורך כל העלילה לא רואים ולו נציג ישראלי רשמי אחד. אין בו שום רמז שהממשלה הנוכחית יכולה להביא תועלת, אבל כן נזכרים בו בערגה בסמלי השמאל של פעם, רבין ופרס. נוסף לכך, התסריט חותר מפורשות תחת המיתוס של גיבור הקומנדו הישראלי, וזה לא רק בסאבטקסט אלא גם בסצינה בה מציגים את הגיבור הכחול-לבן כהיפוכו של רמבו. בעיקר לועגים בו לדרך שבה ישראלים מוכרים את עצמם מעבר לים, וממחישים שהם למעשה הכל חוץ מאח של ביבי ב"מבצע יונתן".

אז איזה מין סרט זה? לאור כל האמור לעיל, אולי תנחשו שמדובר בסרט שערורייתי של נדב לפיד, כזה שקרנות אנטישמיות בצרפת מימנו ועכשיו שלמה קרעי מנסה להחרים. אלא שלמעשה עסקינן ב"לשחרר את שולי סאן", הלהיט הכי מיינסטרימי שיכול להיות, שהגיע לאולמות בשבוע שעבר. הוא כבר מכר 400 אלף כרטיסים וונמצא בדרך הבטוחה להפוך לאחד הסרטים הישראלים הכי מצליחים אי פעם, אבל במובן מסוים הוא גם יותר שמאלני מ"סופרמן" החדש.

מדובר כמובן בהמשכון של "לשחרר את שולי", שעלה לפני שלוש שנים והעיר לחיים את השוק המקומי אחרי הקורונה. גם הפעם, את התסריט כתב אורי כץ ומאחורי המצלמה עמד בן בכר, שבשקט-בשקט הולך להיות חתום על שלושה מן הלהיטים המקומיים הגדולים בדורנו - נוסף לשני הסרטים במותג הזה, הוא גם ביים את "הלהקה האחרונה בלבנון".

וכמובן, שגם הפעם ניצבים מול המצלמה שלישיית מה קשור - ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, המגלמים שלושה גברים ישראלים מקשישים מרחובות (התסריט עוד לא הספיק להתייחס לאיחוד השערורייתי בין שעריים ומרמורק). דוד שאול מגלם את הבן של אחד מהם, בשמו נקרא הסרט. כמו בפרק הקודם, גם במקרה זה הוא נחטף. בסרט הראשון זה קרה לו בקולומביה, ועכשיו זה קורה לו בטוקיו, שם הוא עובד במסעדה, ומסתבך עם היקוזה בגלל השותף שלו למטבח ולדירה. נוסחה מנצחת לא מחליפים, וגם בסרט זה העלילה מתארת כיצד שלושת התימנים יוצאים להרפתקה מעבר לים כדי לחלץ אותו.

בארץ השמש העולה, השלושה פוגשים צעירה יפנית שבמפתיע מדברת עברית. מגלמת אותה אמה מדינג, דוגמנית ישראלית שאמה יפנית ואביה יהודי-אוסטרלי, וזה התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלה. יש לה נוכחות יוצאת דופן ועם כל הכבוד לנו, היא מתבזבזת על סינמה סיטי. אם הייתי היא, הייתי טס מחר בבוקר לניו יורק וחותם בסוכנות בינלאומית במטרה להשתתף בהקדם בפרויקט נוצץ הראוי למידותיה.

חוץ משלישיית מה קשור, דוד שאול והתגלית החדשה, אין בו למעשה אף שחקן מקומי בולט - את שאר הדמויות מגלמים שחקנים יפנים. גם זה דבר חריג: כמעט לא זכורים לי סרטים ישראלים בהם לא היו תפקידים לשחקנים ישראלים מלבד לכוכבים הראשיים, וסוכנויות המשחק המקומיות נותרו כל כך מחוסרות עבודה. מעבר לטריוויה, זו מתגלה כמעלה של "לשחרר את שולי סאן" - בניגוד לקודמו, הוא נמנע מדמויות משנה מיותרות וקווי עלילה עודפים, והוא ממוקד ומהודק לאורך תשעים דקותיו. האמת שגם בהוליווד יכולים ללמוד מן הסרט הזה - הוא עשוי לעילא.

