יוסי מזרחי עשה תחקיר על המנהלת הסוררת - אבל פספס מה יש לו מתחת לאף

יש שאדם הולך, כשאול המלך בשעתו, לחפש אתונות ומוצא מלוכה. יש אדם שמוצא מלוכה - ולא מזהה אפילו את השלל שנפל בחלקו. כך היה אמש לתחקיר "המבקר" של יוסי מזרחי בחדשות 12.

מזרחי יצא להתחקות אחר מעלליה של מנהלת בית ספר קטן בדרום תל אביב, סמדר מורס שמה, שהפכה לפעילת ימין (תכף ננסה לדייק את המונח הזה, שכן הוא הבסיס לגילוי-בטעות של מזרחי) בולטת ברשתות החברתיות ובערוצים תומכי נתניהו.

מורס רוצה לרוץ בפריימריז של הליכוד ואף כבר החלה להיערך לשם כך, למרות שזה עומד בסתירה להוראות משרד החינוך. היא לא מסתירה את העובדה הזאת, כמו גם את האלילה שלה, או לכל הפחות המקור להשראה: טלי גוטליב.

נניח לרגע לשאלה האם אדם שזאת הדמות הפוליטית הנערצת עליה ניחן במזג חינוכי - כלומר, ראוי לנהל בית ספר בישראל - ונחזור לתחקיר "המבקר".

למעשה את כולו אפשר היה לסכם - על אף שנראה על פניו כי מורס פועלת בניגוד לתקנון, לשר החינוך יואב קיש אין רצון לקדם הליך פיטורין. לכן התקבל צאתה לשנת שבתון כמהלך של פרישה מרצון, הגם שלא היא. סוף תחקיר.

גם הפעילות הפוליטית של מורס אינה דורשת תחקיר מיוחד, בטח שלא ברמת התחקירים המצוינים המאפיינים בדרך כלל את מערכת "המבקר". מדוע? מפני שכל מעלליה פרוסים לפני כל צופה ומתעניין ברשתות השונות.

זאת ואף זאת: חלק מהנושאים שמעלה מזרחי בתחקיר שלו הם מאוד בעייתיים בעיניי. כך למשל הוא מציג את דעותיה הפוליטיות כ"לא-חינוכיות". אבהיר מראש: גם בעיניי מדובר בתוכן פסול - ובעיקר בסגנון איום ונורא. רק שאחרי משפט כזה חייב להגיע "אבל". והנה הוא: איום ונורא, אבל עדיין זכותה של מורס להשמיע את הדברים.

כלומר, אפשר לדרוש ממורים ומחנכים (ומנהלי מוסדות חינוך כמובן) שיתרחקו מנושאים פוליטיים, אבל אז הכלל הזה חייב לחול על כולם - גם על זאב דגני למשל.

אי אפשר להחליט אילו דעות עוברות ואילו לא. מי שקצף על שר החינוך בגלל עימות עם דגני (שפרש), לא יכול לדרוש להעיף את מורס בגלל תוכן דבריה, אפילו לא בגלל הסגנון אלא רק בגין הסעיף התקנוני שאוסר על ריצה בפריימריז של מפלגה במקביל לעבודה במשרד החינוך.

אלא שמתוך שלא לשמה בא לשמה: מבלי שירגיש, סיפק דווקא אחד התחקירים החלשים של "המבקר" חשיפה מסוג אחר לגמרי - הצצה למערכת ההפעלה של הביביסטים, וזו שונה מאוד משל אנשי ימין.

לאנשי ימין יש אידיאולוגיה. את מערכת האמונות של דניאלה וייס למשל, אפשר לאמץ בחום או לדחות על הסף, אבל אי אפשר לפקפק במחויבותה האידיאולוגית לרעיונות שאותם היא משמיעה.

אצל הביביסטים, המצפן אינו זכותנו על הארץ (כמו אצל וייס) אלא האופורטוניזם, התועלת האישית.

רגע נדיר שכזה נחשף כאשר מורס מתלבט עם היועץ הפוליטי שלה כיצד להתייחס לשביתת המורים האחרונה, שפרצה על רקע של פגיעה בשכרם, שעליה הוסיפו כאצבע בעינם את החרגת מורי החינוך החרדי.

מורס מבקשת לייצר תגובה שמצד אחד תביע תמיכה במאבק המקצועי, אבל שלא תשרוף אותה בבייס.

