מונולוגים מהמקווה

עושה רושם שהעיקרון המנחה את האנשים הנחמדים בערוץ תכלת הוא להוכיח לצופים החילונים כי הם, המנחים והמגישים, לגמרי לא מה שאנחנו חושבים שהם. זה לא עיקרון מוסווה, אלא מוצהר, וכנראה לכך מתכוונים אנשי הערוץ כשהם אומרים שהם מייעדים אותו קודם כל לחילונים. אנשי הפריים-טיים של תכלת משדרים לנו אווירה כללית של קלילות הומוריסטית. חלק מהעניין הוא להראות שהיהדות אינה קפואה ומאובנת כפי שחלקנו עשויים לטעות, אבל נדמה שהעיקר הוא להוכיח (בהצלחה מובנת מאליה) שחובשי הכיפה הם ברי מגניבות לפחות כמו עמיתיהם החילוניים. כזהו ג'קי לוי, כזהו אורי אורבך, וכאלו הן "הצנועות והחסודות" – פאנל מתחלף של נשים צעירות ודתיות המשודר כל יום פרט לשבתות וחגים.

שם התוכנית כבר מרמז על מה שמבשלות לנו הבנות מתחת לשביס ולחצאית. הרי אם באמת היו צנועות וחסודות, ככל הנראה לא היו מופיעות בטלוויזיה – כלי שאוטומטית הופך את המרצד עליו לסוג של אובייקט, ונראה שהן לחלוטין מודעות לכך. לכן קראו לעצמן כך, והראו שיש להן יכולת ורצון לצחוק על עצמן – תכונה צינית בסיסית לכל אלו מאיתנו בתקשורת שמחשיבים עצמם מדליקים. וחלקן, לפחות, בהחלט עושות רושם של בחורות מדליקות.

האמת היא שבסתר לבי ציפיתי למשהו קצת שונה מערוץ תכלת בכלל ומ"הצנועות והחסודות" בכלל. אפשר אולי לתמצת את הציפייה הזו לפנטזיה השמאלנית השכיחה של סקס עם מתנחלת. אין כאן כוונה לפגוע במישהו או לעורר פרובוקציה, אלא במשיכה הטבעית למשהו שנדמה בלתי מושג או שונה. אל מול ציפייה זו נכונה לי אכזבה גדולה. לטוב ולרע, אין שום דבר זר או מפתיע ממש בצנועות והחסודות. כמו אחיותיהן החילוניות, הן לועסות לעייפה את נושא הרווקות/נשואות, כשרק הפירוטים הוואגינליים חסרים. שאר הנושאים גם נותרים בגבולות הדיונים המוכרים, עם שינויים קלים. שיחה בנושא "כיסוי הראש לאן" אמנם לא נמצאת בסדר היום של תוכנית הבוקר של אודטה דנין, אבל גם שם וגם פה אנחנו רואים נשים נדחפות לדיונים בעלי חשיבות משנית יחסית (אם כי עד כמה שבנות יתעסקו בשטויות, הן לעולם לא ייראו מגוחכות כמו הבבונים שדופקים על שולחנות האקטואליה). שיחת הבנות של "הצנועות והחסודות" סטנדרטית במהותה, עם דגשים מעט שונים ממה שאנחנו מכירים. אין שום בעיה לדמיין שם את עינת ארליך ממליצה בחום על מייבש חסה חדיש ומקסים. בעצם הבנות של תכלת לא עד כדי כך חסודות, ורובן גם לא עד כדי כך משעממות.

מן הפרט אל הכלל, ערוץ תכלת מסתמן כערוץ חביב, שמסוגל אולי להוות חלופה נאותה לקשקשת המצועצעת של ערוץ 2. אבל דווקא בשל כך קיומו מעורר תהיות מטרידות. על העולם הדתי הוא לא חושף לנו הרבה. המנחים ודפוסי ההתנהגות שלהם אינם זרים לנו בשום אופן, מה עוד שלא ברור עד כמה הם מייצגים ציבור מסוים. פרט למר אורבך המגה-סטרייט, כוכביו נראים בוהמיינים בדיוק כמו אלו החילונים. דתיותה של שרה בלאו הופכת את דמותה למגניבה קצת יותר, אבל גם לולא הנתון הזה עושה רושם שמדובר בבחורה לעניין (ואולי זו אובססיית השואה שלה שאיני יכול לעמוד בפניה).

שני היתרונות העיקריים של ערוץ תכלת מעידים פחות עליו ויותר על אחיו מהערוצים הבכירים: אין לו תקציבים להפקות גרדניוזיות כמו שעשועונים או חברת חדשות משוכללת, ויש לו קודים מוסריים שימנעו ממנו להציג חומרים הדומים במהותם לפורנוגרפיה. אלו תעניות שבכיף היו יכולות להועיל גם לערוץ שהוא לאו דווקא דתי, כזה שיענה על צרכיהם של כל מיני מגזרים מקופחים, וההגדרה כאן למגזר עשויה להיות חמקמקה אם כי פשוטה מאין כמוה: למשל אחוז הצופים שמסוגלים להעביר ערב בלי כתבה על המורדים, או מספר בתי האב המסוגלים להעביר ערב בלי שלוש וחצי שעות אקטואליה ברוטו, לא כולל מלחמות ופיגועים. קצת עצוב לגלות שבשביל לקבל טלוויזיה קצת שונה, קצת יותר סולידית וקצת פחות מטומטמת, נאלצת התרבות החילונית המפוארת והחופשית לקבץ נדבות אצל אחיה ואחיותיה מכוסי הראש, שרק רוצים להוכיח שגם הם די מגניבים.


* התוכנית "היפות והחסודות" משודרת בערוץ תכלת בימים ראשון-חמישי בשעה 21:30