היתה לי הרבה ביקורת על הפרק הקודם (והקהל צפצף כרגיל על מה שכתבתי), אבל הסרט הזה טוב בהרבה. התסריט נהדר, עם לא מעט פנינים: למשל, מחווה ל"מרי פופינס", או סצינה בה אחד הגיבורים מזהה נינג'ה במטבח ומתריע על כך בפני חברו, החושב שהוא מדבר על המוצר החשמלי ואומר לו "יש נינג'ה במטבח? תכין צ'יפס"; או המעמד בו הגיבורים עורכים ברית מילה לאחד מאנשי היקוזה, ועושים זאת על פי כל כללי הטקס. שלישיית מה קשור נמצאים כאן בשיאם הקומי, והרגעים הללו קרעו אותי מצחוק.

ערכי ההפקה גבוהים, הבימוי מיומן, הצילום של ליאל אוטנק מרהיב וכל העשייה מלאה באהבה לקולנוע,. והכי חשוב: עם כל הכבוד, יפן היא מדינה מעניינת יותר מקולומביה, בה התרחש הסרט הקודם. יותר מזה, היא אחת מן המדינות הכי מיוחדות בעולם והתסריט מוציא את המיטב מן העושר התרבותי והטכנולוגי שלה. בקיצור, וברוח המניירות היפניות, נותר לי רק להשתחוות.

נכון, הסרט מציג את יפן בצורה סטריאוטיפית ומלאת קלישאות, אבל צפיתי לא מזמן ב"אבודים בטוקיו" המהולל והאמינו לי, הוא עושה אותו דבר בדיוק. הקומדיה הישראלית לא פוגענית בצורה יוצאת דופן. מה שכן, חבל שבדיוק כמו הסרט הקודם, גם כאן הגיבורים הישראלים משתבללים לתוך עצמם ולא לומדים שום דבר מן הארץ המארחת שלהם. בטח יש לנו משהו ללמוד מן היפנים - אבל לא לפי מותג "לשחרר את שולי", שהולך בעקבות האימרה המפורסמת - "באתי, ראיתי, צחקתי, ניצחתי, חזרתי".

יש גם בעיות נוספות. נכון, תמיד נחמד לצאת לחופשה מן התקינות הפוליטית הצבועה והמזויפת של האמריקאים, אבל אפשר היה לוותר על שורות כמו "פריחת הדובדבנים? אני יותר בקטע של פריחת הדגדגנים" (סליחה אם זה לא ציטוט מדויק). השחקנים היפנים סימפטיים כולם, אבל הם לא טושירו מיפונה, ושמים לב לפערי האיכות ביניהם לניסיון ולתזמון הקומי של שלישית מה קשור. והבעיה הכי גדולה: הסרט מתחיל הכי חזק ואז מגביר, ואז שומר על מומנטום מרשים עד אמצע הדרך, אבל בשלב מסוים מתחילים להיגמר לו הרעיונות, והוא קצת מאבד תנופה, עד הסיום המופרך. ובכל זאת: מדובר בסרט מושקע, מיומן, מבריק ובעיקר מבדר, ולא פלא שהוא מצליח כל כך.

ההצלחה הזו מזמנת שלל ניתוחים סוציולוגיים - מה היא מלמדת על הקהל שנוהר לאולמות? אסתפק באבחנה אחת. מבט על הסרטים הישראלים המצליחים אי פעם מלמד שכמעט כולם עוסקים בחבורה, ותמיד בשלישייה. כך זה היה ב"אסקימו לימון", "אפס ביחסי אנוש" ושני סרטי "לשחרר את שולי". כך שהערכים הכי חשובים אצלנו היו ונותרו הרעות והחברותא, וכמו בצבא, הכל פה בא בשלשות - גם בקופות.

מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, "סורי בייבי" הפך לאחד הסרטים האמריקאים המדוברים והמוערכים של התקופה האחרונה, וכנראה שנפגוש אותו גם במצעד סרטי השנה, ואולי גם בטקס האוסקר. בינתיים, הוא עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. ההצלחה שלו מתבקשת: קודם כל, כי מדובר ביצירה קולנועית מופלאה בכל קנה מידה. חמישה כוכבים קל, מה שנקרא. מעבר לכך, יש בה גם חשיבות היסטורית: הוא לא סתם סרט מופתי, הוא עוד יותר מזה.