היועץ מבהיר לה שזה בלתי אפשרי, היא חייבת לבחור צד - ומורס הופכת בשנייה אחת מתומכת בשביתה, למתנגדת החריפה ביותר שלה: "שביתה קפלניסטית" היא מכריזה אצל איילה חסון בכאן 11 ובתכניות שונות באולפני ערוץ 14 - מכריזה ומסכמת: "שנועדה להפיל ממשלה שנבחרה על ידי העם". כפיים.

יובהר שוב למען הסר ספק: הפואנטה כאן אינה עמדתה של מורס אלא המהירות שבה אימצה את הדעה ההפוכה, ועוד בלהט שכזה. הבנתם את זה - הבנתם את המנגנון שהפך ליכודניקים לגיטימיים לביביסטים חסרי דעה, מלבד זו שמשרתת את "המנהיג העליון" (כפי שכינה אותו שר הכלכלה שלו, ניר ברקת).

כל עוד החשיבה האופורטוניסטית הזאת מתקיימת במהלך פריימריז, ניחא. הבעיה היא שכבר ראינו, אצל מירי רגב למשל, שהלך הרוח הזזה מלווה גם את העשייה, או ליתר דיוק - מחליף אותה. נדמה שאין חולק, אפילו בשורות הימין, על כך שמירי רגב מועלת בתפקידה כשרת תחבורה.

ובכן, מורס אולי רוצה להיות טלי גוטליב הבאה, אבל הסכנה הגדולה לציבור היא שתהיה מירי רגב הבאה, שתתברג לתפקיד שדורש את מלוא מעייניה, אבל תעסוק רק בבחירתה מחדש.

לא רק מנגנון אימוץ הדעה הפופוליסטית והצגתה כאידיאולוגיה נחשף כאן ברבים, אלא גם עוד כמה מאפיינים בולטים של הביביזם: חוסר מודעות עצמית, שאיפות נקם (במקרה של מורס לא ברור על מה) וסגנון משתלח.

זה בא לידי ביטוי כאשר מורס מתבקשת ישירות על ידי מי שמפקחת עליה במשרד החינוך להסיר פוסט שהכפיש מנהלת אחרת. "היא לא תגיד לי מה לעשות" (היררכית, זו בדיוק מי שכן אמורה להגיד לה מה לעשות) בתוספת ייחול ליום שבו תהפוך לפוליטיקאית חשובה והיא זאת שתקבע עבור המפקחת שהעזה להעיר לה.

קצת כמו המנהיג העליון של הקבוצה הזאת, שראה את אביו נרדף על ידי הממסד האקדמי והפך את הנקמה באליטות למשנתו הפוליטית, כך גם רבים מחבריה. יותר מכל אידיאולוגיה, מפעמת בליבם התשוקה להיות אלה שיורו למי שדרכו עליהם פעם, מה לעשות.

ומה באשר לסגנון המשתלח? זה בא לידי ביטוי כאשר מזרחי וצוותו מנסים לקבל ממנה תשובה לגבי המסלול הלא חוקי שבו היא צועדת, אבל במקום זאת היא רואה צל הרים כהרים: "כל הכתבים מחכים לי מתחת לבית" היא אומרת למזרחי, שעונה לה: "אבל זה רק אני...".

זאת ועוד - בהמשך היא מעמידה פנים כאילו היא לא מזהה אותו (קשה מאוד להאמין, חיית תקשורת שכמותה) ושואלת "מאיזה ערוץ אתה?" רק כדי להתלהם נוכח התשובה: "אה, ערוצי התבהלה, התרעלה".

אפשר להזדעק נוכח תוכן דבריה של מורס, חובה להזדעזע מהסגנון ולתהות אילו ערכים היא מנחילה בדיוק לילדים הרכים של החינוך היסודי או איזו מין מערכת חינוך יש לנו, אם מי שניחנה במזג גרוע כל כך הופכת למנהלת של מוסד חינוכי. אבל יותר מכל קיבלנו הצצה נדירה אל מתחת למכסה המנוע של המכונה הביביסטית, שהפכה את תנועת הליכוד ממפלגה בעלת זכויות בישראל לאוסף של עלים נידפים שמתעופפים עם כיוון הרוח, רק בשביל הסיכוי לקבל איזה מינוי.

בכדורגל נוהגים לומר על ניצחון מקרי של קבוצה טובה למרות משחק גרוע, ש"המזל הולך עם הטובים". הנה כי כן, כך היה לתחקיר של יוסי מזרחי - ממש לא מהמוצלחים שלו כתחקיר, ועם זאת מצליח לטלטל כל צופה שעיניו בראשו.