השבעה באוקטובר שלי התחיל בבלבול. התעוררתי מצופרי האזעקה. יצאתי לחדר המדרגות יחף, חצי גוף עדיין במיטה, כשחזרתי הביתה הטלוויזיה דיברה בשפה חדשה. דיברו על חדירה, ירי, בלגן. ואז מישהו באולפן זרק: "יש דיווח על עשרים הרוגים". זה נשמע מופרך. עשרים? נו באמת. בטח לחץ, פייק ניוז, טירוף רגעי של התחלה. אנחנו הרי יודעים איך זה עובד, מספרים מנופחים, עדויות חלקיות, הכל יתברר. ככה אמרתי לעצמי, כמו שאומרים לעצמם אנשים שרוצים להישאר רגועים. שעה אחר כך המספר הזה כבר נראה כמו בדיחה רעה. לא עשרים. כבר מאה. וישבתי מול המסך, עם כוס קפה שהתקררה לי ביד כל אותו יום ועוד ימים רבים אחריו, באותה תנוחה, בוהה. שותק. מנסה להבין איך הכול קורס בזמן אמת. איך המציאות מתפוררת ולאף אחד אין מושג מה קורה. ואנחנו כמו ילדים שמישהו כיבה להם את האור. עיוורים. מבוהלים. מדחיקים. המספרים עלו למאתיים, אחר כך שלוש מאות, ואז כבר המספרים הפסיקו לספור אותי. נשארתי עם כוס קפה שהתקררה לי ביד, כמו המדינה, עומדת, פושרת, מתפרקת.
בזמן שרוב המדינה ניסתה לאסוף את עצמה מהרצפה, ואני והמסך שלי שותקים יחד, מהמחנה המשיחי התחילו לזרום הקולות. לא בכי. לא הלם. פרשנות. כאילו מה שקרה הוא לא טבח אלא שיעור תנ"ך באולפנה של גוש קטיף. אורית סטרוק קבעה שמדובר ב"תקופה של נס". לא סתם נס אלא נס שבא לעורר אותנו. לפני מספר ימים, לימור סון הר מלך לקחה את זה צעד אחד רחוק יותר, כשאמרה שחיילים "לא נופלים-הם מתעלים". משפט שמסביר הרבה עליהם, אבל לא כלום עלינו.
זה היה רגע שהקפיא לי את המוח. להגיד על צעיר שנהרג בקרב שהוא "התעלה", זה לא רק למחוק את המוות שלו. זה למחוק את החיים שלו. זו אמירה שאומרת להורים שלו: אל תתאבלו. תחייכו. הוא לא נהרג, הוא התקדם. כאילו יצא לקורס פיקוד בישיבה של מעלה או קיבל ציון טוב במיוחד במבחן שאף אחד לא ביקש להיבחן בו. אין דבר מסוכן יותר מהפיכת מוות לחגיגה. היא מקדשת את חוסר האחריות, מכשירה את הכישלון, ומספקת חיפוי מושלם למי ששלח אותם לשם - בלי להכין, בלי להגן, בלי לתכנן והופכת כל דרישה לביקורת, לחילול הקודש. מותם נהיה חלק מהנרטיב, לא מהשבר.
עבור הציבור הזה, השבעה באוקטובר הוא לא מחדל ולא קטסטרופה. הוא התגלות. הוכחה לכך שהמציאות לא מקרית, שהאלוהים נוכח, ושהמוות, אם הוא בצד הנכון, הוא בעצם עלייה בדרגה. הם רואים בנפילת חיילים ואזרחים מסר. בכאב, כיוון. באובדן - התקדמות. בשבר - קריאה לשוב הביתה. הם מחלצים מהאסון "אור גדול" ומשתיקים את הצל.
יש כאן ניסיון שיטתי להפוך את הטרגדיה הלאומית להוכחת צדק דתי. לא משנה כמה נרצחו, נחטפו, נאנסו או נשכחו, העיקר שזה משרת את הרעיון. משיח בדרך. והוא רוכב על טרקטורון מנחל עוז. וכשהמוות שלך נתפס כחומר גלם תיאולוגי, אין סיבה לבדוק מה השתבש. אין אשמה. אין חשבון נפש. רק אמונה. וכשפוליטיקאית בישראל עומדת מול מצלמה ואומרת שחייל "לא נפל, הוא התרומם" זו כבר לא אמונה. זו תעמולה. זו דרך להעלים את האחריות, להלבין את המחדל, להמשיך קדימה בלי לעצור. כמו ילד ששובר צעצוע ומכריז שהכל היה חלק מהמשחק.
ואני שומע את זה וזוכר את הבוקר ההוא. אני יושב מול הטלוויזיה, עם כוס קפה שהתקררה בידי, מנסה להבין איך הכול נשבר. איך הביטחון, הסדר, החיים עצמם התפוגגו תוך שעות. איך הקירות שמסביבי נשארו עומדים, אבל כל מה שמאחוריהם התפרק בשקט.
וזה מה שמפחיד אותי יותר מהכול: לא רק מה שקרה, אלא איך אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה. איך אנחנו בורחים מהכאב אל תוך סיסמאות. איך במקום לעצור ולזעוק, אנחנו מהנהנים וממשיכים. כאילו זה הגיוני. כאילו זה תמיד היה אמור לקרות. כאילו אין דרך אחרת לחיות פה, שלא בדרך של שברון לב עם צבעים פסטליים.