מאז פרוץ עידן ה-MeToo, הקולנוע האמריקאי שוב ושוב ניסה להתמודד עם השאלות שעלו ממנו, ובדרך כלל נכשל. "סורי בייבי" הוא מן הניסיונות הקולנועיים המוצלחים היחידים לעסוק בסוגיות כמו תקיפה מינית וטראומה, וזה מחזק עוד יותר את מקומו בפנתיאון.

זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון של אווה ויקטור, שנוסף לכתיבת התסריט ולבימוי גם מככבת בו. כמו סרטים רבים מן הזמן האחרון, הוא לא ליניארי, ואחד הדברים היפים בו שהמבנה הזה לא מאולץ או מעיק, אלא נדמה אורגני לגמרי, וגם משרת יפה את אחת מן האמירות החשובות שלו - שהעבר לא חלף, ולעד ימשיך לחלחל לתוך ההווה.

כשהפאזל מתחבר, אנו מתחילים להבין את התמונה המלאה. גיבורת הסרט היא אקדמאית צעירה בשם אגנס, בגילומה המצוין של ויקטור, הכותבת תזה בחוג לאנגלית באוניברסיטה מכובדת וגנרית כלשהי, מהסוג בו המרצים הם הומניסטים גדולים, שהערכים הליברלים שלהם מסתיימים כשזה נוגע ליחסים בין אישיים. אחד האנשים הקרובים אליה בקמפוס אליה מגלה הערכה רבה לכתיבה שלה, ולא ברור לה אם זה בלב טהור, מתוך כוונות מיניות או גם וגם. הדברים מתבררים כשהוא מזמין אותה לפגישה כדי לדבר על המחקר שלה, והתשובה היא האופציה הגרועה ביותר.

כאן עומדת בפני הסרט שאלה אתית: כיצד להציג סצינה של תקיפה מינית בצורה לא נצלנית ולא פוגענית, אך בכל זאת עוצמתית. "סורי בייבי" עומד בגאון באתגר הכמעט בלתי אפשרי, ומתאר את המעמד הכל כך רגיש בצורה מבריקה ומפעימה, שמצליחה לתת נוק-אאוט לקהל מבלי לחצות את גבולות הטעם הטוב. זהו אחד הרגעים הקולנועיים המדהימים והחשובים שראינו בשנים האחרונות, לכל הפחות.

בהמשך לכך, הסרט מתאר כיצד אגנס מתמודדת עם הטראומה ומנסה לבנות את חייה מחדש. היא עושה זאת באמצעות חברת נפש , בגילומה של נעמי אקי, שכן אטרקטיבי, בגילומו של לוקאס הדג'ס, ובעיקר בזכות חוש הומור, תכונה שתמיד היתה לה בשפע, ולא אבדה אפילו קצת אחרי מה שקרה לה.

יש בסרט אינספור בדיחות, עקיצות ושנינויות. הכיוון ההומוריסטי מפתיע, ומתגלה כאחת ההברקות והמעלות הגדולות שלו. קודם כל, עד כמה שמוזר להגיד זאת על סרט שעוסק בנושאים כאלה, "סורי בייבי" פשוט קורע. התסריט שנון, עוקצני וממזרי, והביצוע הוא מופת של תזמון קומי, שמצליח לקחת אפילו בדיחה קטנה על עפרונות קטנים ולהפוך אותה למשהו שמעלה חיוך רחב.

הומור במיטבו משמש מראה לנושאים רציניים ביותר, וכך גם פה. יש רגעים אבסורדיים, אפילו קפקאיים, שחושפים את אוזלת היד של הרשויות ושל המוסדות בטיפול בתקיפות מיניות - הן בפושעים והן בקורבנות. אחת הסצינות המצחיקות אך גם המקוממות ביותר מתארת מה קורה לגיבורה כשהיא מגיעה לרופא לבדיקה מיד לאחר התקיפה. על הצורה בה הוא מתנהל אפשר רק לומר - אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.

הומור הוא כידוע גם מנגנון הגנה. ברור לכולנו שהאירוניה והסרקזם של הגיבורה הם ביטוי לכאב שלה, ולעתים ככל שהיא מצחיקה יותר זה סימן שכואב לה יותר. אך ההומור הוא גם סמל של גבורה, של עמידות ושל חוסן. היא לא נתנה למי שפגע בה לשנות את מי שהיתה. היא אולי לא ממשיכה כרגיל אבל היא ממשיכה בדרכה. אולטרה-ווקס שרו שהם רוקדים עם דמעות בעיניים, וכאן צוחקים עם דמעות בעיניים.

