אין נחמה

מוחמד א-סחאף איננו. שר ההסברה העיראקי, פייטן ואיש רעים, נטל את נפשו בכפו, כך מספרים מקורות אירניים, זמן קצר לפני נפילת בגדד. כאמן המגן בחירוף נפש על אידיאולוגיה אסתטית מופשטת, כפרקליט המלמד סניגוריה על פושע – שבעצמו לא ידע לומר איזה פשע ביצע, כסוכן מכירות, המנסה לשווק בכל כוחו מוצר שלא קיים, כרופא הנאבק מרה להציל את חייו של חולה סופני ממחלה שעליה לא למד בפקולטה לרפואה, כלוליין המזנק מטרפז לטרפז, תהום פרושה לרגליו ושתי ידיו קשורות מאחורי גבו, כשר הסברה שאינו יודע דבר וחצי דבר על המתחולל בטריטוריית ההסברה שלו, כאיש מודיעין הנסמך על שמועות אנונימיות שליקט מפורום "אזרחים למען עיראק למען אזרחיה שאינם מחוברים לטלוויזיה", כקו טלפון שאינו מחובר, כמיקסר שמתאמץ לערבל אוויר, כמכונת קפה, המתבקשת להכין קפה ממים ומעט שמן קיק, כמחשב בלי הארד-דיסק, מסך, מקלדת ועכבר, כראש שזה מכבר אינו מחובר לגוף, כפנטומימאי שעיקר כוחו במילים, כקופת צדקה ללא חריץ, כשטר כסף ללא סכום נקוב, כנעץ ללא לוח שעם, כישראלי ללא חרדה קיומית, כך התנהל מוחמד א-סחאף, האיש ומערבל הרטוריקה, בעולם של בדיה, או אולי בבדיה שהיא עולם שהפכה לעולם בדיוני, וניסה לשכנע את עצמו – יותר מכל – בקיומו שלו עצמו.

א-סחאף, קולה של עיראק, פניה, הכרס והכומתה השחורה המוטה לצד בהקפדה שנלקחה ממכללה צבאית בריטית ללימודי תקשורת, גילה, רגע אחד מאוחר מדי, ששליחותו, שאדונו, שעולם הדימויים המושלם והגאוני שלו ("מגדלי כינים" הוא כינה את העיתונאים המערביים שהקפידו להלעיט אותו בנתונים שאישר לפרסום הגנרל טומי פרנקס; "עכברושים שיכורים, אוכלי נבלות ועובדי אלילים", היטיב לתאר את אנשי הבית הלבן) בוזבזו לשווא. כמשאב שתועל לאפיקים לא נכונים, כדמוקרטיה שהקדימה את זמנה, כשלטון של עריצות בעולם ללא אוכלוסין, כך משנתו של מוחמד א-סחאף (לא לחינם כנו אותו הוריו בשמו של הנביא המוסלמי "מוחמד" – והפגינו אף הם כשרון לראיית הנולד) מוקמה מחוץ להקשר, מומשה שלא לצורך, על הקהל הלא נכון, בשל הנסיבות הלא נכונות. ומוחמד (כמה להט היה בדבריו! אילו תעצומות נפש חילץ מעצמו כשעמד מול פני האמת ולעג לה שהיא שקרנית מטונפת, בועלת עזים מטקסס), כשעמד ברגע אחד של רפיון מול פניה של האמת, לא יכל לה. נאמן לטוטאליות של נפש המטיף האוונגליסטי שלו, בחר בפתרון המוסרי היחיד שהיה מתקבל על הדעת: מוות.

הו, מוחמד - אפילו האמריקאים הכירו בגדולתו, עובדה: הם השמיטו את שמו מרשימת 55 המבוקשים - משורר הדלות, אתנחתא קומית במדים, שיכרון חושים ולא מעראק, כמה נאמן היה לאדוניו! כמה מחויב היה לתפקיד, ל"גירסה הרשמית", ל"אמת" – בה, נדמה, האמין בכל מאודו, עד שעלתה על גדותיו, עד שהפכה ליישותו, למרכיב האבסולוטי בהגדרת ה"אני" שלו. כי מוחמד והאמת העיראקית, לא נפרדו, גם כשהמציאות – היא-היא, האמת הקרובה להיות מציאותית, עובדתית – הקרינה עצמה על האקרן הגדול של חייו, הלא הן שתי עיניו. ברגע בו הבין את הנורא מכל, ברגע בו ידע כי אין כל פעלול מילולי שיצליח לכפות על המציאות, לכופף אותה כך שתתאים (ולו במעט) לתפיסת המציאות שלו, ברגע בו הבין כי אין כל דרך בה יצליח לדברר מלאכתו נאמנה, בחר למסור את נפשו, להשאיר מאחוריו עולם שמתעסק בקטנות, עולם שממיין פרוטות וזוטות ומתעכב על דקויות זולות, ולעבור לעולם של אמיתות מוחלטות, ליקום של אבסטרקט אינסופי, למציאות בה למציאות אין כל חשיבות – הלא הוא העולם הבא. מוחמד א-סחאף נפל חלל לשני אסונות גדולים מכפי מידותיו: קונפליקט נאמנותו לאדוניו, מול מציאות התפוררותו ובעיקר – הבור שכרתה לו האויבת הגדולה מכולם: הגאווה. הורידו את האנטנות שלכם לחצי האורך, לזכרו של מוחמד א-סחאף, השאהיד הראשון במלחמה על החירות להבין את העולם איך שמתחשק, בקרב על לבה של הממלכה המתעתעת מכולן: האמת.

בן 63 היה במותו.