ג'ון מייקל "אוזי" אוסבורן, שהלך אתמול לעולמו בגיל 76, היה מוכר כ"נסיך האופל" - אבל האמת היא שקודם כל הוא היה מוזיקאי ענק. גדול בהרבה ממה שנוטים לייחס לו. למעשה, הוא היה מוכשר בהרבה משהוא בעצמו האמין.
אוזי, "סנדק המטאל", סבל מתסמונת המתחזה. לא משנה כמה תקליטים מכר, כמה אצטדיונים הוא מילא או כמה מעריצים סגדו לו ברחבי הפלנטה - הוא תמיד נשאר הילד ששמע את הביטלס ורצה לעשות מוזיקה טובה, ואף פעם לא הבין שהוא הקים את הביטלס של הז'אנר שלו. "כל פעם לפני שיצאתי לבמה, הרגשתי שאני הולך למות", הוא סיפר בריאיונות מאוחרים.
זה תמיד מוזר לשמוע אמנים מצליחים שמדברים על החרדה שלהם, אולי אפילו מצחיק. טום הנקס סיפר בריאיון ב-2016 שלא משנה על איזה פרויקט הוא עובד, תמיד מגיעה הנקודה הזאת בה הוא חושב לעצמו: "איך הגעתי לכאן? מתי כולם יבינו שאני, למעשה, רמאי - ויקחו ממני את הכל".
וזה טום הנקס, כן? הילד הכי טוב בהוליווד. עכשיו תנסו לדמיין עם מה אוזי נאלץ להתמודד. קחו את חוסר הביטחון הזה ותעמיסו עליו ילדות קשה בבירמינגהאם, תקיפה מינית בגיל צעיר, קושי בדיבור וקשיי למידה שהסלילו אותו לעבודות שחורות כמו "עוזר בבית מטבחיים" (תפקידו היה לנקות את הדם והלכלוך מהקרניים של ראשי הפרות לאחר שחיטה) ולבסוף הובילו אותו לעולם הפשע - כשהוא נעצר על גניבת טלוויזיה. אגב, גם בזה הוא לא היה טוב - הטלוויזיה הייתה לו כבדה מדי, והוא נטש אותה באמצע הדרך.
אחרי סיבוב קצר בכלא הוא פרסם מודעה בעיתון: "זמר עם מגבר מחפש להקה". זו המודעה ששינתה את המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. אוזי אוסבורן היה הכוכב המושלם בגלל ששום דבר לא הכין אותו להיות כוכב, והוא לא התבייש להראות את זה. הוא חצב את דרכו אל הבמה דרך הזיעה והדם, לפעמים שלו, לפעמים של בעלי כנף שעשו את דרכם בטעות אל הבמה שלו.
אפשר להתווכח על התרומה שלו ליצירה של בלאק סבאת', אבל ספק אם הלהקה הייתה מצליחה לפרוץ עם סולן אחר, "מקצועי" או "נורמלי" יותר. הקהל אהב את אוזי בגלל שאפשר היה להזדהות איתו. הוא היה אותנטי, ועל הדרך הוא עמד בפרונט של הלהקה שעיצבה ז'אנר שלם, לא מעט בזכותו, ובדמותו.
להבדיל מהמוניטין של להקות רוק כבד, המוזיקה של סבאת' הייתה מדויקת עד כאב, כאשר מעל כל החגיגה תמיד ריחפו המילים של הסולן, שנשמע כאילו זועק את השירה שלו מתוך המפשעה הישר לתוך האוזן שלך. אוזי אוסבורן היה אחד מהאמנים האלה שהאישיות שלו והאימג' הציבורי שלו השתלטו על מה שהוא באמת - וחבל, כי יותר משאוזי היה משוגע-מקועקע-מסומם-שאוכל-עטלפים, הוא היה אחד המוזיקאים הגדולים והמשפיעים בהיסטוריה. אחרי המחווה העצומה שעשו בשבילו בתחילת החודש, ניתן לקוות שהפעם גם הוא האמין בזה.
ב-27 באפריל 1979 קיבל אוזי אוסבורן הודעה רשמית משלושת חבריו ללהקת בלאק סבאת': "אתה מפוטר". זה קרה אחרי שמונה אלבומים משותפים שעיצבו לעד את עולם המוזיקה, ובכלל. הפיטורים לא הגיעו משום מקום. כבר אז הלהקה שכונתה בישראל "השבת השחורה" נחשבה לביטלס של הרוק הכבד, אבל שני האלבומים האחרונים שהלהקה הקליטה נכשלו בכל המובנים. במקביל, השימוש בסמים ואלכוהול של אוזי - דרכו להתמודד עם תסמונת המתחזה - הגיע לשיאו. כשהלהקה התיישבה לכתוב את האלבום התשיעי שלה, אוזי פשוט נעלם למשך שבועות, והלהקה נאלצה לשקר לחברת התקליטים ולספר שהשירים החדשים כבר מוכנים. לבסוף, החברים נאלצו להחליט - או שמפרקים את הלהקה, או שממשיכים בלי אוזי. הם הלכו על האפשרות השניה.
אוסבורן זכר את הדברים קצת אחרת. הוא לא התווכח על העובדות. הוא יודע שהוא עשה המון סמים, הוא יודע שהוא נעלם לתקופות ארוכות, אבל עשרות שנים אחרי, כשהתיישב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, הוא עדיין כאב את התחושה של להיזרק מהלהקה שהוא היה אחד ממייסדיה. "אני אשקר אם אגיד שלא הרגשתי נבגד", אוזי כתב בספר, "היינו ארבעה חברים שגדלו יחד כילדים במרחק כמה רחובות. היינו כמו משפחה, כמו אחים. הם פיטרו אותי בגלל שאני הייתי מחוק מסמים? איזה מין בולשיט צבוע זה? כולנו היינו מסטולים! אם אתה מסטול ואני מסטול ואתה אומר לי שאני מפוטר בגלל שאני מסטול, איך זה יכול להיות? מה, בגלל שאני קצת יותר מסטול ממך?".