הומור הוא גם דרך נהדרת לאתגר קלישאות, ובלי להתנצל, "סורי בייבי" חותר תחת כל הקלישאות של סרטים אמריקאים העוסקים בתקיפה מינית. הגדולה שבהן היא תאוות הנקמה, שתמיד מאפיינת את היצירות הללו. לעתים נראה כי היוצרים רק מחפשים תירוץ להציג אונס, ואז רצח. פה, אין אלימות מלכתחילה, ובטח שאין לאחר מכן סגירת חשבונות. יש פה כעס וזעם, אבל מנתבים אותו למקומות שונים, מלאי אנושיות וחמלה.

"סורי בייבי" הוא שכיית חמדה. הוא נמשך 103 דקות ואין בו רגעים חלשים, אך יש בו הרבה רגעים מופלאים. התסריט, הבימוי, הליהוק, תצוגות המשחק והבחירות המוזיקליות - כולן מעולות ללא יוצא מן הכלל. זכרו את השם אווה ויקטור, כי עוד נשמע אותו רבות.

אם התפקיד של הקולנוע הוא לרגש, הרי ש"סורי בייבי" עומד בו על הצד הטוב ביותר. הסרט הזה והסיפור שהוא מספר מעוררים קשת כה גדולה של רגשות - צחוק ועצב, אשמה ובושה, כעס ואופטימיות, ולפחות מנקודת המבט של אוהבי קולנוע, תחושת אופוריה, כי נדיר לפגוש סרט כל כך מושלם, כה חם וחכם ומלא תושיה, ובכל פעם שעומדת בפניו מהמורה שסרטים רבים לפניו נפלו בה בעבר, הוא תמיד מוצא דרך להתעלות מחדש. "סורי בייבי" הוא ניצחון קולנועי ואנושי נדיר מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בה מתבררת לנו משמעות השם שלו. הסרט הזה, כך נראה, מוקדש לכל התינוקות שזה עתה נולדו, ולאלה שעוד טרם הגיעו לעולם, בתקווה שיחיו בעולם טוב יותר מזה שיש לנו עכשיו.

עם כל הכבוד לנטפליקס, יש דברים שאנחנו כבר לא מצפים למצוא שם. אחד מהם הוא סרטי אינדי סינמטקיים, בעיקר כאלה שיצאו בשנים האחרונות. אפשר לספור על כף יד אחת את כמות הסרטים מהסוג הזה שהתגלגלו לשם בשנים האחרונות, למשל "סמוך על פיט" או "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת", וגם אז זה קרה חצי בטעות, מסיבות חוזיות למיניהן, ולגמרי מתחת לראדר.

אך החיים מלאי הפתעות. לפעמים אתה נתקל במשב רוח קריר ביום חמסין ולפעמים אתה מוצא סרט פסטיבלים חדש יחסית שעלה בנטפליקס, וכך קורה גם השבוע: שנתיים אחרי הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס, "סוררת" ("The Starling Girl"), מצטרף במפתיע לקטלוג הישראלי של שירות הסטרימינג. הוא לא הופץ אצלנו מסחרית וגם לא הוקרן בשום מסגרת, ועכשיו לקהל המקומי יש הזדמנות לגלותו.

כמו רבים מן הסרטים שמתחרים בתחרות האמריקאית של סאנדנס, גם "סוררת" הוא סרט ביכורים - במקרה זה של התסריטאית-במאית לורל פרמט, שמפגינה בו כישרון רב. כמו כמה סרטי אינדי אחרים מדורנו, למשל "Saved" או "החינוך הרע של קמרון פוסט", גם הוא עוסק בנשים צעירות המנסות לנווט את דרכם בקהילה נוצרית אדוקה, אבל הגישה שלו פחות צינית והיפסטרית.

גיבורתו היא נערה הגדלה בקהילה נוצרית פונדמנטליסטית בקנטקי. היא מעולם לא הטילה ספק במה שחינכו אותה להאמין בו, אבל כפי שמשתמע משם הסרט, אנו חוזים כיצד היא מתחילה לשאול שאלות ואף לסטות מהדרך. זה קורה בעיקר בעקבות מפגש עם כומר צעיר שמגיע למקום, ומפתח איתה מערכת יחסים לא ראויה.

