אדם סנדלר השתתף בעשרות קומדיות טובות יותר ופחות, אבל "גילמור המאושר" היא כנראה אחת האהובות והפולחניות שבהן. הסרט יצא ב-1996, ונקרא בשם הדמות שגילם הקומיקאי - שחקן הוקי חם מזג שהופך לשחקן גולף ואז כנגד כל הסיכויים לאלוף בתחום, כשהוא גובר על יריב אליטיסט ושחצן בשם הגאוני "שוטר" מקגווין וזוכה באהבת חייו.
הדמות של שחקן הגולף מסמלת היטב את האישיות הציבורית והקולנועית המורכבת של סנדלר, שהפכה אותו לכוכב כל כך גדול - קורע מצחוק אבל גם נוגע ללב; גבוה וחסון אבל פגיע ורך מבפנים; יהודי קצת נעבעך יליד ברוקלין, אבל כזה שנולד וגדל בניו המפשייר, לא בדיוק המקום הכי יהודי באמריקה, ובטח לא מעוז של פרוגרסיביים ליברלים. ב"גילמור המאושר"", הסרט והדמות, יש את כל מה שאמריקאים מסוג מסוים אוהבים לאהוב באמריקה ומזהים כאמריקה האמיתית - עיירות קטנות, גיבורים מן המעמד הבינוני-נמוך, קידוש ערכי הקהילה והמשפחה, סגידה להוקי ולגולף ובוז לאליטות ולממסד.
כמעט שלושים שנה עברו מאז "גילמור המאושר". מוריס התנין שכיכב בו הספיק ללכת השנה לעולמו בשיבה טובה, הרבה מים זרמו בנהר, והנה מגיע סרט ההמשך, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס. למה דווקא המשכון לשובר הקופות הזה? ולמה דווקא עכשיו? הסרט הקודם לא בהכרח השאיר קצוות פתוחים, ועם כל האהבה כלפיו, העולם לא בדיוק ישב וחיכה לפרק נוסף, אבל לסנדלר יש חוזה ארוך-טווח עם נטפליקס ואנחנו חיים בעידן של המשכונים, אז כנראה שהפרויקט היה בלתי נמנע.
זוהי קומדיה כמובן, אבל היא מתחילה עם אחת הטרגדיות הגרוטקסיות שראינו לאחרונה על המסך. שלושים שנה אחרי, גיבורנו הוא כבר איש משפחה עם אישה ושלל ילדים, אך אז מביא למותה הטרגי בתאונת גולף מזעזעת, שגורמת לו לשקוע במרה שחורה, ליפול לטיפה המרה, ולרדת מנכסיו.
בזמן שהבנים של גילמור עסוקים בעיקר בקבוצת ההוקי האהובה עליהם, הבוסטון ברוינס, בתו מגלה כישרון יוצא דופן לריקוד ומורתה ממליצה לשלוח אותה לבית ספר לריקוד בפריז - אלא שהוא עולה 75 אלף דולר לשנה. גיוס הכסף הופך למוטיבציה העיקרית של הגיבור, וכרגיל אצל סנדלר, התסריט מיטיב להעניק לו מוטיבציה ודרייב ולגרום לנו להזדהות איתה.
הסרט גם מיטיב לשרטט את האנטגוניסטים של הגיבור - את שניהם אגב, משחקים שחקנים יהודים, וזו גם ההזדמנות לציין שבניגוד לסרט הקודם, הפעם מצהירים מפורשות כי האפי גילמור יהודי בדיוק כמו השחקן שמגלם אותו.
נבל אחד הוא פיתוח של דמות מהסרט הקודם. מדובר בהאל, בגילומו של בן סטילר. אז הוא היה מטפל אכזרי בדיור המוגן של סבתו של גילמור, שכבר הלכה לעולמה. הפעם, הוא מנחה קבוצות גמילה למכורים לאלכוהול, בהם גם גיבורנו, אך במקום לעזור למטופליו, רודה בהם ומאלץ אותם לנקות לו את הבית.
נבל שני הוא תוספת חדשה. בגילומו של בני ספדי, זהו יזם שבשל בעיה רפואית הבל הפה שלו מריח כמו נודים. הוא עצמו נוד גדול, ומקים ליגת גולף חדשה המשנה את טבעו של הספורט העתיק וממציאה אותו מחדש באמצעות כל מיני גימיקים וגאדג'טים. גילמור מסרב להצטרף אליו ויוצא להיאבק בו באמצעות עוד כמה גולפאים שנשארו אולד-סקול. העימות הזה מסמל גם משהו גדול יותר - הקונפליקט בין מסורת לבין פיתוח קפיטליסטי וטכנולוגי שלא יודע את הגבול, משהו שרלוונטי לספורט, אבל גם לאלף תחומים אחרים, כולל קולנוע. מיותר לציין באיזה צד מצדדים פה.