יש הרבה סיפורים מכוערים על להקות שהיו מורכבות מחברים טובים שהתפרקו בעקבות ההצלחה. הביטלס, פינק פלויד, הסמית'ס, אואזיס ואפילו סיימון אנד גרפונקל. דווקא הפרידה של בלאק סבאת', בדיעבד, הייתה טובה לכל הצדדים. אוזי החל בקריירת סולו מדהימה, הלהקה מצאה את הסאונד שלה מחדש עם רוני ג'יימס דיו - ובסוף החבורה המקורית התאחדה לשמחת מיליוני מעריצים ברחבי העולם.
לפני פחות משלושה שבועות התאחדה הלהקה להופעה אחרונה בהחלט בבירמינגהאם, איפה שהכל התחיל. זו הייתה הפרידה האחרונה של אוזי מהקהל שלו, ומעולם המוזיקה שהגיע לעשות לו כבוד ששמור למלכים. המופע גייס תרומות בסך 190 מיליון דולר שיתחלקו בין בית החולים לילדים בבירמינגהאם, עמותה בריטית שמפעילה הוספיסים לילדים וקרן שמטרתה למצוא תרופה לפרקינסון, המחלה עמה התמודד אוזי מאז שנת 2019, ועד מותו אתמול.
בנימה אישית אציין שאת האהבה שלי לאוזי ובלאק סבאת' אני חייב לאיש אחד: אראל סג"ל. בימים בהם הוא עוד לא היה שם נרדף לביביסט, היה לו טור בעיתון תל אביב הי"ד, אותו הייתי קורא בקביעות בסופ"ש כחייל. הלב לא שוכח איך אנקדוטות מוזיקליות קטנות פרי עטו שלחו אותי להכיר אמנים וסגנונות שלא הכרתי, בתקופה בה זה היה מסובך יותר טכנית, וגם יקר.
יום שישי אחד הוא כתב על בלאק סבאת' בכזאת תשוקה, שהייתי חייב לחוות את התופעה הזאת בעצמי. קניתי אלבום אקראי של הלהקה בחנות הדיסקים "סופר זאוס" בתחנה המרכזית בתל אביב. אני זוכר את החוויה של לשמוע את "פרנואיד" בפעם הראשונה כאילו זה היה אתמול. זו הייתה התגלות כמעט דתית. השיר War Pigs, שנכתב ב-1970, היה כתב אישום על-זמני ברמה של בוב דילן, נגד אדוני המלחמה שממשיכים לבזוז את הנשמות שלנו כמו מכשפות בטקסי דם:
"מוחות מרושעים שמתכננים חורבן /
מכשף שבונה את תשתית המוות/
בשדות הקטל - הגופות בוערות
בעוד מכונת המלחמה ממשיכה לעבוד".
מדהים כמה המילים האלה עדיין מצמררות. באנגלית אומרים: They hit close to home. כמה שזה נכון גם בעברית. הייתי חייל אז, על מדים, והמוזיקה של הלהקה "השטנית" הזאת כיוונה לי את המצפן המוסרי נגד מלחמה ואלימות יותר יותר מכל שיר מחאה של ג'ואן באאז או חנוך לוין. דווקא בגלל שהייתי צעיר, הייתי צריך איזה אוזי שיצעק לי את האמת באוזן בלי חוכמות. זה היה הסדק הראשון בדימוי השטחי שהחזקתי על הז'אנר. בהמשך הדרך גיליתי עוד פרדוקס: חובבי מטאל, אותם פראיים שמתנגחים אחד בשני במושפיט - הם בדיוק אלה שירימו אותך כשתיפול. מאחורי העטיפות של השלדים והמפלצות, מסתתרת קהילה של אהבה אמיתית.
כשהשתחררתי מהצבא ניגשתי לחנות טאוור רקורדס בקניון הרצליה (כיום יש שם חנות בגדים שוודית) ובזבזתי חלק נכבד ממענק השחרור שלי על מארז שחור שכולל את כל האלבומים של הלהקה. על המארז, שיצא לפני הקאמבק של הלהקה, חרוט צלב גדול ועליו השנים 1978-1970, כמין אנדרטה לתקופה שנקברה. המארז הזה הפך לתנ"ך שלי. יש לי אותו על המדף עד היום. ביקרתי מאז בבירמינגהאם, וזכיתי לראות את אוזי עצמו שלוש פעמים בהופעה חיה, כולל פעם אחת מהשורה הראשונה, קרוב מדי לרמקולים, דבר שפגע לי ככל הנראה בשמיעה לצמיתות. אני לא מתחרט לרגע, זה היה שווה את זה.
בשנת 2010, כשהגיע בפעם הראשונה להופיע בישראל, בילה אוזי יחד עם אשתו היהודיה שרון מספר ימים בארץ הקודש. בלילה שלאחר ההופעה הוא ישב במסעדה על חוף הים בתל אביב, שם פגש את בן דודי אורי, מוזיקאי בעצמו, שחגג את יום הולדתו ה-30. מפה לשם, השניים החליפו כמה מילים ואף הרביצו תמונה למזכרת. שנה לאחר מכן, כמה ימים לאחר יום הולדתו ה-31, אורי הלך לעולמו. לא יודע אם יש גן עדן. לא יודע אם יש שם עטלפים. אבל אם אורי הספיק להקים להקה - אתמול הגיע אליהם הסולן שהם חיכו לו.