את הכומר מגלם לואיס פולמן, שזהר השנה בלהיט גיבורי-העל "ת'אנדרבולטס". את הגיבורה מגלמת אלייזה סנקלן האוסטרלית, הזכורה בין השאר מ"נשים קטנות". שניהם צעירים, רעננים ומצוינים, ומרתק לצפות בהם. הסרט מצליח לתת תחושה של זמן ומקום ולהכניס אותנו לעולם המאוד ספציפי של הקהילה הנוצרית הזו בקנטקי, אבל גם לגעת בסוגיות אוניברסליות - ובאותה מידה זה היה יכול להיות סרט על צעירה חרדית מירושלים.

כמה חודשים אחרי שעלה לאקרנים, "חליסה" מגיע ל-VOD. כמו רוב הסרטים הישראלים בימינו וכמו רוב הסרטים בכלל, הוא התקשה למצוא את הקהל שלו באולמות - והלוואי שיעשה זאת על המסך הקטן.

"חליסה" נקרא בשם זירת ההתרחשות של הסרט - השכונה החיפאית שהיא סמל לדו-הקיום שקולר משתוקקת אליו. הלוואי שכל הארץ היתה כמותה. את הדרמה הזו כתבה וביימה סופי ארטוס, שעלתה לישראל מצרפת לפני כעשרים שנה, והיא מציגה קשת רחבה של דמויות: צבריות ועולים מרוסיה, יהודיות וערביות, והמוצא שלהן בכלל לא מהווה אישיו בדרמה הזו, שיש בה הרבה סוגיות אחרות.

קולר מגלמת את שרה, אחות בטיפת חלב שכבר שנים מנסה להיכנס להיריון, אבל טיפולי הפוריות לא מניבים תוצאות. בינתיים היא מטפלת בתינוקות של נשים אחרות. אחת מהן היא צעירה במצוקה בשם אניה. שרה לוקחת אותה תחת חסותה, כדי לעזור לה אבל כמובן גם כדי לעזור לעצמה, ובשלב מסוים היא פורשת עליה כנפיים רחבות מדי. מה שמתחיל כקשר מפרה לשני הצדדים מתגלגל לסיטואציה קיצונית. יותר מכך לא נגלה. נגיד רק שזה סרט נהדר.

ניכר שארטוס גדלה בצרפת. "חליסה" מזכיר לא פעם דרמה צרפתית מחוספסת ואותנטית במובן הטוב של המילה. קולר, שהרקורד הקולנועי שלה כולל הופעות נפלאות ב"לעבור את הקיר", "בית בגליל" ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מספקת כאן הופעה נפלאה במיוחד. מתברר שהיא גם מבקרת קולנוע טובה מכולנו, כי ברשת החברתית סיכמה היטב את הסרט הזה - "'חליסה'- סרט יפיפה שיצרה סופי ארטוס המופלאה. סיפור על אימהות. כל מיני סוגים של אימהות, זאת שיכולה ולא רוצה, זאת שרוצה ולא יכולה וזאת שלא יודעת איך להיות".

לפני כעשרים שנה, בניו יורק טיימס כתבו שכדי להתכונן כהלכה לסרט "White Chicks" שעלה לאקרנים בזמנו, הקהל צריך לעבור לובוטומיה. אם כך, מה נדרש מן הציבור האומלל בימינו לפני הצפייה במותחן הטרי "דייט קטלני"? שמישהו ישתה לו את המוח בקשית כדי לרוקן אותו לגמרי ואז ידפוק לו את הראש בקיר, לוודא שאף אונה לא מתפקדת בטעות. רק ככה אפשר לצלוח את הסרט הזה, המרסק שיאים של טיפשות ומופרכות. סליחה על המילים הקשות, אבל זה לא פרויקט אינדי של במאית אידיאליסטית אלא סרט הוליוודי נוצץ שעומדים מאחוריו מיליונרים, והם בטח יידעו להתמודד עם הביקורת הזו. הסרט עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ולא הצליח במיוחד, ועכשיו הוא זמין אצלנו ב-VOD. אם אתם בכל זאת מתכוונים לצפות בו - שיהיה בכיף, אולי המזגן שלכם שבק חיים ואיתו גם המוח, אז בכל זאת תיהנו.