שלל כוכבי גולף מגיחים בסרט בתפקיד עצמם, ובכלל יש בו אינסוף הופעות אורח. נאחל לאדם סנדלר עד מאה ועשרם, אבל כשהוא ימות חלילה יום אחד, לא יהיה צורך לשבת שבעה. נראה שכל מי שהוא מכיר כבר הגיע להמשכון הזה - לא רק בני המשפחה שלו, אלא גם גלריה ארוכה של שחקנים וידוענים: כוכב הפוטבול טרוויס קלסי, שהוא גם בן הזוג של טיילור סוויפט, מה שמן הסתם עומד מאחורי הפוסט המפרגן שכתבה על הסרט; עיתונאי הספורט הפופולרי באמריקה, סטיבן איי סמית; אושיות תרבות כמו אמינם ואריק אנדרה; שחקניות כמו מרגרט קוואלי; קומיקאים ושחקנים ותיקים כמו סטיב בושמי, רוב שניידר וג'ון לוביץ' והרשימה ארוכה יותר מאשר החותמים על כל מגילות העצמאות אי פעם. רובם מופיעים לסצינה אחת, או אפילו לדקה אחת, אז בשביל מה היה צריך אותם?
ישי קיצ'לס על "ארבעת המופלאים" החדש ו"לשחרר את שולי" החדש
מאותה סיבה שכמעט כל דקה כאן כוללת בדיחה פנימית כלשהי ושלל גירויים שאמורים לגרום לקהל להצביע ולצעוק "הי, זה *הוא*" או "הא, הוא מתכוון ל*זה*". זה מעיק, וגם עצוב, כי זה מלמד על מצב העולם היום. הצופים כיום כל כך מפונקים, רף הגירוי שלהם כל כך גבוה ויכולת הקשב שלהם כל כך נמוכה, ש"גילמור המאושר 2" מרגיש שאם לא ידגדג אותם כל שנייה ושנייה, הוא יאבד אותם. זה מוביל להרבה שומן מיותר ובדיחות מובנות מאליהן. למשל, גילמור פוגש עוד אלכוהוליסטית בשיקום, שמגלמת אותה בתו סיידי סנדלר, ובאחד הדיאלוגים היא אומרת לו "אתה מזכיר לי את אבא שלי". אוי, כמה צפוי.
בהמשכון הזה יש פי מאתיים דמויות ובדיחות מאשר בסרט הקודם, וגם פי שתיים גולף - סצינות רבות מתארות באריכות ולפרטי-פרטים את המשחק. מי שלא נמנה עם חובבי הענף, אני למשל, לא ייהנה מהן.
אך בניכוי הסצינות הללו ועוד לא מעט רגעים מביכים או משמימים, הסרט בסך הכל מהנה, ובהתחשב בכך שגם הפרק הקודם לא בדיוק היה "מונטי פייתון והגביע הקדוש", הוא בטח לא מבייש את הפירמה. סנדלר כריזמטי כתמיד. בנותיו סיידי וסאני, שכבר הצטיינו ב"את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", פורחות גם כאן; וכל דמויות המשנה שמקבלות מספיק לימונים יודעות לעשות מהן לימונדה. בני ספדי נפלא כיזם המרושע; האל הוא אחת הדמויות המשובחות בקריירה הארוכה של סטילר; באד באני נוגע ללב כנושא כליו של גילמור; שחקן הגולף ג'ון דיילי מצוין כגרסה בדיונית של עצמו, דייר משנה החי במוסך של הגיבור ופעם אחר פעם מציג בפניו חישובים מתמטיים שגויים.
מעל כולם עומד כריסטופר מקדונלד, השב לגלם את דמותו של "שוטר" מקגווין, הנבל מהסרט הקודם, שמאז תבוסתו לגילמור מסתבר כי בילה את שנותיו במוסד לפגועי נפש, מחכה להזדמנות לנקום בשנוא נפשו. הוא מעין גרסה קומית עוד יותר של סיד-שואו בוב מ"משפחת סימפסון", אבל בשלב מסוים הדמות שלו מקבלת טוויסט מעניין. למרות הכל, התסריט פה לא תמיד עצל, ולפעמים מחפש וגם מצליח להבריק ולהפתיע.
הדמות שלו גם אחראית לכמה מן הבדיחות הטובות בסרט, למשל הרגע בו היא יושבת וקוראת את המהדורה הראשונה בעותק קשיח של "הניצוץ" ולא מפסיקה לצחוק. "גילמור המאושר 2" יורה לכל הכיוונים. לא פעם הוא מחטיא, אבל לעתים קרובות הוא פוגע. הוא נמשך כ-110 דקות, ויש בו כמאה בדיחות טובות. יחסית לסרט המשך מיותר, על ספורט לא מעניין, שעולה בנטפליקס בעיצומו של הקיץ - מאה בדיחות טובות זה המון.