יום אחד פתאום יהיה שקט. לא שקט מכוון, לא שקט שנבנה מראש, אלא שקט כזה שנופל עליך כמו הפסקת חשמל באמצע ערב קיץ. אתה ממצמץ, נוגע בקיר, שואל אם רק אצלך או אצל כולם, ואז מבין שקרה משהו. נביט לצדדים, ננסה להבין מה קרה, ואז נגלה שבנימין נתניהו כבר לא כאן. לא מת, לא ברח, לא חטפו אותו חייזרים. הוא פשוט הלך. אמר שזהו. די. תודה, להתראות, היה נעים, אבל כבר לא.
ואז יקרה דבר משונה. העולם ימשיך. המזגנים ימשיכו לפעול, האוטובוסים יגיעו באיחור, הילדים יבקשו במבה, והשמיים - תאמינו או לא - לא ייפלו. אולי כי הם כבר נפלו מזמן, ואנחנו פשוט התרגלנו ללכת שפופים. אנשים יתחילו להתבלבל. יהיו כאלה שיגידו שזו מזימה. שבעצם הוא רק עושה תרגיל. שהוא עוד יחזור. ושהשקט הזה הוא השקט שלפני הגל החמישי, של ביבי. הגרסה המחודשת. ביבי פרו, או ביבי מקס, או פשוט ביבי חוזר-הסדרה. אבל הוא לא יחזור. לא באמת. לא לתוך הראש שלנו, לא לתוך מערכת העצבים. הכיסא שלו כבר יתמלא באבק, והתודעה הקולקטיבית תתחיל לשכוח איך נשמע הקול שלו. תתבלבל בין הצרידות שלו לשל שאול מופז.
יאיר ימשיך, כן. אבל ירגיש כמו מי שנשאר לבד בחדר בריחה שכבר נפתרה. ימשיך לצעוק על המצלמות, אבל הקהל ילך לעשות תה. הוא יעלה ציוצים, והם יזכו לשני לייקים ואחת בשם אורית שתכתוב "אתה האור שלי". וזהו. אבנר, עם השם הבדוי, יוציא ספר שירה בלונדון. שיר אחד יתחיל במילים "אבא היה ענק". ואף אחד לא יבין אם זה שיר געגוע או תלונה. יהיו שיחות סלון על זה. לא רבות. ושרה'לה? היא תעבור לפרופיל נמוך. אולי תפתח קליניקה לטיפול הוליסטי. אולי תתראיין פעם בשנה למוסף החג, ותגיד שהיא "ממשיכה בדרכה הצנועה לתרום לחברה". המראיין יבלע את הצחוק, ויעבור לשאלה על מתכונים.
אבל הכי מעניין זה מה יקרה לנו. כי כל השנים האלה היינו נגדו, היינו בעדו, היינו לידו, ובעצם היינו איתו. כמו מערכת יחסים רעילה שאתה מקטר עליה לכולם אבל גם לא ממש מצליח לעזוב. וביום שהוא ילך, לא נרגיש חופש. נרגיש ריק. ריק מבולבל. כאילו פינו לנו פתאום מדף בלב, ואין לנו מושג מה לשים עליו. השמאל והמרכז יתעוררו לתוך עצמם. בלי מי להילחם בו, יגלו שאין להם מצע, רק פוסטרים דהויים עם המילה "נורמליות". וזה לא מעט, אבל זה גם לא מספיק. ואז, אולי, מישהו יציע רעיון, ומישהו אחר יקשיב, ולא יקטע אותו אחרי שבע מילים עם "עזוב, זה לא יעבוד". וזה כבר יהיה חידוש מרענן.
לא יקרה נס. לא ייפתח הרקיע. אבל כן תיפתח שיחה. ובמקום שבו היה פעם המאבק היומיומי נגדו, תצמח פתאום האפשרות לצחוק על דברים אחרים. לא בקטע של להקטין, אלא בקטע של להבין שהחיים ממשיכים גם כשאין אויב תורן. וזה אולי הכי חשוב. שיום אחד פתאום יהיה שקט, ושום דבר לא יתמוטט. והמדינה לא תתאדה, והפוליטיקה לא תתנקה, אבל בפינה קטנה של המוח, יבצבץ לו רגש חדש: סקרנות. מה עכשיו? מה באמת חשוב לי? מה אני רוצה שיקרה פה? וזה יותר מהכול יהיה הרגע שבו נתחיל לחיות שוב. בלי להילחם. בלי לסגוד. בלי לפחד. פשוט להיות. ולנשום. ולבדוק מה עוד יש במדף ההוא שהתפנה.
ומה איתם? המאמינים. הביביסטים עד טיפת הרוק האחרונה. אלה שכתבו "ביבי אתה המלך" בכל תגובה, גם כשזה היה פוסט על סלט קיסר. אלה שצעקו "שקרןןןןן" על כל כתב חדשות, על כל שכנה עם קליטה. מה יקרה כשהם יבינו שהוא לא חוזר? שהוא לא עושה תרגיל, לא משתהה, לא צופה מרחוק במהלכים כמו רב אמן פוליטי מהמרפסת אלא פשוט הלך. חלק יישארו מול דלת סגורה עם שלט "שוב. תודה. נגמר". ינופפו בדגלים, אולי ינסו לתלות אותם מחדש, אבל בלי הרוח של ביבי הדגלים סתם יתלו כמו כביסה שלא התייבשה. חלק אולי ינסו להעביר את ההערצה לדמות חדשה, אבל זה לא באמת ילך. כי אין עוד אחד כמוהו. לא מבחינת הפוזה, לא מבחינת הבושם. אין עוד מי שיגרום לך להרגיש שכשאתה מריע לו אתה בעצם מריע לעצמך.
וחלק פשוט יתפרקו בשקט. יחזרו לבינג'ים. יתעסקו בבקטריות שבפילטר של המזגן. יעבירו את הזמן עד שהמציאות תמציא להם דמות חדשה לסגוד לה. זה לא יקרה מחר. אבל הם יחזיקו מעמד. אולי. כלומר, מי שיישאר מהם. ואנחנו? אנחנו רק נוכל להחזיק להם אצבעות. לא בצחוק חלילה, באמת, מכל הלב. שיצליחו למצוא משמעות. שיחזיקו מעמד בעולם בלי טלפרומפטר. בעולם שבו צריך לחשוב לבד, ולפעמים גם להודות שטעית. זו משימה לא פשוטה, אבל יש תקווה. כלומר, תקווה שהם ישרדו את זה. ושאם לא, לפחות יעשו את זה בשקט.