בשבוע שעבר צפיתי בשידור חוזר של שר ישראלי מתראיין אצל פירס מורגן, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה כמה פעמים הוא בלע רוק בדקה. זה התחיל כהיסוס, המשיך כמבוכה, והסתיים במשהו שדומה לגמגום של תלמיד בתיכון שמנסה לשקר למורה לאזרחות. מורגן שאל שאלות פשוטות. לא תיאוריה של יחסות ולא פילוסופיה של מלחמה. שאלות של "מה אתם עושים שם בעזה?" או ,למה זה נראה רע כל כך?" והשר, שלפי ההגדרה הוא דמות מסבירה, נראה כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו ביקש ממנו להסביר.
וזה, בתמצית, מצב ההסברה הישראלית. אם תפתחו את המילון מתחת לערך "הסברה" תמצאו כוכבית עם הפניה: "ראה גם: היעדר תגובה, חוסר תיאום, ומחסור חמור ביושרה". כי כבר לא מדובר בכישלון. זה כישלון סדרתי עם כוונה תחילה. כמו לשלוח מישהו עם קיסם שיניים לכבות שריפה ואז להאשים אותו שלא הביא דלי.
שרת ההסברה לשעבר, גלית דיסטל, התפטרה ארבעה ימים אחרי שהתחילה המלחמה. לא היו לה סמכויות, לא היה לה תקציב, לא עובד, לא מדפסת, לא משכורת (טוב, זה דווקא כן). אחר כך היא הלכה לריאיון וביקשה סליחה: על הפילוג, על ההסתה, על הטייסים שהיא קיללה, על החילונים שהיא השפילה. היא אפילו אמרה שחטאה. ואז חזרה להצביע בעד הממשלה שיצרה את החטא. ומאז? מאז ההסברה זה פרויקט קהילתי. נועה תשבי מעלה סרטונים, יוסף חדאד מצייץ בטוויטר, ובזמן שהם מנסים לכבות שריפות תודעתיות השרים שופכים עליהן דלק עם צינור.
שר המורשת עמיחי אליהו, למשל, הודיע בקול ברמה ש"כל עזה תהיה יהודית", ש"אנחנו מוחקים את הרוע הזה", ש"אנחנו לא צריכים להתעסק ברעב של עזה". ש"זה תפקיד של העולם". כי "אין עם שמאכיל את האויב שלו". ואני תוהה, האם הוא יודע שהוא שר? ולא תגובה בפייסבוק של יאיר נתניהו ושכל משפט כזה מתורגם לארבע שפות תוך 30 שניות? ושכל אזרח זר שרואה את זה שואל את עצמו: אלה האנשים שאחראים שם על מוסר?
והשאלה היא לא רק מה יגידו עלינו בניו יורק טיימס. השאלה היא מה זה עושה לנו פה. כשאתה רואה ילד על המסך עם עיניים שחורות ובטן ריקה, והתגובה שלך היא "בעיה שלהם", זה לא רק כשלון תודעתי. זה ניתוק מוחלט מהמציאות ומהאנושיות.
אבל אל דאגה, יש רעיון. רעיון מהפכני, ממש סטארטאפ של חמלה. הוא נקרא "העיר ההומניטרית". עוד לא נבנתה, עוד לא תוקצבה, עוד לא אושרה, אבל כבר יש לה לוגו, מצגת וכנראה גם סיסמה: "הומניות-בתיאום מראש ובכפוף לאישור מתאם פעולות הממשלה". ולא שזה משנה. כי כשיגיע הרגע, פגז תועה ייפול, ייפתח תחקיר, ורק אז ניזכר שכדאי אולי לומר משהו. אבל עד אז? העולם רואה. העולם מחליט. והנרטיב ממשיך לרוץ. בלעדינו.
ואיפה משרד ההסברה? אין. התפרק. הסמכויות התפזרו בין ארבעה שרים שאף אחד מהם לא מדבר עם השני. משרד החוץ? בקושי מדבר עם עצמו. המערכת היחידה שעובדת זה דובר צה"ל, וגם זה לא תפקידו להסביר מדיניות, רק עובדות. ומול זה עומדת מערכת הסברה פלסטינית שלא ישנה דקה. בוטים, סרטונים, השפעות, קמפיינים. והם מצליחים. כי אנחנו מנסים להסביר מלחמה עם תדרוך שנכתב בגופן "דוד 12".
רק לפני שנה פיטרנו את אילון לוי. הדובר היחיד שידע לנסח טיעון באנגלית, שידע לדבר ללב של אנשים שהם לא חלק מהבייס. אז הוא הלך, כי מישהו בלשכת ראש הממשלה חשב שהוא "יותר מדי". יותר מדי משכנע, כנראה. אז מה נשאר? ציוצים, קלישאות, שתיקות. ומולם, רעב. תמונות. שאלות קשות שאין להן תשובה כי אף אחד לא רוצה להתמודד איתה.
ובכל פעם שאנחנו שותקים, מישהו אחר מדבר במקומנו. ובכל פעם שעמיחי אליהו פותח את הפה, ההסברה שלנו נאלצת להתחיל מחדש רק שהיא כבר ויתרה. במקום להסביר למה אנחנו מוסריים, הפכנו למדינה שמסבירה למה לא התכוונה. אבל אולי, רק אולי, במקום עוד חמ"ל ועוד משרד, צריך מישהו אחד אמיץ שיגיד את האמת: שישראל לא הפסידה את הקרב על דעת הקהל. היא פשוט אף פעם לא התחילה אותו ברצינות.
כי הסברה זה לא סרטון. זאת דרך. זה מוסר. וזה מתחיל בזה שמישהו לוקח אחריות, ועומד מול המצלמה, ואומר משפט שלא צריך לתרגם. משפט פשוט, כמו: "זה לא היה אמור לקרות ככה".