נער הייתי וגם זקנתי. למדתי את הקונספט של השהיית האמון, הבנתי שלא צריך לבחון תסריטים בזכוכית מגדלת כי "זה רק סרט", בעיקר כשמדובר בז'אנר המותחן, קיבלתי את זה שאפילו אצל היצ'קוק לא הכל הגיוני, והצלחתי ליהנות מלא מעט מותחנים מופרכים עם טוויסטים קלושים. אך מה אגיד ומה אאמר - בתסריט כזה מזמן לא נתקלתי, ואני בכוונה לא מציין את השמות של מי שכתבו אותו ומי שביימו אותו כדי לא להלבין את פניהם.

כן אגיד שבסרט מככבת מייגן פייהי, מהכוכבות הגדולות של העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שם גילמה את דפני, ומגיעים לה תפקידים טובים בהרבה ממה ש"דייט קטלני" מציע לה. השחקנית המשגשגת מגלמת אלמנה טרייה המתאוששת מטראומה נוראית הקשורה במותו של בן זוגה ואבי בנה, שהמותחן הזה משתמש בה בצורה רדודה, מביכה ומאולצת.

לראשונה מאז האירועים הטרגיים, היא משאירה את הבן שלה בבית עם אחותה, יוצאת לדייט שבשמו נקרא הסרט. הוא מתרחש במסעדת יוקרה הנמצאת על גג של גורד שחקים בשיקגו - זירת התרחשות המזכירה להפליא את "יעד סופי" החדש והמופתי, אבל בכך תם הדימיון בין שני הסרטים.

במקור נקרא הסרט "Drop", כשם אמצעי התקשורת החדשני שלא נתחיל להסביר כאן את טיבו. בכל מקרה, במהלך הדייט מקבלת הגיבורה למכשיר שלה הודעות אייר-דרופ (שכאן נקראות דיגי-דרופ). המסר שלהן ברור: תרצחי את הדייט שלך בלי לשאול שאלות, או שאנחנו נרצח את הבן שלך. התגובה שלה קרת רוח באופן בלתי סביר, ובכלל הדמויות כאן מתנהלות בצורה שאין בה טיפה אמינות, ושומרות על היכולת לירות פאנצ'-ליינים שנונים גם כשחייהן וחיי הקרובים אליהם בסכנה ברורה ומיידית.

למרות שהסרט חושף את רוב עלילתו בטריילר, איזהר בכבודו. אתנהל כאילו מדובר במותחן גאוני שעדיף לא לדעת עליו כלום לפני הצפייה כדי לשמור על אפקט ההלם והתדהמה, ולא אגלה יותר מדי. אומר רק שהבחור, שהופך מהדייט שלה לקורבן ההתנקשות הפוטנציאלי, הוא צלם עיתונות מסוקס שיודע יותר מדי, ויודע גם שהידע הזה מסכן אותו ומסבך אותו עם גורמים אפלים, חסרי רחמים ועתירי משאבים. אם כך, למה הוא מסכים לצאת לדייט עם בחורה שאינו מכיר? למה הוא בכלל יוצא מהבית במקום להסתתר מאחורי סלע? וכשהוא רואה שהאישה מולו מתחילה להתנהג בצורה משונה ומפלילה ומקבלת הודעות מסתוריות, איך זה שהוא ממשיך כרגיל במקום לעשות אחד ועוד אחד? אולי גם הוא, כמו התסריטאים וכמו הצופים הפוטנציאליים, עברו לובוטומיה. ארשה לעצמי גם לציין עוד דבר: איני מומחה במזימות רצח, אבל המזימה במרכז המותחן הזה מסובכת ומסורבלת להפליא ובטח יש לפחות מיליארד וחצי דרכים פשוטות יותר להתנקש באנשים.

מודה באשמה: צפיתי בסרט עד הסוף. מבחינה טכנית הוא עשוי טוב, וקשה שלא להיאחז בתקווה שבשלב מסוים תגיע תפנית מבריקה שתגאל אותו, אבל קורה ההפך. הסיומת שלו היא עלבון לאינטליגנציה, עלבון לסוגיה רגישה כמו אלימות במשפחה, ועלבון לחובבי המותחנים הקלילים. אנחנו מוכנים לספוג הרבה מאוד - אבל לא סרט שדורש מאיתנו מוות מוחי. ואולי בעצם בגלל זה קוראים לו "דייט קטלני"?